בשנת 418 לספירה פרסמו הקיסרים הרומאים חוק דרמטי, שהורה על שחרור היהודים משירות צבאי ואף אסר על קבלתם בעתיד. מה שנראה היום בעיני חלק מהציבור כ"הטבה", שימש למעשה כלי להדרה של יהודים ממוקדי הכוח באימפריה, שהלכה ונעשתה נוצרית וקיצונית.

*  *  *

דמיינו את הסיטואציה הבאה: חוק הפוטר לחלוטין משירות צבאי, ואף מורה על שחרור של המשרתים. כך, ללא מכסות, ללא יעדים וללא סנקציות, קהילה שלמה מוצאת עצמה מחוץ למסגרת הצבאית. עבור חלק מהציבור בישראל של היום, זה בוודאי נשמע כמו חלום מתוק במיוחד.

דמיינו חוק הפוטר לחלוטין משירות צבאי, ואף מורה על שחרור המשרתים. ללא מכסות, ללא יעדים וללא סנקציות, קהילה שלמה מוצאת עצמה מחוץ למסגרת הצבאית. לחלק מהציבור בישראל זה נשמע ודאי כמו חלום מתוק

אולם האמת היא כי עבור היהודים של המאה החמישית לספירה, היה זה חלק מחלום בלהות ששם קץ לשירות צבאי יהודי באימפריה הרומאית, שירות שהתקיים במשך כ-400 שנה.

מתתיהו, חנניה ומלאכי

אין זה סוד כי היחסים בין היהודים לרומא לא היו סיפור אהבה. מלחמות, מרידות, רדיפות, פערים תרבותיים והבדלים דתיים עמוקים, גרמו למערכת יחסים רוויית מתח. ובכל זאת, בתוך המרחב האדיר של האימפריה, מהפרת ועד בריטניה, אנו מוצאים עדויות לחיילים יהודים שיצאו להילחם, לנדוד ולבנות לעצמם עתיד טוב יותר בשירות הצבא הרומאי.

כך למשל, מעדויות שנותרו, ידוע לנו על יהודי בשם מתתיהו, ששירת בחילות העזר במשך כ-30 שנה, על יהודי אחר בשם חנניה ששירת במצרים, ועל יהודי בשם מלאכי ששירת בפאנוניה (כיום הונגריה). מצבה שאותרה בשנים האחרונות מלמדת גם על חייל יהודי בשם "Barsimsus" (ככל הנראה הכוונה ל"בן שמעון"), ששירת בדאקיה (כיום רומניה).

הדוגמה הבולטת ביותר היא של טיבריוס יוליוס אלכסנדר, יהודי מצרי ממשפחה מיוחסת, שכיהן בתפקידים בכירים בצבא הרומאי, ואף שימש כיד ימינו של טיטוס במצור על ירושלים. ישנה טענה כי הוא אפילו הגיע לעמדת מפקד המשמר הפרטוריאני. 

האמת היא שעבור היהודים במאה החמישית לספירה, השחרור הגורף מהצבא היה חלק מחלום בלהות, ששם קץ לשירות צבאי יהודי באימפריה הרומאית, שירות שהתקיים במשך כ-400 שנה

ומה משך יהודים אל צבא של אימפריה שכונתה בספרות חז"ל כ"מלכות הרשעה"? ראשית, שירות בחילות העזר הרומאים לא רק הבטיח שכר יציב, אלא היווה גם כרטיס יציאה מהעוני וממגבלות חברתיות. לאחר 25 שנות שירות, היה מקבל הלוחם מענק שחרור ואזרחות רומית מלאה, שפתחה בפניו עולם שלם של זכויות משפטיות, כלכליות ופוליטיות.

יתרה מכך, עבור יהודים רבים, עצם ההשתתפות במסגרת הצבאית הייתה דרך להשתלב במרחב הרומאי ולהגדיר את מקומם בתוך האימפריה, לא רק כמיעוט נסבל, אלא כבעלי ברית במאמץ משותף.

פלישתים בבית הכנסת

אין ספק, כי שירות בצבא הרומי עבור יהודים שומרי מצוות היה בעייתי מאוד. אכילה ממטבח צבאי משותף, עבודה בשבת, שבועת אמונים לפני פסל הקיסר ומגורים בצריפים שבהם נערכו פולחנים פגאניים, כל אלה עמדו בסתירה ישירה לחיי ההלכה.

ואכן, ההנחה המקובלת בקרב היסטוריונים הינה, כי היהודים ששירתו ביחידות מעורבות בצבא הרומאי לא הקפידו על שמירת המצוות, ולפיכך השירות הצבאי לא העמיד לפניהם דילמות הלכתיות קשות.

מה משך יהודים אל צבא של אימפריה שכונתה בספרות חז"ל כ"מלכות הרשעה"? ראשית, שירות בחילות העזר הרומאים לא רק הבטיח שכר יציב, אלא היווה גם כרטיס יציאה מהעוני וממגבלות חברתיות

פתרון נוסף לבעיות ההלכתיות, שהיו אופייניות ליהודים ששירתו בצבא הרומאי, היה בהקמת יחידות צבאיות שבהן היו מרוכזים מספר גדול מאוד של חיילים יהודים.   

היחידה הראשונה על טהרת יהודים בצבא הרומאי הייתה בעצם "לגיון עונשין". בשנת 19 לספירה, הקיסר טיבריוס הורה על גיוס כפוי של 4,000 צעירים יהודים תושבי רומא ושלח אותם להילחם בשודדי ים בסרדיניה, בתקווה שרובם ימותו ממחלות.

מאוחר יותר אנו מוצאים עדויות ליחידות שבהן שירתו מרצון מספרים גדולים מאוד של חיילים יהודים, בעיקר במזרח האימפריה, באזורים שבהם היו קהילות יהודיות גדולות. כך למשל, ידוע על יחידות צבאיות בעלות רוב יהודי ששירת בצבא הרומי בתקופת הקיסרות המאוחרת, באוסרואנה (כיום בטורקיה), ובדורה אירופוס מעל גדות נהר הפרת (כיום בסוריה).

בדורה אירופוס, לדוגמה, התגלו שרידי בית כנסת מן המאה השלישית לספירה, ובו ציורי קיר של סיפורי מקרא, כולל איורים של בני ישראל נלחמים בפלישתים. בציורים אלה מופיעים הפלישתים כפרשים פרתים, אויביה העיקריים של רומא באזור באותה עת. הדבר מעיד על נוכחות משמעותית של חיילים יהודים באזור ועל מידה של חופש דתי, אך גם על העובדה כי בשירות הצבאי מצאו היהודים מסגרת שבה יכלו לעצב לעצמם זהות ציבורית.

היחידה הראשונה על טהרת יהודים בצבא הרומאי הייתה "לגיון עונשין". בשנת 19 לספירה, הקיסר טיבריוס הורה על גיוס כפוי של 4,000 צעירים יהודים מרומא, להילחם בשודדי ים בסרדיניה, בתקווה שרובם ימותו ממחלות

היהדות כ"אמונה תפלה"

בשנת 418 לספירה הייתה האימפריה הרומאית מחולקת בין שני קיסרים: הונוריוס במערב ותאודוסיוס השני במזרח. שני החלקים ראו עצמם ממשיכי דרכה של אותה אימפריה, אך בפועל הלכו והתרחקו זה מזה, פוליטית, צבאית ותרבותית. דבר אחד היה משותף לשני החלקים: התבססותה של הנצרות, הן כדת והן ככלי מרכזי להגדרה של "מי בפנים ומי בחוץ".

בהמשך לכך, שני הקיסרים, שלרוב לא יכלו להסכים ביניהם גם על צבע השמיים, חוקקו יחדיו את מה שניתן לכנות "חוק הפטור". במסגרת החוק, נאסר באופן מוחלט על קבלת יהודים לשירות צבאי בעתיד. כמו כן, החוק אפשר ליהודים שכבר שירתו בצבא לסיים את שירותם ולהשתחרר, ואף לקבל "מחילה" על כך שהתגייסו לצבא מלכתחילה.

כמובן שהחוק, שתיאר את היהדות כ"אמונה תפלה" ו"סטייה" לא נועד להגן על היהודים מפני דילמות הלכתיות, אלא להרחיקם מהמערכת הצבאית שהייתה לב ליבה של האימפריה.

יצוין, כי "חוק הפטור" האמור לא היה צעד בודד, אלא חלק מפסיפס משפטי רחב נגד יהודים באותה תקופה, שכלל גם חוקים נגד בניית בתי כנסת, איסור כניסה למשרות ציבוריות, איסור על החזקת עבדים נוצרים, איסור על נישואי תערובת ועוד. היה מדובר בשלב נוסף של ניתוק היהודים מהמרחב הציבורי.

ההיסטוריה כתמונת ראי מעוותת

חשוב לזכור, כי הנסיבות של היום שונות לחלוטין ממה שהיה לפני כ-1,600 שנה. כיום, מדובר בצבא מגן של מדינה יהודית, בארץ חופשית ודמוקרטית. עוד יש לזכור, כי בניגוד לבעיות ההלכתיות שאפיינו חיילים יהודים בצבא הרומאי, צבא ההגנה לישראל מיישם התאמות נרחבות המאפשרות שירות מלא לשומרי מצוות.

חוק הפטור, שהיה חלק מפסיפס משפטי רחב נגד יהודים ותיאר את היהדות כ"אמונה תפלה" ו"סטייה" – לא נועד להגן על היהודים מדילמות הלכתיות, אלא להרחיקם מהמערכת הצבאית שהייתה לב ליבה של האימפריה

מה שדומה בין שני חוקי הפטור, הרומאי והישראלי, הוא לא המטרה ולא הנסיבות, אלא התוצאה: כמו שחוק הפטור הרומאי היה שלב בלתי הפיך בהדרת היהודים מהמרחב הציבורי של האימפריה והקהילה המדינתית – כך, חוששני, כל מהלך שיעניק כיום לציבור מסוים פטור רחב היקף עלול ליצור סדקים בשייכות המשותפת הישראלית ובעצם התפיסה של "אנחנו".

במילים אחרות, הלקח מחוק הפטור של שנת 418 אינו שמצבנו דומה למציאות הרומית, הוא רחוק ממנה שנות אור, אלא שהחלטות על פטור משירות צבאי הן תמיד בעלות משמעות רחבה יותר מהנראה לעין. הן מעצבות את גבולות השייכות, את הדימוי העצמי של הקבוצות המרכיבות את החברה, ואת האופן שבו אנו מבינים מהו "ציבור" ומהי "מדינה".

צבא הוא יותר ממוסד. במדינה כמו ישראל הוא חוזה חברתי. כאשר קבוצה שלמה מוחרגת ממנו באופן רשמי, יש לשאול לא מה יקרה לצבא, אלא מה יקרה לחברה.

עודד ארבל הוא עורך דין, בעל תואר שני במשפטים ותואר שני בהיסטוריה של העת העתיקה. מומחה בכתיבת תוכן משפטי לעורכי דין. עוקב בדאגה אחר התהליכים הגלובליים המתרחשים בימנו, לאור מאורעות שונים שהתרחשו לאורך ההיסטוריה האנושית.