יומיים אחרי שחזרתי מבית חולים, הלב שלי עדיין תקוע בגרון, אינו יודע אם תקף או הותקף, בא מאיר אגסי לבקר.

בשנה האחרונה אגסי ואני לא מדברים – חברות שהוקרבה על מזבח המקצוע, דממה תקשורתית שהפכה לעוינות. יש לנו עיתוי ותירוץ טובים לשבור את הקרח: האירוע של אגסי והאירוע שלי. אך הפגישה חלודה במקצת, ידידים שנסוגו מאינטימיות לנוהלי מגע של ספינות בנמל אפוף ערפל.

אגסי מנקר בכוס התה שלפניו, כמנהגו. אני מעסה את החזה, כמנהגי. שנינו מביטים מבעד לחלון אל הגבעות השחורות ממתנחלים של השומרון.

ביקורו של אגסי גורם לאנולה דפיקות לב מואצות וסחרור של ילדה שליבה יוצא לדור שמעבר לים. היא קוראת לאגסי "אנקל מאיר", כפי שקראה לו בביקורנו בבריסטול לפני שלוש שנים, ורק אחרי הפגנות בושה וריקודי חיזור ארוכים היא שותלת לאגסי נשיקה על לחיו ואז ממשיכה בחייה.

אגסי מחייך ושיניו נחשפות. כשהוא מחייך, משתלט עליו זלי יהלומי – היורם הרכרוכי של גבעת הלוחם, הכרוכייה המייבבת עם אוזני דמבו ופיפי של אצבעוני

בסוף טיסת הסולו עם "הגבעות השחורות של דקוטה", ואחרי שהאריך את שהותו בשבוע כדי למצות את סבב התקשורת, נראה אגסי אפור וירוד במקצת, מהורהר אך מפויס.

המטבוליזם של אגסי אינו משאיל עצמו לנשיאת כמויות מוגברות של אדרנלין. "ערב חדש" עם דן מרגלית, ראיון ב"כותרת ראשית", פרופיל ב"כל העיר" ושני עמודים ב־"7 ימים" מייצרים אדרנלין בכמות שעלולה להרוג את אגסי. על רקע ניסיונו האישי הוא מניח שהוא יודע על מה הוא מדבר, כשהוא מביט בי במבט שחלקו רחמים וחלקו סיעוד ואומר כי אני זקוק לטיפול.

דיוקנאות עצמיים של מאיר אגסי, מתוך ספר בהוצאת המשכן לאמנות בעין חרוד, שיצא ב־2024 במסגרת התערוכה "חלון לחלום על יופי", המכיל עשר שיחות על פועלו ודמותו של אגסי ז"ל (צילום: המשכן לאמנות עין חרוד, דרך "מדף")

זה בסדר, אני מרגיע אותו, כששחררו אותי אמרו לי שאני בריא, אני לא הראשון שהתעלף בטיסה מניו יורק לתל אביב; הצער והחמלה העצמיים בלבד יכולים להרוג. אגסי מחייך ושיניו נחשפות. כשהוא מחייך, משתלט עליו זלי יהלומי – היורם הרכרוכי של גבעת הלוחם, הכרוכייה המייבבת עם אוזני דמבו ופיפי של אצבעוני.

כל השנים הפורמטיביות, שכבת הסופיסטיקציה הנרכשת, השהויות הלמדניות בלידס, לונדון ובריסטול – נושרות ממנו. כאשר זלי מגלה מישהו שאולי חלש ופגיע יותר ממנו, לפחות לכאורה, הוא הופך גיבור על חלשים.

אני מתכוון לטיפול פסיכולוגי, הוא אומר, אולי אפילו אנליזה. מישהו שתוכל לדבר איתו, שיעשה לך סדר בראש. אתה סוחב יותר מדי על הגב, הוא אומר, זה לא ייגמר טוב. העבודה שוחקת אותך, מי כמוני יודע; תחושת האשמה על הדברים האחרים שאתה לא מצליח לעשות מעיקה עליך, הכול מוליך לקראת התמוטטות המערכת. אתה חייב לעזוב את העבודה, הוא מליץ; חמש שנים זה די והותר, אחרת יפנו אותך באלונקה כמו שפעם כמעט פינו אותי.

אגסי מצליח איפה שאני נכשלתי, למרות שקליפורניה עדה כי ניסיתי. הוא מתעב את ישראל במרץ ובכוונה רבים, בתפיסה שאינה אנטישמית כי אם שואתית במקצת

אותך פינו במעבורת לאירופה עם רכב וכלי בית, אני אומר לו, ואגסי מחזיר לי את המשפט האחרון כמו ג'ימי קונורס שהצליח להחזיר חבטת הגשה של מקנרו. בתחושות השפופות שבדרך כלל מחליפות ידיים בינינו, נראית לי המעבורת כפתרון לא רע בכלל. בהקשר המאוד מסוים הזה, זלי יהלומי מגבעת הלוחם, הלוא הוא מאיר אגסי מרמת הכובש, נראה ווינר.

* * *

אגסי מצליח איפה שאני נכשלתי, למרות שקליפורניה עדה כי ניסיתי. הוא מתעב את ישראל במרץ ובכוונה רבים, בתפיסה שאינה אנטישמית כי אם שואתית במקצת. הברירות של אגסי, כפי שהוא מבין אותן, הן או שישראל תהרוג אותו או שהוא יהרוג אותה. מכיוון שזלי קטן אחד אינו יכול להביס ארסנל תחמושת כה גדול, הוא בוחר לא להיות כאן.

רינו צרור, מאיר אגסי ואדם ברוך (צילום: מיכה קירשנר)

יכול להיות, יגיד מישהו, כי אגסי הובס על ידי ישראל לפני שהחזיר לה פייט כהלכתו – יכול להיות; אבל באופן שבו מתורגמת בריאות נפש לתוחלת חיים, מומלץ לו לאגסי להישאר בבריסטול.

ב־82', כשאריק שרון שם אקדח לרקתו של צה"ל והעביר אותו את הגבול ללבנון, חילקנו אגסי ואני חדר במערכת בכיכר המדינה. למרות שכיכר המדינה הוא המקום הרחוק בעולם מאגם קרעון, חמדון וביירות, ישב אגסי אל שולחן הפורמייקה החום, עיניו נסוגות בבהלה מאחורי משקפי לנון, לסתו התחתונה שמוטה מטה ככף של דחפור, והוא מביט מבעד לחלון הצר אל הכביסה התלויה ממול – כמו הייתה דגל הכניעה שלו.

מדי פעם הייתה אנחתו קורעת את דממת החדר ומסתובבת בו כריקושט. הוא היה עורך שני עמודים בספר שעמד להוציא לאור; "האם גם אתה נשרף?" – עוצר, מוריד את משקפיו, משפשף את עיניו ובולע אסיוול אחד צהוב מתוך סדרה מתוזמנת בזהירות, ושוטף אותו בקפה חיפה שפוריה הכינה והגישה לו על צלוחית עם לחמנייה.

כשראה שהמלחמה אינה נתחמת בימים או בשבועות, וכי הקזת הדם הלאומית היא למעלה מכוחותיו הנפשיים, החל מוכר את מטלטליו ומטלטלי אשתו – כל מה שאין טעם שייקחו איתם לבריסטול

אגסי היה לועס את עשרים הלעיסות שלו לפני בליעה, ממלמל משהו בגנות שרון, ומודיע כי אם ישמע מיחידת המילואים שלו (הנדסה קרבית), הרי סופו שימצא את פניו מטה על עמודי הטקסט כשהלחמנייה תקועה בגרונו.

כשראה שהמלחמה אינה נתחמת בימים או בשבועות, וכי הקזת הדם הלאומית היא למעלה מכוחותיו הנפשיים, החל מוכר את מטלטליו ומטלטלי אשתו – כל מה שאין טעם שייקחו איתם לבריסטול, עיר הולדתה. הוא נפרד מכל חבריו, שהבינו את מניעיו אך לא תמיד הסכימו איתם, ויחד עלו על המעבורת.

מבט על מרכז העיר בריסטול, אנגליה (צילום: Alamy/travelbild)

שיחה אחת, מסריחה במיוחד, שניהלנו באותו חדר בכיכר המדינה, נתקעה לי בזיכרון. זאת אומרת שאני צריך להישאר כאן כדי להגן על הבת שלך, אמרתי לו, לך זה לא מסתדר כרגע. את תשובתו של אגסי אינני זוכר. יכול להיות שהוא לא ענה, אלא רק עשה פרצוף.

מכיוון שבמלחמה תמיד עושים עסקים טובים, קניתי מאגסי שידת מגירות ברזל גדולה לציורים ורישומים; יחד סחבנו אותה לקומה השנייה בבורוכוב. כשנפרדנו, אמר אגסי כי במקור הייתה השידה שייכת לדן בן אמוץ. אני האחרון שלוחץ על אגסי לשוב מבריסטול.

מצד שני, אם יעסוק גם בספרו הבא בקיבוץ, בישראל ובישראלים – לא יעזרו לו השמיים האפורים של אנגליה והעננים מעליהם היה בוחר לשוט. הספר הבא שלו צריך לעמוד על רגליים עצמאיות, נקי מהחוויה הברוטלית הקרויה ישראל.

הסטודיו של אגסי הוא המפה הטופוגרפית לנפשו. הכול פרוס שם באמצע העבודה – נייר הכתיבה, הצבעים והמכחולים, קטלוג תערוכה – כמו יצאו פיקאסו, המינגוויי וקלמנט גרינברג לארוחת צוהריים בפאב הסמוך

* * *

המבקר אצל אגסי בבריסטול חש כפציינט בסנטוריום. המבקר המתחיל מתקשה להבחין בין אגסי המטפל לאגסי המאושפז. הדירה הוויקטוריאנית, מאורכת ויפה, נושמת בטמפרטורה נוחה לאנשים יוצרים. ידיך לעולם אינן נדבקות לנייר או לשולחן, ובחורף מסוגל תנור טוב לנטרל את הקור, ורק האדים המכסים את החלון המשקיף אל החצר האחורית הקטנה מסגירים את הצינה.

הסטודיו של אגסי, חדר העבודה שלו, הוא המפה הטופוגרפית לנפשו. הכול פרוס שם באמצע העבודה – נייר הכתיבה נעוץ במכונה, הצבעים והמכחולים עדיין רטובים על נייר האקוורל, קטלוג תערוכה פתוח על ציור של פרנסיס בייקון – כמו יצאו פיקאסו, המינגוויי וקלמנט גרינברג לארוחת צוהריים בפאב הסמוך.

אגסי, בליין קטן במיוחד, ודאי מכין סלט ירקות קטן ודייסה לדניאל, בן הזקונים שלו. חייו של אגסי מקוטלגים בסטודיו בסדר ובכוונה של מי שגם מוות פתאומי לא יתפוס את כותבי הביוגרפיה שלו לא מוכנים.

ספרי האומנות, השקעתו הכספית הגדולה, אינם מתערבבים עם סיפורת; ציוריו והאוטו־פורטרטים שלו שרוכים בתיקי פורטפוליו, מוכנים לתערוכה. אוספיו הרבים, זיכרונות מישראל ורכישות נוסטלגיות מקומיות – בהישג יד.

כשבאתי להתאשפז, פינה אגסי את עצמו מהסטודיו, התקין את המיטה לשינה, הוסיף שמיכות, פינה את שולחן הכתיבה הפונה אל האפרוריות מבעד לחלון. את העטים הנובעים הרבים.

הייתי כותב בסטודיו של אגסי, מרגיש חשוב ועצוב ונעזב לנפשי. אגסי היה פותח את הדלת בשקט, מבין את הצורך לסיים משפט לפני שמרימים את הראש מהנייר, מציע תה, מתאמץ שלא להציץ במקרה בכתוב

שנים רבות לפני הביקור ואחריו לא חשתי כל כך נוח עם עצמי. שום דבר לא כאב או לחץ; שנת הצוהריים והג'ין אנד טוניק שלאחריה עיסו את הליבידו, את גרעין היצירה. אחרי יומיים מצאתי את עצמי נמשך אל השולחן, אל הנוף, אל הכתיבה, אל העטים הנובעים. הייתי כותב בסטודיו של אגסי, מרגיש חשוב ועצוב ונעזב לנפשי. אגסי היה פותח את הדלת בשקט, מבין את הצורך לסיים משפט לפני שמרימים את הראש מהנייר, מציע תה, מתאמץ שלא להציץ במקרה בכתוב.

פעם אף הציע להתקין את העט הנובע של נתן אלתרמן, שעבר לרשותו, כדי שאוכל ללמוד משהו על ריחופו של עט איכותי על נייר. שאלתי אותו אם אפשר להסביר לעט את הנושא באופן כללי ולעזוב את החדר. הוא השיב שלא. סירבתי לגעת בעט. לא הייתי מוכן לאלתרמן. לפעמים אני חושב על אגסי יושב בסטודיו בבריסטול וכותב עם עטו של אלתרמן.

נתן אלתרמן כותב בעט (צילום: אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית)

ב"סיינסברי", הסופרמרקט המקומי, קנינו גבינות באגף מוצרי החלב. התנפלתי בבולמוס כפייתי של גרגרנים על הגורגונזולה, הרויאל פרובנס, הקממבר, הצ'דר, הצ'שייר, הסטילטון והרוקפור; ואגסי, המוכן בעיקרון להיכנע לפירור של גבינה מדי פעם, חייך חיוך של מנצח – חיוך של מי שנשאר לנצח, שתמיד יהיו לו גבינות, מים ושמיים – וקנה את הביסקוויטים מצופי השוקולד שהוא מרשה לעצמו כשיש לו אורחים.

ראינו BBC ו־ITV, אכלנו ארוחות הודיות משכרות בחריפותן, טיילנו ברגל כמהלכם של פנסיונרים, הסתכלנו בבריטיות מכוערות ויפות, קנינו לעצמנו קפה מילאנו ואספרסו וקלייה צרפתית, ושתינו תה עם סקונס. נסענו למחוז צ'דר וטעמנו מכל הגבינות, ולמחוז אבלון המיתולוגי בחיפוש אחר מעיל פרוות כבשים. בוויילס שתינו פיינטס של ביטר בפאב עתיק ונגררנו לשיחה על ישראל, שהסתיימה עם שעת הסגירה.

ישנתי כמו תינוק, ההתכווצויות במוח נרפו כשריר נינוח. התאהבתי בעגבניות הקטנות שטסה אגסי־שמית מגדלת עם אביה. נסענו לביתו הכפרי של סנדי, אחיה של טסה, לקחנו ארוחה סינית במזנון של פיש אנד צ'יפס, דהרנו ב־BMW שלו בנוף הכפרי עם דילן מטייל בארבעה רמקולים.

זלי יהלומי, כמעט בן 40, ישראלי מגבעת הלוחם, עץ שתול על פלגי בריטניה, לומד לשתות ויסקי נקי, פחיות בירה כפולות, לדבר בעגה הבריסטוליאנית, להיטמע בארצו החדשה

זלי יהלומי, כמעט בן 40, ישראלי מגבעת הלוחם, עץ שתול על פלגי בריטניה, לומד לשתות ויסקי נקי, פחיות בירה כפולות, לדבר בעגה הבריסטוליאנית, להיטמע בארצו החדשה. האנגלית שלו תראה ודאי ימים יפים יותר. מאז נולד בנו דניאל, כבר לא יכול אגסי לקום בתשע, להתפנק במיטה, מכונס כעובר בחיקה של טסה.

עטיפת הספר "הגבעות השחורות של דקוטה" (צילום: זמורה ביתן מודן)

יש לו משפחה לפרנס. לפני שנסעתי – כמה קשה היה לעזוב – נתן לי אגסי את כתב היד הראשון של "הגבעות השחורות של דקוטה". במשך כל השהות התאפק, לא השליך עליי את הספר, לא לחץ לקבל חוות דעת. היה בינינו הסכם ג'נטלמני: התגובה שאנסח אחרי שאקרא תהיה חופשית מהחברות בינינו. כך הוא רצה.

הספר המודפס שונה מאוד מהגרסה הראשונה. אחרי שניסח לעצמו בפעם הראשונה את שלבי התהליך היצירתי הנכון, ישוט ודאי העט של נתן אלתרמן עד מלוא הטווח שלו.

* * *

אגסי נוסע־נושא את "הגבעות השחורות של דקוטה" להוריו ולאחיו ברמת הכובש. לנהוג הרי אינו יודע; מישהו נוהג אותו לשם, עד שהבעתה המטפסת מבעד לחלון תופסת את אגסי בגרונו. עשינו פעם את הדרך המטאפורית הזו יחד – "אינך יכול לשוב הביתה" של תומאס וולף וכל זה. לחבילת הספרים העטופה בנייר חום, המונחת בחיקו של אגסי, יש משקל סגולי העולה פי כמה על כל דבר אחר שהביא אי־פעם לביתו בקיבוץ.

כשהגיע אגסי לבחור שם לספרו – בגד בעצמו. על אף נטיותיו האירופאיות־מינימליסטיות, על אף נהייתו אחרי האנדרסטייטמנט הבריטי ובריחתו מהוולגריות האמריקאית – בחר בדוריס דיי. מאוחר מדי לשנות שם של ספר בדרך לרמת הכובש. עכשיו אגסי ארוז כבר בידי טרטקובר, משווק על ידי זב"מ. מאיר אגסי רצה להיות מפורסם.

זלי השליך עצמו מראש מגדל המים, ביודעו שאין מי שיפתח ברזנט לבלום את נפילתו. אגסי, שהמיר את הביוגרפיה שלו בענן ערפל רטוב, רוצה עכשיו שיאהבו אותו

אלו הן 15 הדקות שוורהול דיבר עליהן. זה הרגע שלו בשמש. זלי השליך עצמו מראש מגדל המים, ביודעו שאין מי שיפתח ברזנט לבלום את נפילתו. אגסי, שהמיר את הביוגרפיה שלו בענן ערפל רטוב, רוצה עכשיו שיאהבו אותו.

ליד כפר סבא מתחיל אגסי בהיפרוונטילציה. הוא פותח חלון, לוגם אוויר שרון קריר, מנסה לפקוק את בקבוק האדרנלין שהתפוצץ בקיבתו. הנוף הירוק־חיוור – שלעולם אינו קונטרסטי דיו – שעליו כתב מהריאה הירוקה והצלולה של בריסטול, הופך מאיים ומחניק.

רמת הכובש (צילום: Dr. Avishai Teicher, ויקיפדיה)

ככל שהוא מתקרב לרמת הכובש, כמו סייר של כוח פלישה, כמו שה מובל לטבח – הולכת ומתקלפת ממנו, כמו פטינה ממטבע עתיק, חליפת האונות העירונית שלו, הכסות האינטלקטואלית שלו, המגינה עליו מפני סביבתו המחמירה.

אגסי מתפורר למרכיביו הבסיסיים: ילד קיבוץ דק רגליים ועצוב עיניים, שתמיד ישב מאחור – על הפלטפורמה. הטרקטור מוביל את אגסי אל רחבת החניה.

אגסי מנפח את החזה. הינה הצידוק וההוכחה לעזיבה: 291 עמודים של כתיבה תמה, עמודים צפופי מילים, שאגסי כתב, חשב, המציא, ניסח, ערך, שינה, שיפר והוריד לדפוס – ואתם לא.

אגסי מנפח את החזה. הינה הצידוק וההוכחה לעזיבה: 291 עמודים של כתיבה תמה, עמודים צפופי מילים, שאגסי כתב, חשב, המציא, ניסח, ערך, שינה, שיפר והוריד לדפוס – ואתם לא

אני, זלי דיאמנט יהלומי אגסי סמית', גולה מרצון – האם מישהו משכם זוכר עדיין לקרוא? אוחז ב"הגבעות השחורות" מגיש אגסי את בנו דניאל להוריו; הם מחבקים ומנשקים אותו, מזהים את זלי שלהם, את האחד שמת; זלי עם מגע של בריטיות, גזע חדש, בשר מבשרם, כמעט.

את דניאל הם יכולים לחוש ולמשש ולחנוק באהבה. הם יראים מחבילת הנייר החומה, המתקתקת כמו פצצת זמן. כמובן שיקראו, אבל לא כרגע – קודם דניאל. וזלי וטסה וזלי. השיער שלו אפור כל כך.

מאיר אגסי, 1990 (צילום: מיכל היימן)

* * *

כך קרה שמאיר אגסי, שתמיד רצה להיות מפורסם, חזר לבריסטול כמה ימים לפני שתצלומו – אוחז את ילדיו נלי ודניאל – המעוגן בהתרשמותו האבסטרקטית של דן שביט, כיסה את הארץ בשמיכת התפוצה העבה של ידיעות.

אותו יום שבת, יום חם של ראשית חודש מאי, היה אגסי מפורסם במנגלים של איי התנועה, בחופי הרחצה, בשכונות היוקרה, במיטות הבוקר המאחרות להתניע של בוהמיינים ביפו, בקיבוצים, ברמת הכובש – מדן ועד אילת.

אגסי, שלמרות ביישנותו הטבעית היה רוצה שיצביעו עליו ברחוב, מחתל את דניאל בקליפטון רואד, ושומע באוזנו הפנימית, כמו ים השוטף אל חוף בצדף, את מחיאות הכפיים והתשואות החלולות העולות מעם שלם שחולק לו כבוד.

20 שנה למלחמת ששת הימים, ואגסי עדיין נמלט. בששת הימים הוא היה בסדיר – לא חלילה נלחם בה; הוא היה בלהקת פיקוד המרכז. אגסי הוא החייל היחיד בהיסטוריה הצבאית שקיבל הלם קרב מלשיר על מלחמה

האמת שאגסי לא רוצה לפזם כאן במקהלת צדיקוב של העסקונה בוהמה־עיתונות־אומנות שאליה הוא שייך במידה שהיה נשאר. הוא לא רוצה לחנוך את יום שישי ב"טאבון", לא רוצה לשתות בירה ב"השופטים", לא רוצה להיות בפתיחות של טרטא וחרטא וגמלא ואהבלה, לחייך כמו מי שקשרו לו את הלחיים לצדדים.

רצף השמות המוכר עד זרא הזה מייגע אותו. כשהוא כותב לעיתון ונקרית הזדמנות, הוא מרכיב רשימה שמית של מי ומי בתל אביב. הוא מונה את השמות המסתובבים לו בחלל הראש. ספק אם הוא רואה את עצמו כפיגורה פרופילית דייה כדי להיכלל ברשימה. האפשרות שמישהו אחר ירכיב רשימה והוא לא יהיה בה – מטרידה אותו. הרשימות שלו הן הגנה עצמית.

20 שנה למלחמת ששת הימים, ואגסי עדיין נמלט. בששת הימים הוא היה בסדיר – לא חלילה נלחם בה; הוא היה בלהקת פיקוד המרכז. הוא מופיע על העטיפה האדומה של התקליט ובו "גבעת התחמושת". הוא יושב בפינה למטה. אגסי הוא החייל היחיד בהיסטוריה הצבאית שקיבל הלם קרב מלשיר על מלחמה.

עד היום, אם תעירו אותו באמצע הלילה, הוא ישיר לכם את כל "גבעת התחמושת" כולל קטעי הדקלום.

אחר כך היה כתב בגלי צה"ל, היה בדרום. כשהתבקש לתרום טקסט לפרויקט חסמב"ה ב"מוניטין", כתב ששכב עם תמר באוהל בסיני. כך כבש את השטחים. כשהוא מבקר בישראל הוא מתארח אצל אשתו לשעבר, אם בתו; בן 40 חי את חייו השניים. לפעמים הוא מביט מהחלון של תרצה אתר ועוברת בו צמרמורת.

***

בגיליון של "הקיבוץ", 13 במאי 1987, החזירה רמת הכובש לאגסי את האהבה שהשקיע בה. תגובת רמת הכובש ל"גבעות השחורות של דקוטה", ספר שגם לפי המשיבים עצמם אף אחד עדיין לא קרא, מחזקת את תפיסתו של אגסי את נוף הולדתו.

אגסי, שהקיבוץ ודאי יגיע לידיו מתישהו, ידע להעריך את הריאיון עם הוריו. אגסי אמון על וודי אלן, על הראיונות החוזרים עם הוריו – קריקטורות מוגזמות של יהדות נוירוטית

"רוב הנשאלים סבורים שאגסי יורק לבאר בה נולד", אומר הפתיח. "הבאר יורקת חזרה". הם יראו לאגסי מה זה. "לא כל יום קם לפרובינציה סיפור עם הקשרים היחצניים המתאימים", מבשרת בינה רנקור לקוראיה. "זוכרת אותו כילד כשרוני ורב־גוני עם הרבה חן"; "איך הוא מעז לדבר על ילדות קשה? מה היה חסר לו? לא נתנו לו ללמוד? לאכול? לממש את כישרונותיו? על מה הוא מדבר? הילד שאבא שלו היה בעמדה נוחה לדאוג למימוש כשרונו המוזיקלי… ילד מפונק בן 40!"

"אני זוכר את מאיר כמשתפן בסיסי. מין לוזריות מתייפייפת, פסבדו־אינטלקטואלית. אני זוכר מסיבה במשק לאחר מלחמת ששת הימים, בה סיפר איך היה המום מכיבוש רמאללה… ככתב צבאי".

הסופר, הצייר ומבקר האומנות מאיר אגסי (צילום: מיכה קירשנר)

אגסי, שהקיבוץ ודאי יגיע לידיו מתישהו, ידע להעריך את הריאיון עם הוריו. אגסי אמון על וודי אלן, על הראיונות החוזרים עם הוריו – קריקטורות מוגזמות של יהדות נוירוטית. בתיה, אימו של מאיר: "כן, הייתה לו ילדות קשה! פרופסור אורח שביקר פעם בקיבוץ, התעכב על ידו, הביט בו ארוכות, ואמר: 'לילד הזה, באופן יוצא מן הכלל, יש גולגולת אינטליגנטית!'

"בעוד שהשאר היו עם הגדולים, בקטיף התפוזים, הוא היה מקפל כדורי צמר עם הסורגת של הקיבוץ […] בארוחת ארבע בבית הילדים היו צועקים עליו פרזיט!" אברהם, אביו: "כל השנים התייחסתי אליו כאל ילד כשרוני ובלתי ממומש […] לסבל שלו כילד קטן ורזה התייחסתי באובייקטיביות. בכל חברת ילדים בעולם מתייחסים באכזריות לקטן ולחלש".

עוזי, אחיו הבכור: "מאיר אינו מוצא את מקומו בחברה הישראלית. בגלל מזגו העצבני והרגיש, בגלל דעותיו השמאליות־קיצוניות […] יחד עם זאת, הוא קשור לנוף ילדותו שאליו לא יוכל לחזור […]"

כאשר האצבע נוטה לחייג – אני מוריד את השפופרת. תחנת אגסי אינה עונה. ואם תענה, מה תאמר? שתמיד תהיה שמש, שתמיד יהיו שמיים ושנהיה חזקים?

כאשר התחלנו היה האוטובוס מלא. עשינו גיבוש. בנינו חברויות, קשרנו נפש בנפש. חלק ירדו בתחנות, חלק קפצו מהאוטובוס. חלק נשכבו מתחת לגלגלים. מנסים לשמור על קשר. כאשר האצבע נוטה לחייג – אני מוריד את השפופרת. תחנת אגסי אינה עונה. ואם תענה, מה תאמר? שתמיד תהיה שמש, שתמיד יהיו שמיים ושנהיה חזקים?

פורסם לראשונה ב"מוניטין", יוני 1987.