למעלה מחודש אחרי ההכרזה ההיסטורית על כינון יחסים דיפלומטיים בין ישראל והאמירויות, שבעקבותיה באה גם ההכרזה על כינון יחסים בין ישראל ובחריין, נראה כי "השלומות" עם שתי מדינות המפרץ יהיו שונים בתכלית השינוי מהשלום עם מצרים וירדן.

עוד לפני שיבשה הדיו על ההסכמים, הוקמו מועצות עסקים משותפות, נחתמו הסכמים בין בנקים ובין חברות טכנולוגיה בתחום הרפואה, נחתם הסכם בין האוניברסיטה העברית לאוניברסיטת זאיד בנושא החלפת ידע בתחום הבינה המלאכותית ועוד ועוד.

בהערכה גסה, מספרן של שיחות הזום בין אנשי עסקים ואקדמיה משלוש המדינות שהתקיימו בחודש האחרון היה רב יותר מאשר שיחות שהתנהלו בין ישראלים, ירדנים ומצרים במשך כמה שנים. מה עושה את השלום עם האמירויות ובחריין לשונה מהשלום הקר עם ירדן ומצרים? הרי עם ירדן, למשל, היו, בדומה למדינות המפרץ, קשרים חשאיים במשך שנים רבות שהניחו לכאורה את התשתית להוצאת היחסים לאור, ובכל זאת יש הבדל.

בהערכה גסה, מספרן של שיחות הזום בין אנשי עסקים ואקדמיה משלוש המדינות שהתקיימו בחודש האחרון היה רב יותר מאשר שיחות שהתנהלו בין ישראלים, ירדנים ומצרים במשך כמה שנים

ניתן למנות לפחות ארבע סיבות שעושות את ההבדל:

1

הסיבה הראשונה היא כמובן היעדר סכסוך היסטורי בין המדינות. מלחמות ואלימות נטבעים בזיכרון הקולקטיבי של האומה ובזיכרון הפרטי של אזרחיהן, בין אם ההיסטוריה המשפחתית ידעה אובדן, או למדה עליה במערכת החינוך ובתקשורת. נכון הדבר שמדינות ועמים מתגברים על הזיכרון הכואב – כמו למשל צרפת וגרמניה שהפכו אף לבעלות ברית – אולם מסע כזה דורש מעורבות אינטנסיבית של המדינה בתהליך ההתפייסות, דבר שאינו מתקיים במצרים ובירדן.

2

שנית, מידת המחויבות של התושבים בירדן (ובמידה פחותה במצרים) לפלסטינים היא גבוהה יותר מאשר האזרחים במדינות המפרץ. יש לזכור כי למעלה ממחצית האוכלוסייה בירדן (ויש הטוענים אף 70%) היא פלסטינית. גם בירדן וגם במצרים פועלות וועדות אנטי-נורמליזציה, בעיקר בקרב האיגודים המקצועיים שנשלטים על ידי גורמים דתיים או חילוניים המתנגדים לישראל ולשלום.

מאידך, במדינות המפרץ, שהן גם קטנות יחסית מבחינה האוכלוסייה שלהן, אין איגודים מקצועיים ואילו הפלסטינים ברובם אינם אזרחים אלא פועלים זרים. ערב הסעודית במיוחד הגבילה לאורך השנים את כניסת הפלסטינים לשטחה משום שהם נחשבו כגורם מתסיס העלול לסכן את היציבות של המשטר.

3

שלישית, השלום עם מצרים וירדן נבנה בעיקר מלמעלה למטה, בעוד השלום עם מדינות המפרץ התנהל בשני הכיוונים. במלים אחרות, הקשר עם מצרים וירדן נבנה באמצעות משרדי הממשלה, ובעיקר דרך משרד הביטחון והמוסד, ובמידה פחותה משרדי החוץ, התעשייה והחקלאות. יש להדגיש כי בתחומי הצבא והביטחון הקשרים "חמים" בשנים האחרונות, וזאת לאור קיומם של אינטרסים משותפים.

ישראל עשתה מאמצים – ובמידה מסוימת אף הצליחה – לקשור קשרים כלכליים ומסחריים עם אנשי תעשייה ועסקים ממצרים ומירדן, אולם הקשיים שהערימו הממשלות, כמו גם ההחרמות על אישים שסחרו עם ישראל, צמצמו את שיתוף הפעולה באופן משמעותי והפכו אותו ללא לגיטימי.

מאידך, מאות חברות ישראליות פועלות כבר במפרץ בשני העשורים האחרונים בשקט ותחת כסות זרה (אך ידועה) ללא התנגדות של הממשלות. התשתית המדינית והכלכלית שנבנתה במפרץ במשך תקופה ארוכה יצרה אמון מלמטה שנפגש עם האמון מלמעלה.

מאות חברות ישראליות פועלות במפרץ ב-2 העשורים האחרונים בשקט ותחת כסות זרה ללא התנגדות הממשלות. התשתית המדינית והכלכלית שנבנתה שם במשך תקופה ארוכה יצרה אמון מלמטה שנפגש עם האמון מלמעלה

4

ולבסוף, מזה שנים רבות, האמירויות ובחריין מיתגו עצמן כמדינות שוחרות שלום, המקדמות סובלנות בין-דתית. ב-2016 יצר שליט האמירויות משרה חדשה של שר מדינה לענייני סובלנות, ואילו בבחריין הקים המלך מרכז עולמי לדו-קיום בשלום, כאשר הרב היהודי האמריקני מארק שנאייר משמש כיועצו, וזאת לצד פעילויות בין-דתיות מגוונות אחרות. הסובלנות הדתית באה לידי ביטוי היסטורי גם אצל משפחת המלוכה ההאשמית בירדן, אולם היא לא חלחלה עמוק לתוך החברה.

*  *  *

בהנחה שהשלום עם האמירויות ובחריין יהיה חם יותר מאשר השלום עם מצרים וירדן, וזאת מתוך תקווה שלא יתחוללו אירועים דרמטיים בין ישראל והפלסטינים שעלולים להעיב או לקרר את השלום, מה היתרונות שישראל יכולה להפיק מכך?

1. ראשית, לקולות המצדדים בנורמליזציה עם ישראל המגיעים מכיוון המפרץ עשויה להיות השפעה על המתנגדים בעולם הערבי לישראל או כאלה שטרם הכריעו בדעתם. במלים אחרות, המהלך של האמירויות ובחריין עשוי לחולל תגובת שרשרת, גם אם לא בטווח הזמן המידי. תגובה זו יכולה להתרחש ברמה של מדינות, אך גם – ואולי בעיקר – ברמה של חברות ויחידים שיראו בכך "אור ירוק" לקיים קשרים פומביים עם ישראל.
2. שנית, השלום עם האמירויות ובחריין חיזק את הלגיטימציה לקשר עם ישראל, ולא מאחורי הקלעים. לראשונה, הדיון בשאלה זו הופך להיות פומבי. מדובר בהבשלה של תהליך ארוך, שהחל עם השלום עם מצרים ב-1979, שבו ישראל הופכת יותר ויותר לגורם לגיטימי באזור.
3. שלישית, למהלך של ישראל והאמירויות יש חשיבות גדולה בכל הנוגע לאפשרות שינוי הדימוי של ישראל בעולם המוסלמי והערבי. מעקב אחר התקשורת בירדן ובמצרים וקריאת ספרי הלימוד בבתי הספר שלהם מלמדים בהכללה, כי הדימוי של הישראלי והיהודי הוא שלילי בעיקרו. כלומר, לאחר עשרות שנים של שלום, הדימוי של היהודי והישראלי לא השתנה באופן משמעותי במצרים ובירדן, ובוודאי בקרב מדינות וארגונים המצויים במצב של מלחמה מול ישראל. בדיוני זום שהשתתפתי עד כה עם עמיתים ועיתונאים מהמפרץ ניכרת ביקורת קשה כלפי הדרך השלילית שבה התקשורת הערבית, בהכללה, מתייחסת לישראל. השינוי שמתחולל בתקשורת המפרצית (דרך אגב, מלך בחריין, למשל, כבר ב-2005 הורה להפסיק את השימוש במונח "אויב" לישראל) עשוי לזלוג לגורמי תקשורת נוספים/אחרים ברחבי העולם הערבי והמוסלמי.

כדאי לזכור כי ראשית השלום עם מצרים וירדן התאפיינה אף היא באופוריה ובחתימת הסכמים אולם המשכם היה מאכזב ברמה האזרחית. הסימנים עד כה והפוטנציאל הקיים מובילים להערכה שהשלום עם האמירויות ועם בחריין עשוי להיות אחר מהשלום עם מצרים וירדן. במשחק מלים אפשר לומר שמדובר בתפיסת עולם שונה האומרת למעשה: "שלום, אחר". זהו שלום שמנסה לראות את האחר, ולא רק דרך העדשות של אינטרסים משותפים.

כדאי לזכור כי ראשית השלום עם מצרים וירדן התאפיינה אף היא באופוריה ובחתימת הסכמים אולם המשכם היה מאכזב ברמה האזרחית. מהסימנים והפוטנציאל עד כה ניתן להעריך כי זהו שלום אחר

אולם גם שלום זה עלול ליפול קורבן לאירועים לא צפויים במזרח התיכון, ולכן יש לטפח אותו במחשבה יתרה. מבחינה אקדמית ומדעית, ההתפתחות של סוגי שלום שונים עם מדינות ערב מהווה כר פורה לקידום ההבנה שלנו לגבי מהותו של השלום, הדרכים להשגתו ולשימורו. הבנה כזו אולי יכולה לסייע לנו להבין טוב יותר מה אנחנו והפלסטינים לא מצליחים לעשות.

פרופ' אלי פודה מלמד בחוג ללימודי האסלאם והמזה"ת באוניברסיטה העברית וחבר וועד מנהל במיתווים, המכון הישראלי למדיניות חוץ אזורית. ערך יחד עם פרופ' און וינקלר את הספר "הגל השלישי: מהפכה ומחאה במזרח התיכון".