מהחורבן הראשון ועד השבעה באוקטובר התקיימה הנטייה היהודית-ישראלית לברוא נרטיב מתוך אמונה, ולהתנהל על פיו במקום מתוך ראייה מפוכחת של המציאות.

*  *  *

כישלונותיה הצבאיים והמדיניים של מדינת ישראל הוסברו לא אחת באותה אבחנה: "כשל קונספציה" – כשל מודיעין והערכתו, קריאה שגויה של המציאות, זלזול באויב והערכה עצמית מופרזת.

כישלונותיה הצבאיים והמדיניים של מדינת ישראל הוסברו לא אחת באותה אבחנה: "כשל קונספציה" – כשל מודיעין והערכתו, קריאה שגויה של המציאות, זלזול באויב והערכה עצמית מופרזת

כך הוסבר כישלון יום הכיפורים, ואף אסון השבעה באוקטובר. זה לא רק המודיעין, אלא הגישה: הנטייה לספר סיפור לעצמנו בלי להעמיק, ואז להאמין ולנהוג על פיו: "האויב חלש ומורתע", "אנחנו מעצמה", "האל ישמור עלינו". מדינה המתנהלת כך במקום להתמודד עם העובדות, מאבדת את כושר ההבחנה, את הזהירות, ואת הענווה הנדרשת בהערכה מאוזנת

אך הגישה וכשל הקונספציות לא נולדו במדינת ישראל, ראשיתם עמוק בהיסטוריה של העם, שהובל דור אחרי דור מתוך אשליה. כמעט שלושת אלפים שנה בהן נרטיב לא ריאלי תפס לא אחת את מקומם של הנתונים ושיקול דעת מפוכח. כך נוצר מצעד האיוולת היהודי, סדרה של אסונות שאולי ניתן היה למנוע.

בית ראשון: הנס שהופך למדיניות

מאבקים בין אשור, המעצמה הדומיננטית במרחב לבין ממלכות באזור, הביאו את מסע הכיבוש האשורי בשנת 720 לפנה"ס לממלכת ישראל. האשורים הרסו את הבירה שומרון, הגלו את האליטה שלה והפכוה לשטח כבוש. כעבור שני עשורים, תקפו האשורים את ממלכת יהודה, כבשו את רוב שטחה המערבי והחלו במצור על ירושלים. שינוי נסיבות, כנראה מדיני או פנימי, הביא להפסקת המצור על ירושלים והאשורים הסתפקו בהפיכת יהודה למדינה כפופה

בצל הטראומה של חיסול ממלכת ישראל, האחות לדת, הישרדותה הלא-צפויה של ירושלים נתפסה כהתערבות אלוהית, והולידה גישת נס כמסד למדיניות  "אלוהים בעזרנו, ולכן ננצח כל אויב". תקווה מיסטית זו, והתעלמות ממאזני הכוח האמיתיים, הפכה למלכודת. 

בצל טראומת חיסול ממלכת ישראל, הישרדות ירושלים נתפסה כהתערבות אלוהית, והולידה גישת נס כמסד למדיניות "אלוהים בעזרנו, ולכן ננצח" התקווה המיסטית והתעלמות ממאזני הכוח האמיתיים, הפכה מלכודת

בשנת 588 לפנה"ס, כשיהודה הייתה ממלכת חסות של המעצמה בבל, המלך צדקיהו נע בין הדוחפים לסמוך על "הנס" ולמרוד בבבלים, אולי בתמיכת מצרים, לבין המתנגדים, כולל הנביא ירמיהו – שהמליצו לשמור על מבנה היחסים עם בבל.

צדקיהו מרד והסוף ידוע, כיבוש ירושלים, הרס החומות והמקדש, הפיכת יהודה לחלק מממלכת בבל והגליית האליטה. היתה זו תוצאת ההתעלמות מן התמונה הגיאופוליטית לטובת הזיה ונרטיב אמוני.

בין אמונה להערכה שקולה: המרידות ברומאים

אותו דפוס חזר על עצמו בימי בית שני, במרד הגדול. הקנאים דחפו את יהודה למלחמה חסרת סיכוי באימפריה, בחסות התפיסה לפיה בעזרת האל, למרות המצב הפוליטי והצבאי הממשי, ינצחו את רומא. התוצאה ידועה: ירושלים והמקדש השני חרבו, טבח נורא, הגליית האליטה והרס מרד בר-כוכבא היה קיצוני אף יותר – ציפייה אובססיבית לגאולה וביטחון בסיוע האל, מול כוח צבאי עוצמתי.

מאות אלפים נהרגו, יהודה הוחרבה, והמרכז הלאומי בה חדל להתקיים. שלוש דוגמאות של חורבן היישות היהודאית והמקדש והרג המוני משקפות את הסכנה בהעדפת ציפייה גאולית על פני הערכה אסטרטגית מבוססת עובדות. בהבטחת ביטחון בנוסח: אם "בחוקותי תלכו" האל יסדר ליהודה הקטנה ניצחון על המעצמה השלטת. ניתן לדמות זאת להחלטה ישראלית להילחם בארה"ב, אולי בחסות הבנה מדומה עם רוסיה. היש מי שיתמוך בכך?

מאות אלפים נהרגו, יהודה הוחרבה, והמרכז הלאומי בה חדל להתקיים. שלוש דוגמאות של חורבן היישות היהודאית והמקדש והרג המוני משקפות את הסכנה בהעדפת ציפייה גאולית על פני הערכה אסטרטגית מבוססת עובדות

הציונות: הימור בלית ברירה מתגלגל לסכנת היבריס

המעשה הציוני והמאבק להקמת המדינה לא היו תוצר של ניתוח רציונלי, אלא של תחושת אין ברירה. הציונות נוצרה מתוך מצוקה קיומית של העם שנדחק מארצות אירופה וחיפש פתרון וביטוי לאומי. בהיעדר פתרונות אחרים נראים, מנהיגי הציונות הימרו והחליטו, נילחם ונשיג בכל מחיר, "נהיה לוחמים כחשמונאים ובר-כוכבא", נקים בית לאומי בארץ ישראל.

זו הייתה תעוזה נדירה, שלמרות הסיכוי הקלוש הוכתרה בהצלחה: הוקמה מדינה בעלת עוצמה, חוסן ויזמות, אשר התפתחה וביססה את מעמדה במרחב. ניתן להצדיק הימור כמדיניות רק לעיתים נדירות, רק במצבי אין-ברירה, אך לא כאסטרטגיה לאומית נמשכת.

אותו דלק של ביטחון עצמי רב, שהיה חיוני להקמת המדינה, הפך עם השנים לסיכון, ההימור שהצליח הוביל להתמכרות, בעיקר כאשר לצד ההצלחה החלה לצמוח האמונה בהתערבות אלוהית. ההיבריס הוליד עיוורון, הכחשה והסתמכות על סיפורים מרוממים במקום על ניתוח מפוכח של העובדות.

הצלחת הציונות וישראל הושגה בזכות תעוזה ותחושת שליחות, אך מגבלותיה הן כאשר יהירות מונעת בחינה מפוכחת של גבולות הכוח ושל הצורך בהסדר ופשרה. נראה שישראל חששה משכניה-שותפיה לארץ ישראל, והתנהלה בהכחשה והעלמת הכורח בהסדרת הסכסוך ודו קיום עם הסביבה. כך שוב האמנו לסיפור שיצרנו ונפלנו ל"כשלי הקונספציה".

אותו דלק של ביטחון עצמי רב, שהיה חיוני להקמת המדינה, הפך עם השנים לסיכון, ההימור שהצליח הוביל להתמכרות, בעיקר כאשר לצד ההצלחה החלה לצמוח האמונה בהתערבות אלוהית. ההיבריס הוליד עיוורון

ייחוד היהדות כמקור הגישה

את שרשרת האירועים שהוצגו ונוספים הגדרתי כמצעד האיוולת היהודי. האם הוא קשור לדת היהודית? מה שונה בה מדתות אחרות? כל הדתות בעולם דורשות אמונה וקיום מצוות אישי, וכשמדובר על שכר ועונש זהו חשבון פרטי. היהדות שונה ומיוחדת בתיאוריה של שכר ועונש לאומי, ששמו כותבי המקרא בפי האל.

בחסות ההבטחה "לעם הנבחר" ואף לשליטה ב"ארץ המובטחת", צמחה זחיחות, במיוחד למי שראו עצמם עושי הטוב בעיני האל. בשטח זה לא עבד, אך היהודים המשיכו להחזיק בדוקטרינה זו ולפעול לפיה. בתוצאה, הציפיה להתערבות האל לטובת עמו היא מקור ליהירות ובריחה מראייה מציאותית.

שינוי התפיסה וחזרה לאסטרטגיה

ישראל חפצת חיים תוכל להשתחרר מההכחשה, ולהבין שהנרטיב על עוצמה בלתי מנוצחת איננו תחליף לראיית הנתונים והסביבה. ניתן להשתחרר מהטיעון כי אין עם מי לדבר ולכן נחיה לנצח על חרבנו, ולהציב חזון לחיים בהסדר וללא מלחמה. לא עוד "כוחנו באמונתנו", אלא בתבונה, זהירות ותכנון.

אנו מדינה וחברה קטנה בעלת עוצמות מרשימות, אך כפופה למגבלות הכוח והמשאבים, לעולם משתנה ולחוקי המציאות הגיאופוליטית. הדבקות באל היא עניין אישי, לא מצפן למדיניות לאומית.

ההיסטוריה מלמדת כי אלוהים, ככל שנאמין בו, איננו מתערב. בהיסטוריה, "אלוהים עוזר למי שאבק השרפה שלו יבש", מצליח מי שמתנהל בתבונה, באחריות ובזהירות, מי שפועל באסטרטגיה סדורה ובהתנהלות קפדנית.

בחסות ההבטחה "לעם הנבחר" ואף לשליטה ב"ארץ המובטחת", צמחה זחיחות, במיוחד למי שראו עצמם עושי הטוב בעיני האל. בשטח זה לא עבד, אך היהודים המשיכו להחזיק בדוקטרינה זו ולפעול לפיה

אם נבנה את צעדינו לא רק על כוח ואמונה, אלא על תבונה, יצירתיות ושיתופי פעולה, נוכל אולי להבטיח עתיד שיש בו ביטחון, עוצמה, איכות חיים ואנושיות גם יחד. מתוך קריאה מפוכחת, ולא רק בהכרזת צדקתנו והסתמכות על גבורתנו, ננסה לשבור את המעגל בן כשלושת אלפי שנה, להתקיים בשיווי משקל עם סביבתנו, ולבנות עתיד שיש בו ביטחון, עוצמה ואנושיות גם יחד.

מיכה אבנימלך הוא פעיל חברתי, מתנדב סדרתי ואיש עסקים. מלווה חברות בגיבוש ויישום אסטרטגיה עסקית, בעבר בכיר במשרד האוצר ומנכ"ל דלויט ייעוץ. עוסק באסטרטגיות לאומיות ובחינות היסטוריות.