אנחנו אוהבים להזדעזע מטרור ערבי ומאלימות שמגיעה "לא מהצד שלנו". פחות כשהיא באה מבפנים.

אנחנו אוהבים לצעוק "מוות למחבלים". אבל מה עם הרוצחים הנתעבים של ימנו בנימין זלקה ז"ל? במקרה שלהם נסתפק בכלא וב"שיקום קטינים".

בשני המקרים ניטלו חיים. בשני המקרים נרצחו יהודים. אך התגובה שלנו – אחרת לגמרי. כשזה "הם" – צריך להרוג. כשזה "אנחנו" – אולי יש אפשרות לתקן. אולי היה להם קשה בבית. אולי סבלו. אולי.

בשני המקרים ניטלו חיים. בשני המקרים נרצחו יהודים. אך התגובה שלנו – אחרת לגמרי. כשזה "הם" – צריך להרוג. כשזה "אנחנו" – אולי יש אפשרות לתקן. אולי היה להם קשה בבית. אולי סבלו. אולי

אז בואו נדבר על "האולי" הזה.

אף אחד לא שאל "אולי" כשמחבל ערבי שחט ילד ישן. אף אחד לא הציע ועדת שיקום כשנרצח רב בבית הכנסת שלו. תמיד ישנה קריאה אחת, פשוטה וברורה: מוות. צדק. עונש מקסימלי. ואף אחד לא יכול לבוא בטרוניה על כך – כי אכן, רצח הוא רצח.

אבל בדיוק בגלל זה, הסטנדרט הכפול שאנחנו מציגים עכשיו הוא לא רק צביעות. הוא סכנה.

ככה זה כשמה שנמצא במרכז הוא לא ערך קדושת החיים – אלא אגוצנטריזם של "אנחנו" מול "הם". כשהמשוואה שלנו בנויה על זהות המבצע ולא על חומרת המעשה, אנחנו לא מדברים מוסר. אנחנו מדברים שבטיות. ושבטיות, כידוע, היא לא המתכון האופטימלי לציוויליזציה ראויה לשם. מספיק להסתכל מסביב.

האמת המרה היא שכולנו בני אדם. ובתור בני אדם – יש בתוכנו, ה"עם הנבחר", הכול מהכול: גם בני אדם ואזרחים למופת. גם פורצי גבולות מוסריים שהצילו חיים תוך כדי סיכון חייהם שלהם. וגם – וזה החלק שקשה לנו לבלוע – רוצחים שלא נופלים במפלצתיותם ואכזריותם מאחרוני מבצעי הטרור. 

לא נעים לכתוב את זה. גם לא נעים לקרוא את זה. אבל המציאות לא מבקשת רשות להיות לא נעימה.

אפשר גם להיוולד בפתח תקוה ולהפוך לרוצח. אפשר ללבוש ציצית תוך כדי הרצח. לצעוק ביום-יום שלך "שמע ישראל" ו"יאללה ביתר". להיות חלק מקהילה, מבית כנסת, מקבוצת כדורגל, מכיתת תיכון – ולהיות בו-זמנית מפלצת.

האמת המרה היא שכולנו בני אדם. וככאלה – יש בתוכנו, ה"עם הנבחר", הכול מהכול: גם בני אדם ואזרחים למופת. גם פורצי גבולות מוסריים שהצילו חיים תוך סיכון חייהם שלהם. וגם – וזה החלק שקשה לנו לבלוע – רוצחים

כי כל מה שצריך, מסתבר, זה להיות ילד לא מחונך. לא מחונך לאמפתיה. לא מחונך לגבולות. לא מחונך להבין שמעבר לפרצוף שנראה לך שונה, יש גם אמא שמחכה לו בבית. זה מספיק. זה כנראה עלול להספיק לפעמים כדי להפוך למפלצת בגיל שבו אחרים עדיין עושים בגרות.

ועכשיו תשאלו – מה הקשר לחינוך? הכול. הכול קשור לחינוך.

אנחנו חיים בחברה שמחנכת לשנאת האחר כנראה יותר משהיא מחנכת לאהבת הקרוב. חברה שבה כשנער מציג עמדות גזעניות מחרידות, יש אחד שאומר "הוא עוד צעיר" ומישהו אחר שמוסיף "אבל הוא לא ממש טועה".

זה אקלים חינוכי שעלול לגדל רוצחים. לא רק עוני. לא רק טראומה – גם אידיאולוגיה. גם שגרה של שיח שמסיר אנושיות מהאחר – עד שיום אחד, הסרת האנושיות הזו הופכת ממילים למעשה.

ולכן – הגיע הזמן להסתכל במראה. בלבן של העיניים. מה אנחנו מלמדים את הילדים שלנו? מה הם שומעים בארוחות שישי? מה הם רואים כשמדברים על השכן האתיופי, על ה"זר", או על כל מי שנראה אחרת? ועזבו זרים – מה הם רואים כשמישהו חתך את אבא בכביש או תפס לו את החנייה?

כן, מבצעי טרור בפוטנציה עם ציציות מסתובבים בינינו וזו עובדה שחייבים לשים עליה אצבע. ואם לא נכריז מלחמת חורמה בתופעה, היא תכלה אותנו מבפנים – בדיוק כפי שכילתה את שכנינו מעבר לגבול.

אנו חיים בחברה שמחנכת לשנאת האחר כנראה יותר מאשר לאהבת הקרוב. זה מגדל רוצחים. לא רק עוני או טראומה – גם אידיאולוגיה. גם שגרת שיח שמסיר אנושיות מהאחר – עד שזה הופך ממילים למעשה

ציצית, מסתבר, איננה ערובה לערבות יהודית בסיסית. היא אפילו לא מבטיחה ש"לעולם לא עוד", בין יהודים, בתוך מדינת ישראל. 

מנדי שפירו הוא יוצר ומפיק טלוויזיה (עכשיו קרוב, מחובר/ת ועוד), בן 27 ואב לילד. בוגר ישיבות ומכון הסמכה לרבנות. דתל"ש. כותב בנושאי יהדות ודתות, היסטוריה, פילוסופיה, פסיכולוגיה, תרבות, אקטואליה ופוליטיקה.