אמיר קעקע את שם בתו באותיות גדולות בצבע שחור וכחול זוהר על האמה שלו. גם תמונת הפרופיל שלו בווטסאפ היא של בתו, גילי. בתמונה היא נראית מחייכת בעודה אוחזת חרב כבדה. אולם, מבחינת מדינת ישראל הוא לא נחשב לאביה.
אומנם הוא גידל אותה וסיפק חצי מהחומר הגנטי שיצר אותה, אבל מבחינת הממשלה, באופן רשמי, אין לה אב. בתעודת הזהות של גילי, במקום שבו אמור להופיע שם האב, כתוב "לא ידוע". למה לגילי אין אב מבחינת המדינה? מפני שהיא נולדה בתוך פחות מ־300 ימים מאז גירושיה של אימה.
חוק אנכרוניסטי ושנוי במחלוקת קובע שכל ילד שנולד עד 300 ימים מגירושי אימו יירשם באופן רשמי כצאצא של בעלה לשעבר, אלא אם בית משפט או בית דין מורה אחרת, מה שקורה לעתים נדירות יחסית בישראל.
"זה לא משהו שאני חושב עליו כל יום אבל זה תמיד הטריד אותי. היא [הבת, גילי] הדבר הכי מוצלח שעשיתי אי פעם. אני אוהב להגיד שגילי היא 'מפעל החיים' שלי. זה תמיד הטריד אותה שבתעודת הזהות שלה כתוב 'אב לא ידוע'", מספר אמיר. "אבל זה יותר רגשי מפרקטי".
אמיר וגילי הם שמות בדויים. אמיר ביקש להישאר אנונימי בגלל ההליך המשפטי שמתנהל בעניינם. לחוק הזה אין הרבה השלכות מעשיות עבור אמיר וגילי, אבל לא כולם בני מזל כמוהם. ההגדרה הזאת יכולה למנוע מאישה לקבל תשלומים מאב ילדיה או למנוע מהילדים לקבל ירושה מאביהם. היא גם יכולה למנוע מהאב הביולוגי לקיים קשר עם ילדיו אם הוא לא מוכר באופן רשמי ככזה.
ההגדרה הזאת יכולה למנוע מאישה לקבל תשלומים מאב ילדיה או למנוע מהילדים לקבל ירושה מאביהם. היא גם יכולה למנוע מהאב הביולוגי לקיים קשר עם ילדיו
היריון ממוצע נמשך פחות מ־300 ימים, כך שגם אם אישה תהרה לגבר אחר חודש אחרי גירושיה, התינוק עדיין יירשם כצאצא של הגרוש. חוקים דומים קיימים גם במדינות אחרות, אולם כמעט רק לצורכי ירושה. בישראל המטרה שונה לחלוטין וקשורה במושג אזוטרי בהלכה היהודית – הממזר.
בשבוע שעבר, צוות של המכון הישראלי לדמוקרטיה, מרכז צדק לנשים ופורום דמעת העשוקים – ארגון המייצג ממזרים – קיים כנס ראשון מסוגו לדיון בסוגיית הממזרות בכלל ובחוק 300 הימים בפרט, בהשתתפותם של מומחי הלכה וחוק, אקטיביסטים וחוקרים בתחום הדת והמדינה.
משתתפי הכנס הציעו תיקון לחוק 300 הימים – המופיע בסעיף 22 של חוק מרשם האוכלוסין – שיאפשר רישום של אב חדש במידה שהאב, אמו של הילד והגרוש מסכימים על כך. אמיר וגילי בהחלט לא לבד, אך קשה לדעת כמה אנשים נמצאים במצב הזה.
"אין כמעט נתונים [על ממזרים] בשוק. זה חלק מהעניין, ככל שנאתר ופרסם יותר נתונים, נכיר בבעיה", אמרה בכנס שלומית רביצקי טור־פז, מנהלת המרכז ללאום, דת ומדינה במכון הישראלי לדמוקרטיה.
רביצקי טור־פז הציגה סטטיסטיקה ממשלתית שלפיה ב־20 השנים האחרונות נרשמו בארץ 1,815 תינוקות שנולדו לנשים עד 300 ימים מגירושיהן, כלומר כ־90 בשנה. מתוך אותם 1,815 ילדים, כמעט חצי מהם – 850 – רשומים כצאצאיו של הגרוש.
"אבל אנחנו לא יכולים לדעת האם הם רשומים כך משום שהוא אביהם או משום שזו נורמת הכתיבה", היא אמרה. לדבריה, ב־432 מקרים אחרים כבר ידוע שהאב הוא לא הגרוש, ו־533 תינוקות רשומים ללא שיוך. רביצקי טור־פז העריכה כי מדי שנה נולדים לפחות כ־50 ילדים המוגדרים כממזרים.
מיהו ממזר?
על פי ההלכה היהודית, ממזר הוא לא רק ילד שנולד בעקבות קשר מיני כלשהו מחוץ לנישואים. ההגדרה יכולה להגיע לרמות טכניות מאוד. אבל לצורך העניין, מדובר בתוצר של סוגים מסוימים של זיווגים מיניים אסורים – אם כי לא כולם – בפרט כאלה שבהם ההורים לא יכולים להינשא על פי ההלכה היהודית. כלולים בכך גם מקרים של גילוי עריות.
בישראל ההגדרה כוללת את מי שנולד לאישה נשואה מגבר שאינו בעלה, שכן היהדות אוסרת על פוליגמיה. אולם, ההגדרה לא כוללת גם את המקרה ההפוך – ילד שנולד לגבר נשוי מאישה שאינה רעייתו. זאת משום שגברים יכולים באופן תיאורטי לקבל היתר להינשא ליותר מאישה אחת על פי ההלכה היהודית (אם כי בפועל זה קורה לעתים נדירות מאוד).
בישראל ההגדרה כוללת את מי שנולד לאישה נשואה מגבר שאינו בעלה, שכן היהדות אוסרת על פוליגמיה. אולם, ההגדרה לא כוללת גם את המקרה ההפוך
מי שמוכר כממזר לא יכול להינשא ליהודי או יהודייה אחרים, אלא אם בני הזוג הם ממזרים בעצמם או גרים. בישראל, שאין בה נישואים אזרחיים, מי שידוע כממזר מנוע למעשה מלהינשא, למעט שני החריגים הנזכרים. שמות הממזרים מופיעים ברשימה השחורה של הרבנות. יתרה מכך, על פי ההלכה היהודית, מעמדו של ממזר עובר בירושה במשך עשרה דורות.
מי שיש לגביו חשד שהוא עשוי להיות ממזר נתון במצב קשה עוד יותר ממי שידוע ככזה, שכן הוא מפסיד משני העולמות: היות שהוא עשוי להיות ממזר הוא מנוע מלהינשא למי שאינו ממזר, והיות שהוא עשוי שלא להיות ממזר, הוא גם מנוע מלהינשא לממזר.
חוק 300 הימים נועד למנוע מילדים מעמד של ממזרים במקרה שאימם הרתה אותם כשעדיין הייתה נשואה לגרוש שלה. הרבנות והמדינה מעדיפות להימנע מלהחשיב ילד לממזר על פני כמעט כל שיקול אחר, היות שיש לכך השפעה תמידית לא רק על הילד עצמו אלא גם על כל צאצאיו.
הפרופסור למשפטים צבי טריגר ציין בכנס שעסק בממזרות כי בשונה מכל נושא אחר בדיני משפחה, שבהם נדרשים שופטים להביא בחשבון את טובתו הייחודית של הילד הספציפי המעורב בכך, כאן קיימת הנחה גורפת שלפיה יש חשיבות עליונה עבור כל הילדים להימנע ממעמד של ממזרים, בלי קשר לנסיבות.
באותו כנס, למשל, הציגה אישה, מבלי להזדהות, את הניסיון האישי שלה בנוגע לחוק 300 הימים, שבעקבותיו בנה נרשם כבנו של הגרוש שלה, גבר מתעלל עם עבר ארוך של בעיות נפשיות שבמשך שנים סירב לתת לה גט.
משום שהיא יודעת שהגרוש שלה הוא לא אבי בנה, היא לא יכולה לתבוע ממנו דמי מזונות. אולם, אביו הביולוגי של הילד גם לא נדרש לשלם דמי מזונות משום שלא הוכר כאביו.
אחרי שהאב הביולוגי נפטר, נמנעה תחילה הירושה מבנה, הצאצא היחיד שלו, אם כי בסופו של דבר היא תבעה את משפחתו של האיש וקיבלה נתח קטן מנכסיו. "עד היום הילד רשום על שם מישהו שהוא לא אביו, ואני כל הזמן חוששת מהאפשרות שהגרוש ינצל את זה לרעה", היא הוסיפה.
אחרי שהאב הביולוגי נפטר, נמנעה תחילה הירושה מבנה, הצאצא היחיד שלו, אם כי בסופו של דבר היא תבעה את משפחתו של האיש וקיבלה נתח קטן מנכסיו. "עד היום הילד רשום על שם מישהו שהוא לא אביו"
תומכי התיקון לחוק טוענים, אם כן, כי חוק 300 הימים גורם ליותר בעיות מפתרונן, מה גם שהוא לא מונע בהכרח מילד להיות מוגדר כממזר בכל מקרה. בתו של אמיר, גילי, למשל, היא ככל הנראה ממזרה, וקרוב לוודאי שתהיה נתונה לבדיקה מחמירה אם תנסה להינשא דרך הרבנות.
אימה הרתה אותה כשעדיין הייתה נשואה רשמית לבעלה דאז, אף שכבר הייתה פרודה ממנו קרוב לשנתיים. אף על פי שנראה כי מדובר במקרה ברור, גילי היא רק "ספק ממזרה", הודות למיני פרצות ופרשנויות יצירתיות של ההלכה היהודית העשויות למנוע ממנה להיחשב לכזאת.
אמיר וגילי
מייד אחרי לידתה ב־2003, גילי נרשמה בתעודת הזהות של אמיר כבתו. "הכרתי את בת הזוג שלי – מעולם לא נישאנו – כשהיא כבר הייתה פרודה מבעלה לשעבר – שממנו יש לה שני בנים – במשך שנתיים. נהיינו משפחה וגילי נולדה בסוף 2003", אומר אמיר.
הדברים התנהלו "על מי מנוחות" במשך שנתיים, לדברי אמיר, עד שהגרוש של זוגתו ככל הנראה פנה לרשות האוכלוסין ב־2005 ויידע אותה שגילי נולדה פחות מ־300 ימים מאז גירושיהם. אמיר מאמין שזה היה מעשה נקמה מצד הגרוש, בעקבות תביעה שהגישה נגדו אימה של גילי על אי־תשלום דמי מזונות עבור בניהם המשותפים.
"רשות האוכלוסין יצרה איתי קשר, ומנהלת הסניף המקומי בכפר סבא אמרה שהיא מצטערת, שאני צריך לבוא ולהחזיר את תעודת הזהות שרשום בה שאני אבא של גילי – והרישום הזה יימחק", הוא מספר. "מעולם לא החזרתי אותה, כמובן. היא עדיין אצלי", הוא מוסיף.
"רשות האוכלוסין יצרה איתי קשר, ומנהלת הסניף המקומי בכפר סבא אמרה שהיא מצטערת, שאני צריך לבוא ולהחזיר את תעודת הזהות שרשום בה שאני אבא של גילי"
אף על פי ששמר את המסמך הפיזי, הרישום הרשמי בכל זאת שונה: גילי נמחקה מתיק תעודת הזהות שלו – והוא לא מופיע בשלה. עם זאת, הם הצליחו להכשיל את ניסיונו של הגרוש להשיג אבהות על גילי. כפועל יוצא מכך היא נרשמה כמי שנולדה ל"אב לא ידוע", אם כי עדיין תחת שם משפחתו של הגרוש.
בהתחלה, אמיר ובת זוגו נמנעו מלהילחם במצב. הוא היה מתסכל ומאכזב, אבל לא הייתה לו שום השפעה על חייהם. "היינו צריכים לחיות את החיים שלנו. הייתי צריך לפרנס, לגדל משפחה. לא היו לי זמן פנוי או משאבים כספיים להתמודד עם זה", הוא אומר.
אף על פי שרק הורה או אפוטרופוס רשאים לעשות דברים מסוימים כמו לרשום ילד לבית ספר, לאסוף אותו משם או לקחת אותו לרופא, הם לא נתקלו בקשיים מהסוג הזה, מפני שרופא הילדים שלהם הכיר את אמיר היטב, וכמוהו גם בית הספר המקומי.
מפעם לפעם הם נתקלו בבעיות – אמיר, למשל, לא יכול היה לעזור לגילי לפתוח חשבון בנק כשמלאו לה 16 – אבל, באופן כללי, היה מדובר בעניין סמלי ואתי יותר מאשר מעשי. אמיר מדגיש כי למצב הזה אין שום השפעה על מערכת היחסים שלו עם בתו.
"אנחנו מאוד, מאוד, מאוד, מאוד קרובים. בינינו אף פעם לא היה אפילו צל של צל של ספק לגבי היחסים שלנו", הוא אומר. אך בכל זאת, הנושא לא עזב אותם, כמו גירוד טורדני ששב ומופיע מעת לעת. לפני שנתיים – אחרי שהתעלמו מהבעיה במשך כ־15 שנים – אמיר, שעובד בחברת ביטוח, החליט סוף סוף לנסות לפתור אותה.
עכשיו, כשיש בידיהם מספיק זמן וכסף כדי לשכור עורך דין וללכת לבית משפט – ובסיוע מרכז צדק לנשים, הם עתרו לממשלה כדי להכיר באמיר כאביה של גילי – וזכו. "העתירה שלנו התקבלה, למרות ההתנגדות האיתנה של התובע הכללי, של המדינה, של כל העולם ואשתו", אומר אמיר.
עם קבלתו של צו בית המשפט הם פנו לרשות האוכלוסין כדי לעדכן את הרישום. אבל הם נחסמו. המדינה ערערה על פסיקת בית המשפט, דבר שהוביל לצו מניעה נגד כל שינוי במעמדם של אמיר ושל גילי.
כשמלאו לגילי 18 שנים, היא ניסתה לשנות את שם משפחתה – דבר שכל ישראלי זכאי לעשות, ללא קשר למצב ההורים שלו – אבל גם הניסיון הזה נחסם לדברי אמיר מסיבות שהוא לא מבין. "כל מי שמלאו לו 18 יכול לשנות את שמו פעם בשבע שנים. לא צריך בשביל זה צו בית משפט או שום דבר. אבל גם את זה מנעו מאתנו לעשות", הוא אומר.
כשמלאו לגילי 18 שנים, היא ניסתה לשנות את שם משפחתה – דבר שכל ישראלי זכאי לעשות, ללא קשר למצב ההורים שלו – אבל גם הניסיון הזה נחסם
בתום מאבקים משפטיים נוספים הם הצליחו לשנות את שם משפחתה של גילי לזה של אמיר. "זה היה סמלי בשבילנו", הוא מדגיש. כדי להמשיך הלאה במאבק, אמיר יצטרך לעתור לבג"ץ, מה שמצריך עוד זמן ועוד כסף, משאבים שהוא לא לגמרי בטוח שהוא רוצה או יכול להשקיע.
מרכז צדק לנשים – שרואה בכך "מקרה מבחן" – מסייע לאמיר ומשפחתו לאורך התהליך, והציע גם להמשיך לעשות זאת אם התיק יגיע לבג"ץ. "אני לא יודע אם אי פעם נפתור את העניין הזה או מתי. אולי פשוט נצטרך ללמוד לחיות עם זה, כי אין עוד שום דבר אחר שאנחנו יכולים לעשות", הוא אומר.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו