ערב אחד השבוע פגשתי זוג תיירים מתורבתים. יהודים אירופיים בגיל העמידה, הם היו מקושרים מאד וחוו פגישות רמות-דרג כאן, אבל לא עשו מזה עניין. היה לנו נעים מאוד על הבר המצוחצח, עד שהשיחה עברה  לפוליטיקה.

ציינתי שבמסגרת תפקידי הקודם כעיתונאי זר הכרתי מקרוב את דיכוי הפלסטינים בגדה המערבית. הם נראו מופתעים. "זה לא רמאללה? "שאלה האשה. "כן", אישר האיש. "היינו שם. כל כך נחמד! הם מדוכאים? "

ניסיתי להסביר להם מה באמת קורה שם.

נראה היה שהאישה הבינה, אבל זה גם לא ממש היה אכפת לה, והיא לפתע נעשתה עוינת. "אם הם לא אוהבים את זה, יש להם הרבה מדינות לעבור אליהם ועדיף שיסתלקו". האיש נראה מהסס, אבל נצר את לשונו בחוכמה.

"כולם צריכים ללכת?" שאלתי. "לעזוב את הבית היחיד שהכירו? מיליונים?" היא היססה לרגע ואז אמרה: "כן!" היא אמרה זאת בפסקנות פתאומית ששידרה סיפוק מסויים.

שתינו את השאבלי. אכלנו עוגת גבינה. המוסיקה הצרפתית הייתה בווליום מתורבת, המאפשר שיחה.

מוקדם יותר באותו ערב חוויתי תחושה דומה בעת ראיון הטלוויזיה עם שר המשפטים הנכנס אמיר אוחנה, שהכריז כי אין צורך לציית לכל פסקי הדין של בית המשפט העליון. (מאז הבהיר את דבריו בצורה לא ברורה, וראש הממשלה, שאותו אוחנה משרת במסירות, מלמל משהו גם כן).

אבל למחרת היום גם שר אחר, יואב גלנט, תקף את מערכת המשפט. אין מנוס מהמסקנה: זאת עמדה מרכזית של הימין הישראלי. זה קשור בוודאות לתיקי ראש הממשלה, אבל זה עניין עמוק יותר גם כן.

טיעונו של הליכוד, בדומה לימין הפופוליסטי ברחבי העולם, הוא שבניגוד לרשות המבצעת ולרשות המחוקקת, מערכת המשפט אינה נבחרת על ידי הציבור; לכן אין לתת לה עליונות כלשהי על אלה שמייצגים ישירות יותר את רצון העם. הם גם אומרים שבית המשפט העליון בישראל שתלטן ומפריע; אנשים רבים זוכרים שאהרן ברק אמר פעם ש"הכל שפיט", וזה אכן נשמע יהיר. יש גם יותר מרמז שבית המשפט הוא שמאלן, אכן רוב השופטים אנשים משכילים, וההנחה, במצב והנוכחי, לא מופרכת מיסודה.

אבל ישנן גם עובדות.

ראשית, בית המשפט העליון ב-30 השנים האחרונות פסל פחות מ-20 חוקים, הרבה פחות מאשר בארה"ב ובבריטניה; הוא לא כזה אקטיביסטי. שנית, הוא לא כל-כך ליברלי: בית המשפט אכן מתערב כאשר אפשר להוכיח בוודאות דיכוי מרושע, אבל בדרך כלל הוא נתן לגיטימציה לכיבוש. שלישית, בית המשפט הוא הערובה העיקרית לקדמה בארץ: אוחנה, הומו עם בעל וילד, חייב את זכויותיו השוות לעובדה זו. אבל הוא חייב את התפקיד לפריץ החשוד בפלילים. אם הוא מרגיש בושה, הוא מסתיר את זה במיומנות רבה.

ההתקפה על בתי המשפט היא רק חלק ממסע המכוון גם לעמודי תווך אחרים של דמוקרטיה ליברלית: עמותות התומכות בזכויות מיעוטים, התקשורת החופשית, הקולנוע, התיאטרון והאמנויות, ואפילו המשטרה. כל מי שלא הולך בתלם, בקיצור.

למי אכפת? בעיקר לאליטה אינטלקטואלית קטנה למדי, העוסקת כיום בהעמדת פנים שהיא אינה אליטה, משום שאופנתי להלחם באליטות. התיירים ואוחנה, כל אחד בדרכו, הביעו עמדות שפעם היו נחשבות שערורייתיות, אבל כיום נהנות מתמיכה לא מבוטלת וגוברת.

יש להם תמיכה לא מבוטלת וגוברת, כי המוני אנשים כועסים מדי וחדלו מלשתף פעולה עם רצון האליטות בקידמה. הם כועסים על המינוס בבנק, על העדר קביעות ופנסיה, ועל המאיון העליון. במקומות מסוימים הם כועסים על הגירה המטשטשת את השפות והחברות שלהם. הם כועסים כי הם מעולם לא רצו את הליברליזם כל כך. הפרויקט הליברלי אכן הונדס על ידי האליטות כשיכלו לעשות את זה, בתקופת השפל הגדול של שנות ה-20 של המאה שעברה ולאחר ההלם הטוטאלי של מלחמת העולם השנייה. תקשורת מודרנית ומדיה חברתית היו מקשים על זה כיום.

עד לא מזמן, בישראל ובמקומות רבים בעולם, היו כללים של חברה מנומסת, שהונהגו כאמור על-ידי האליטות ונתמכו במידה מסויימת על-ידי החברה השמרנית והדת. אבל בימינו מנהיגים רבים משקרים בתדירות כזאת שזה נהיה שגרתי ומשפיע על הכל. הדת לרוב הפכה לכוח ריאקציוני. תעמולה דיגיטאלית משכנעת את ההמונים ש"כולם משקרים ", כאילו אין בעולם שאלה של מידה.

בשלב מסוים השקרים והטירוף הופכים למקובלים ונורמליים. ומה שנורמלי עכשיו הוא מלחמה נגד הדמוקרטיה הליברלית, בישראל ובמקומות אחרים. אנחנו חייבים להתרגל להשתמש בשתי המילים האלה, לא רק במושג הפשוט יותר של "דמוקרטיה". המושג הזה נחטף, ונהיה משהו אחר: עריצות הרוב.

הדמוקרטיה הליברלית שנהנו ממנה ברוב המערב במשך רוב המאה האחרונה היא משהו אחר: דמוקרטיה אמיתית היא גם זכויות המיעוט. זוהי מערכת של בלימות ואיזונים שבהם עקרונות פרוגרסיביים המוגנים מפני דעת הרוב. חייבים להיות כנים: דמוקרטיה ליברלית עשויה להזדקק לעיתים לדיכוי עמדה של הרוב. הרוב, למשל, עשוי  לא להסכים לממן חינוך לילדים, או לרצות לסקול אישה נואפת.

הדמוקרטיה הליברלית אינה גזרת שמים ואין בטחון שהיא תשרוד. בישראל לא היתה סיבה שהיא תקום בקרב ציבור אנשים שבאו בעיקר ממזרח אירופה ומהעולם הערבי, עם מיעוט ערבי גדול ואוכלוסייה חרדית הנראית כלא דמוקרטית בעליל. זה סוג של נס, שביר, מופלא, כמעט נשגב מהבינה.

תומכי הדמוקרטיה הליברלית יכולים לוותר, ולאפשר לעולם להיראות כמו הליכוד, פוטין, טראמפ, ארדואן ודומיהם. או שהם יכולים להילחם, גם אם זה נראה כמלחמה נגד האינסטינקט של הרוב. זהו פרדוקס, אבל לא הפרדוקס היחיד בעולם. הליברלים באירופה מתמודדים עם הצורך להיות לא ליברליים כלפי אלה – מהגרים שמרנים מצד אחד, שונאי זרים מצד שני – שיהרסו את הליברליזם האירופי.

המחבר מדבר עם בונו על מושג הפרדוקס (צילום: דן פרי)

לפני שנים ראיינתי את בונו, סולן להקת U2. אמרתי לו שהבחנתי באהבת הפרדוקס שמשתקפת ברבים משיריו, דוגמת RUNNING TO STAND STILL. זה נשמע אולי כליקוק המזכיר את אוחנה, אבל זה היה גם נכון. בונו אישר את זה וגם אמר לי שאני ZEN. הייתי ללעג בקרב עמיתי, לתקופה.

אני באמת טיפוס רגוע למדי. אבל זה לא הזמן לזה. זה הזמן לזהות את מה שקורה, ולהלחם על העיקר.

דן פרי שירת כעורך ראשי של סוכנות איי-פי במזה"ת (מבסיסו בקהיר) לאחר תפקידים דומים באירופה, אפריקה והאיים הקריביים. שימש כיו"ר התאחדות עתונאי החוץ בישראל. איש היי טק ויזמות בעבר ובהווה. עקבו אחריו ב: https://danperry.substack.com

הידעתם שיחיא סנוואר עבר בכלא בישראל ניתוח להסרת גידול סרטני? שקיבוץ בארי נקרא ע"ש ברל כצנלסון? שדובר צה"ל דניאל הגרי היה מפקד שייטת 13? הא'-ב' של מונחי המלחמה בעזה.

א'

אביגיל עידן – ילדה בת 4 שנחטפה מביתה בעוטף עזה בשבת השחורה לאחר שהוריה רועי וסמדר נרצחו ע"י מפלצות החמאס. שני אחיה הגדולים מיכאל (9) ועמליה (6) ניצלו מהטבח לאחר שהתחבאו בארון. שמה זכה לפרסום עולמי משום שהנשיא ג'ו ביידן התעניין בשלומה והביע שמחה על שחרורה.

גדעון אלון הוא עיתונאי. הוא עבד 35 שנים כעתונאי ב״הארץ״, מתוכן 17 שנים ככתב פרלמנטרי של הארץ, ולאחר מכן 14 שנים ב״ישראל היום״. הוא הגיש תכניות בערוץ הכנסת, הפיק סרט תיעודי על תפקוד ועדת חוץ ובטחון ופירסם שלושה ספרים. האחרון שבהם הוא: ״מתחככים״, ובו סיכום 40 שנות עבודתו העיתונאית. בסוף אפריל 2021 יצא לגימלאות.

הנה נפטרנו מחום הקיץ המתיש ושוב הגיע סתיו מענג, שאמור היה כבר להתחלף בחורף אך נראה שזה מתמהמה. האוויר הצטלל ואפשר כבר לשאוף את הניחוח הדק שלאחר הגשם. ממטרות העוז שהגיעו אחרי הגשם הראשון הותירו אחריהם אוויר רווי ריח גשם כמעט ממכר. אבל הפעם קשה לחגוג את הקרירות ואת הקסם הסתווי, בגלל העצב, הבלבול, תחושות הכאוס, החרדות, הלחצים.

גם במלנכוליה הקלה הנלווית כתמיד לסתיו יש נעימות כלשהי. ואני נזכרת איך שמעתי לראשונה את אריק איינשטיין. הייתי אז בת בגיל 15 16. נדמה לי ששירו הראשון ששמעתי היה "רוח סתיו" עם המילים שחיבר יחיאל מוהר והלחן של יוחנן זראי. השיר הזה חוזר אלי מדי שנה בהגיע הסתיו.

שלומית טנא היא עיתונאית לשעבר (ב"על המשמר" ובהמשך ב"ידיעות אחרונות")..יוצאת קיבוץ. ב-1981 החלה בסיקור עיתונאי שוטף של הקיבוצים. רוב הקיבוצניקים לא הורגלו עד אז לחשיפה פומבית של חייהם, והתייחסו לסיקור כאל הוצאתה החוצה של כביסה פנימית-משפחתית.