במשך שנים רבות לא הייתי מודע לעמיות יהודית. כששירתי בשליחות הראשונה שלי כדיפלומט בשגרירות ישראל בוושינגטון, האינטראקציה שלי הייתה בעיקר עם הארגונים היהודיים ולא עם הקהילות. אל נציגי הארגונים התייחסתי באופן תועלתני, ככלי להשפיע על מדיניות ארה"ב כלפי מדינת ישראל אותה ייצגתי, ולא כבעלי ערך מכוח עצמם, ומעצם היותם אחיות ואחים שלנו.

כמו רבים מהישראלים, הזהות היהודית שלי הייתה בבחינת המובן מאליו ולכן לא טרחתי להתעמק בסוגיה, עד שנפגשתי עמה במציאות.

נושא העמיות היהודית הפך למשמעותי בחיי ולעניין הקרוב לליבי במהלך השנה שחייתי בקרב הקהילה היהודית של בוסטון כשהייתי עמית בקרן וקסנר. אז למדתי שאנחנו משפחה מורחבת, שכוללת את אלו שחיים בישראל ואלו שבתפוצות. שהמדינה שלנו היא גם שלהם. הבנתי שאסור להתייחס אל יהודי התפוצות רק באופן אינסטרומנטלי כמקור לתמיכה פיננסית, פוליטית, או לעידוד עלייה, אלא כערך בפני עצמו וכעולם תוכן שלם.

נושא העמיות היהודית הפך משמעותי בחיי וקרוב לליבי במהלך השנה שחייתי בקרב הקהילה היהודית של בוסטון, כעמית בקרן וקסנר. אז למדתי שאנו משפחה מורחבת, הכוללת את החיים בישראל ובתפוצות

הבנתי אז גם את הפער בין רוב היהודים האמריקאים, שעמדותיהם היו ליברליות, לבין רוב הארגונים שיישרו קו עם ממשלות ישראל, אשר נעשו רחוקות יותר ויותר מאותם ערכים ליברליים.

בשליחות הבאה שלי בבוסטון, כקונסול כללי למדינות ניו אינגלנד, ולאחר מכן, בעת כשכיהנתי כיועץ המדיני לנשיא המדינה התשיעי שמעון פרס, נושא העמיות היהודית כבר עמד בראש סדרי העדיפות שלי.

במרוצת השנים, לאחר שחקרתי לעומק את האספקטים השונים של העמיות היהודית, אחת התובנות המרכזיות שלי נוגעת לקשר הבלתי ניתן לניתוק בינה לבין העמיות הפלסטינית, שצמחה לצדה, מושפעת ממנה ומשפיעה עליה.

הקשר העמוק בין העמיות היהודית והפלסטינית נובע מהזיקה המשותפת של שני העמים לאותו מרחב גיאוגרפי ומההיסטוריה השזורה בין שני העמים במרוצת 150 השנים האחרונות. העמיות היהודית והעמיות הפלסטינית, עוסקות שתיהן בזהות וסולידריות לאומית משותפת, ובשאיפה להגדרה עצמית במדינה ריבונית בארץ הקודש.  

סולידריות יהודית התקיימה במשך כל ההיסטוריה היהודית גם לפני הציונות, אבל היא הייתה קשורה לדת ולתרבות ולא הייתה לה משמעות מדינית. מאז שהציונות הכריזה על היהדות כלאום ששואף לבית לאומי בארץ ישראל ופועל בצעדים מעשיים למימושה – נוצר קשר הדוק בין העמיות שלנו לזו הפלסטינית. זו התפתחה בעקבות עליית הלאומיות כתופעה גלובלית, בעקבות הקולוניאליזם האירופאי ובהשפעתה של הציונות עצמה על גיבוש התודעה הלאומית הפלסטינית.

לאחר שחקרתי לעומק את האספקטים השונים של העמיות היהודית, אחת התובנות המרכזיות שלי נוגעת לקשר הבלתי ניתן לניתוק בינה לבין העמיות הפלסטינית, שצמחה לצדה, מושפעת ממנה ומשפיעה עליה

 ההתעקשות הצודקת של ישראל לחבר את יהודי התפוצות למדינת ישראל,  מהווה קשר חשוב מאוד להמשכיות היהודית וגם לציונות. כולנו מתרגשים לראות את דגל ישראל מונף בבתי הכנסת ובבתי הקהילות, לצד דגל המדינה בה הן חיות, ועושים כל שיכולתנו, כמדינה וכארגונים ציוניים, כדי לחזק את הזהות הציונית בקרב יהודי התפוצות.

לכן, הפער בין התפיסה העצמית שלנו את הקשר בין היהודים בישראל ליהודים בתפוצות, לבין האופן בו אנחנו מתייחסים לכל מופע של זהות פלסטינית כאיום על עצם קיומנו – הוא בלתי רציונלי בעיני. נפלא ממני מדוע דווקא אנחנו, היהודים-הישראלים, לא מבינים מדוע הערבים אזרחי ישראל בוחרים להזדהות כפלסטינים, זאת לצד ובמקביל לזהות האזרחית הישראלית שלהם, כאשר אנו עצמנו מצפים מיהודים בתפוצות לקיים זהות כפולה כזאת.

העמיות הפלסטינית שזורה בעמיות היהודית. במדינת ישראל ובשטחים שבשליטתה חיים כ-7 מיליון פלסטינים וסוגיית זכותם לריבונות במדינה שכנה לישראל חיונית לא רק למי שחי במדינת ישראל, אלא היא נוגעת ביכולתם של יהודים רבים בעולם להזדהות עם מדינת ישראל ולהאמין בצדקתה.

ההכרה שלנו בעמיות הפלסטינית ובזכותם להגשימה במדינה משלהם, היא תנאי לתיקון ההתנגשות הקיימת בין העמיות היהודית לפלסטינית ולאחות רבים מהקרעים שמאיימים כיום על העמיות היהודית מבפנים ומבחוץ.

מדוע דווקא אנו, יהודים-ישראלים, לא מבינים מדוע ערבים אזרחי ישראל בוחרים להזדהות כפלסטינים, לצד ובמקביל לזהותם האזרחית הישראלית – כשאנו עצמנו מצפים מיהודים בתפוצות לקיים זהות כפולה כזאת

זו גם התשובה האמיתית לחלק ניכר מהאנטי ציונים, לפחות לאלו ביניהם שאינם אנטישמים. תשובה שמהותה היא שהציונות אינה מקדמת עליונות יהודית, ושהבית הלאומי שלנו אינו על חשבון הפלסטינים, אלא לצדם.

אין ספק שיהיו תמיד אנטי ציונים גם לאחר שנפתור את הסכסוך וגם אין לי ספק שישנם פלסטינים שלא יסתפקו במדינה פלסטינית לצד ישראל, אלא ידרשו ריבונות פלסטינית מלאה מהים עד לנהר. יש לצערי גם לא מעט יהודים כאלה, אך אלו וגם אלו הם בסופו של דבר המיעוט.

פתרון שתי המדינות הוא היחיד שיוכל להפיג את המתחים הכי משמעותיים בתוך ישראל עצמה ובתוך העמיות היהודית, ולשנות מהיסוד את האופן שבו היהודים ומדינתם נתפסים בעולם.

השתתפתי לאחרונה באירוע עמיות יהודית לזכרו של הרב אברהם יהושע השל, מהמנהיגים הבולטים של היהדות הליברלית במאה ה-20, שמארגן מדי שנה סגן וממלא מקום יו"ר ההסתדרות הציונית, יזהר הס. המורשת של הרב השל, הדגישה לא רק את היותו ציוני, אלא גם את ההתגייסות שלו למען זכויות של אחרים שאינם יהודים, כביטוי מרכזי לערכיו היהודיים.

הגישה של הרב השל, ששילבה פרטיקולריזם ואוניברסליזם, לא תוכל להתגשם ולהגשים את העמיות היהודית ללא הכרה בזכותם של הפלסטינים, שגורלם שזור בגורלנו לבלי הפרד, לריבונות ולמדינה משלהם.

התשובה האמיתית לחלק ניכר מהאנטי ציונים, לפחות לאלו שאינם אנטישמים – מהותה היא שהציונות אינה מקדמת עליונות יהודית, ושהבית הלאומי שלנו אינו על חשבון הפלסטינים, אלא לצדם

הגיע הזמן שנבין, כי השיח על סיום הכיבוש אינו שיח שפוגע בעמיות יהודית, אלא שיח נחוץ והכרחי להגשמת העמיות היהודית והמורשת הציונית וההומניסטית של הרב השל.

נדב תמיר מכהן כמנכ"ל בישראל של JStreet - הבית הפוליטי של אמריקאים תומכי ישראל ותומכי שלום, חבר הועד המנהל של מכון מתווים למדיניות אזורית וכיועץ לעניינים בינלאומיים למרכז פרס לשלום וחדשנות. לשעבר דיפלומט בנציגויות ישראל בוושינגטון ובוסטון ויועץ מדיני לנשיא המדינה.