כמי שעקב באדיקות בחודשים האחרונים אחר עלייתו של זוהרן ממדאני, ראש עיריית ניו-יורק הנבחר, לא יכולתי שלא להיזכר בקרל לואגר, ראש עיר אנטישמי ופופוליסט שנבחר מעל 100 שנה קודם לכן וכ-6,800 קילומטר משם.

למרות עושרו האישי והשכלתו היוקרתית, הציג עצמו לואגר כאדם מן השורה, דיבר בשם "האנשים הפשוטים", תקף את "הממסד" והבטיח רווחה עירונית. למרות התנגדותו הנמרצת של קיסר האימפריה האוסטרו־הונגרית, הוא נבחר ברוב גדול לראשות עיריית וינה בסוף המאה ה־19.

לואגר נחשב למבשר הנאציזם, הפך את וינה לעיר מודרנית אך הרוסה מבחינה מוסרית, ותרם בעקיפין לאובדנה של עירו שלו.

חרף עושרו והשכלתו היוקרתית, הציג עצמו לואגר כאחד "האנשים הפשוטים" ותקף את "הממסד". הוא נחשב למבשר הנאציזם, שהפך את וינה לעיר מודרנית אך הרוסה מבחינה מוסרית, ותרם בעקיפין לאובדנה

מי היה לואגר?

לואגר נולד בשנת 1844 למשפחה מהמעמד הבינוני-נמוך באימפריה האוסטרו־הונגרית ששלטה באותה העת במרכז אירופה. הוא למד משפטים והחל את דרכו כעורך דין, כשהוא מייצג בעיקר פועלים ובני מעמד הביניים. בהמשך קיבל דוקטורט במשפטים.

לואגר זיהה את התחושות הקשות של וינה של סוף המאה ה-19. עיר שמתמודדת עם גלי הגירה, קיטוב כלכלי ומחפשת את זהותה. במקום לאחות את הקרעים, הוא בחר להעמיקם, והפך את היהודים למוקד אשמה מרכזי.

כך, באמצעות רטוריקה פופוליסטית של האשמת "הממסד", הבטחות רווחה חברתית מקומית ובעיקר האשמת היהודים בכל הבעיות תוך אנטישמיות גלויה, הוא הפך לפופולרי מאוד ונבחר בשנת 1897 לראש עיריית וינה.

לואגר כראש עיר והיהודים

כראש עיר, פעל לואגר לשדרוג מערכות המים, החשמל והתברואה בעיר, ושיפר שירותים ציבוריים. הישגים מוניציפליים אלו שימשו מסך עשן לפעולותיו כנגד היהודים. לואגר לא הנהיג אומנם מדיניות חוקית רשמית נגד יהודים, אך קידם, הלכה למעשה, אפליה אותה הצדיק כ"מוסרית" – מינויי מקורבים "נוצרים טובים", הדרת יהודים ממוקדי כוח עירוניים, העדפת ספקים "נוצרים", העלמת עין מהפגנות אנטישמיות ברחובות וינה, לעומת טיפול קשוח בהפגנות והתקהלויות יהודיות.

לואגר זיהה את התחושות הקשות בווינה של סוף המאה ה-19. עיר שהתמודדה עם גלי הגירה, קיטוב כלכלי וחיפוש זהות. במקום לאחות את הקרעים הוא בחר להעמיקם, והפך את היהודים למוקד אשמה מרכזי

כמובן שגם ללואגר היו "יהודי חצר" בודדים שנהנו מהגנתו כל עוד יכלו להועיל לו או לתדמיתו. אחד המשפטים הידועים של לואגר היו: "אני מחליט מי יהודי". לא מדובר בסתירה, אלא בתבנית מוכרת – פופוליסטים בעלי שנאה אידאולוגית למיעוטים – לרוב שומרים דמויות בודדות "ידידותיות" כעלה תאנה וכהוכחה, כביכול, לחוסר שנאה אישי.

לואגר מת בעודו ראש עיר בשנת 1910, אולם ההשפעה המסוכנת של רעיונותיו התממשה, באכזריות חסרת תקדים, בדור שלאחריו.

"הסבא" של הנאציזם

לואגר שינה את ההסתה נגד יהודים – מכלי בידי ההמון לאסטרטגיה פוליטית מתוכננת, על ידי כך שהפך את השיח האנטישמי ללגיטימי ומכובד. הוא נחשב לאבי האנטישמיות הפוליטית המודרנית, והשפיע רבות על אדולף היטלר הצעיר.

היטלר מצא בלואגר השראה וראה בו את ה"פוליטיקאי הדגול ביותר" של זמנו ו"מורה ראשון לפוליטיקה" עבורו. לואגר לימד את היטלר כי אפשר לקחת רגשות עממיים ולהפוך אותם לתוכנית פוליטית נשלטת. קרוב לוודאי שבלי לואגר לא היה היטלר.

לואגר לא בנה גטאות, אבל הוא בנה תודעה. לפני שהשואה בוצעה, היא קודם הוגדרה, הוסברה ולובנה בציבור. לואגר עשה את עבודת ההכנה. השואה לא התחילה בברלין, אלא בסלונים של וינה.

לואגר שינה את ההסתה נגד יהודים – מכלי בידי ההמון לאסטרטגיה פוליטית מתוכננת, כשהפך את השיח האנטישמי ללגיטימי ומכובד. הוא נחשב לאבי האנטישמיות הפוליטית המודרנית, והשפיע רבות על היטלר הצעיר

מה ניתן ללמוד מההיסטוריה?

האמת היא, כי למרות מה שרוב האנשים סבורים, קשה מאוד ללמוד מההיסטוריה. אכן, קיימים דפוסים, אולם קשה מאוד להסיק מההיסטוריה חוקים מחייבים. כל תקופה ייחודית ואין "חזרה מוחלטת" על הנסיבות.​ על כן, כל ניסיון לשרטט דפוסי אזהרה מן ההיסטוריה הוא בעייתי.

עם זאת, ישנם רגעים יוצאי דופן בהם הדמיון טורד את המנוחה. בהקשר של ממדאני בניו-יורק, ניתן לראות, לדעתי, דמיון רעיוני ושימוש בדפוסי דמגוגיה הדומים מאוד לאלו של לואגר: מלחמה, כביכול, עבור "האנשים הפשוטים", מתן מענה רוחבי לאי-שקט חברתי תוך האשמת "הממסד", שימוש בשיח מתלהם חד-צדדי, והצגת אויב קולקטיבי, ישראל ותומכיה, ככוח דכאני שיש חובה מוסרית להילחם בו.

הסכנה המיידית הטמונה בבחירתו של ממדאני היא עלייה בתחושת חוסר הביטחון של יהודי ניו-יורק. אך בראיה היסטורית זו אינה הסכנה המרכזית. לואגר הביא את הרעל האנטישמי מן השוליים אל מרכז השיח הציבורי. וינה של לואגר נהנתה מתשתיות עירוניות חדשות, אבל איבדה תודעה מוסרית. לואגר יצר לגיטימציה ציבורית לתפיסות אנטישמיות, שהפכו בהמשך למיינסטרים והביאו לאסונות גדולים בהרבה.

בדומה, בחירתו של ממדאני בניו-יורק מעניקה לגיטימציה לטרמינולוגיה ארסית כלפי ישראל ותומכיה. היא מעבירה רעל מן השוליים אל המרכז. זה הרגע המדויק שבו ההיסטוריה מהדהדת.

לואגר יצר לגיטימציה ציבורית לתפיסות אנטישמיות, שהפכו בהמשך למיינסטרים. ממדאני מעניק לגיטימציה לטרמינולוגיה ארסית כלפי ישראל ומעביר רעל מהשוליים למרכז. כאן ההיסטוריה מהדהדת

הסכנה הגדולה היא נרמול והסרת מחסומים. מדובר על היכולת של רטוריקה רעילה להתעטף בטענות מוסריות, להישמע "נאורה", "חברתית", "פרוגרסיבית" (כגון קריאות להחרמת ישראל המוצגות על ידי ממדאני כ"התנגדות לקולוניאליזם").

כאשר איש ציבור נבחר מאמץ או מעניק במה לתפיסות רעילות אלו, הוא מספק חותמת כשרות רשמית לתפיסות שקודם לכן נחשבו קיצוניות. נורמליזציה זו מאפשרת לאחר מכן תגובה ציבורית פושרת יותר לאירועי אנטישמיות גלויים, שכן השורש הרעיוני כבר נתפס כחלק לגיטימי מהשיח.

דמוניזציה של מדינה (ובהמשך לכך של תומכיה היהודים) שהופכת לתפיסה מוסרית מחייבת, יכולה להתדרדר בקלות להצדקה של אלימות ורדיפה של קבוצת מיעוט שלמה.

הנורמליזציה של השנאה

חשוב לזכור, כי אירופה של סוף המאה ה־19 אינה אמריקה של המאה ה־21. אך יש רעיונות המסוגלים לחצות יבשות ותקופות, ובראשם הרעיון שמדינה או מיעוט כלשהו הם "הרע". כאשר רעיון זה עטוף בשפה של מוסר וחמלה, הוא נעשה מסוכן שבעתיים.

אירופה של סוף המאה ה־19 אינה אמריקה במאה ה־21. אך יש רעיונות החוצים יבשות ותקופות, ובראשם הרעיון שמדינה או מיעוט כלשהו הם "הרע". כשרעיון זה עטוף בשפת מוסר וחמלה, הוא מסוכן שבעתיים

חשוב גם לזכור, כי הדמיון ההיסטורי אינו בהכרח עתיד מוכתב, אבל הוא נורת אזהרה. החברה אינה נבחנת כאשר השנאה צורחת בקצה הרחוב, אלא כאשר היא לוחשת במסדרונות הכוח ומקבלת הכשר. וזה בדיוק הרגע שבו חובה להיות ערים, לפני שהלחש הופך לשאגה.

עודד ארבל הוא עורך דין, בעל תואר שני במשפטים ותואר שני בהיסטוריה של העת העתיקה. מומחה בכתיבת תוכן משפטי לעורכי דין. עוקב בדאגה אחר התהליכים הגלובליים המתרחשים בימנו, לאור מאורעות שונים שהתרחשו לאורך ההיסטוריה האנושית.