מאיירת ואומנית קומיקס, מלמדת ב"בצלאל". בת 58, נשואה לעופר ואמא של מיכל (29) והלל (22). גרה בתל אביב. הסרט "הנכס", שמבוסס על ספרה, יצא לבתי הקולנוע בשבועות הקרובים בבימויה של אחותה, דנה מודן.

אנחנו נפגשות ביום שלישי בשבוע שעבר, יום לפני חיסול יחיא סנוואר, בביתה – דירה גבוהת תקרה בבניין משנות השלושים של המאה הקודמת. על כוס תה ואגוזים אנחנו מדברות על המלחמה, על השיתוק שאחז בה בחודשים הראשונים, גם בציור, כי איך אפשר ליצור כשאין דמיון. כשהמציאות עלתה עליו עשרות מונים.

בכל שבת היא מתייצבת לצד משפחות החטופים. האם יש תקווה? היא לא ממש רואה אותה. ומה עם לעזוב את הארץ? זה לא יקרה. רותו מודן שייכת לפה. לעברית. לחבלי ארץ שונים. ליצירה הישראלית.

מה שלומך?
"החלטתי לענות ששלומי בסדר כי נמאס לי להגיד, בסדר ואז להוסיף: יחסית, או: למרות המצב. ההצטדקות התחילה להישמע לי כמו התנצלות. מהפה אל החוץ. ולא בגלל שהיא לא אותנטית. גם אני מרגישה באֵבֶל מתמיד, אבל דווקא בגלל שחשובות לי המילים, כשאומרים משהו הרבה פעמים – הוא מאבד מכוחו. כמו שקרה עם המשפט: 'את כולם – עכשיו' ביחס לחטופים.

"החלטתי לענות ששלומי בסדר כי נמאס לי להגיד, בסדר ואז להוסיף: יחסית, או: למרות המצב. ההצטדקות התחילה להישמע לי כמו התנצלות. מהפה אל החוץ. ולא בגלל שהיא לא אותנטית"

"בימים הראשונים, בתוך השוק הנוראי, איך אפשר היה לדמיין עסקה עם חמאס? הייתי כל כך בפחד. הפחד הכי אנוכי שיש. המחשבה שישחררו מחבלים מבתי הכלא הבהילה אותי".

איור של רותו מודן מתוך האלבום "עיניים זרות" של רונה קינן

אחר כך באו מחשבות אחרות?
"כן. שלא לעשות עסקה כדי לא לשחרר מחבלים – זו חזרה על טעות. הרי על כל טיל שנופל בעזה, אנחנו מייצרים עוד טרוריסטים.

"אגב, הייתה שמועה עיקשת שהעסקה הראשונה הונחה על השולחן מייד, אבל חיכו איתה חודשיים. למה? כי לא רצו לשאת ולתת עם חמאס. כי הייתה אשליה שאולי יצליחו לחלץ חטופים במבצע הרואי. אבל יש פה לוגיקה שצריך להבין: בשבעה באוקטובר הותקפנו קשות. האם זה גרם לנו לחתור להסדר שלום או לרצות להמשיך בקרבות כדי לנקום?

"בימים הראשונים למלחמה הייתי מכונסת. לקח לי כמה שבועות לצאת מהעור של עצמי. רציתי להתנדב אבל הייתי איטית מדי בהחלטות שלי. לכל מקום שאליו התקשרתי, כבר לא היו צריכים. בסוף מצאתי התנדבות בחקלאות.

"בימים הראשונים למלחמה הייתי מכונסת. לקח לי כמה שבועות לצאת מהעור של עצמי. רציתי להתנדב אבל הייתי איטית מדי. לכל מקום שאליו התקשרתי, כבר לא היו צריכים. בסוף מצאתי התנדבות בחקלאות"

"יום אחד נסעתי דרומה בשעת בוקר מוקדמת עם 'אחים לנשק'. חיכינו שיבוא החקלאי. בשמונה וחצי אמרו לנו שהחקלאי לא הגיע ושיבוא חקלאי אחר. וביקשו שניסע למקום האחר (את כבר יכולה לשמוע שזה קומיקס). נסענו. השעה הייתה עשר, שזו שעה מאוחרת להתחיל עבודה בחקלאות.

"אני זוכרת שעמדנו כמה מתנדבים בצומת ומישהו הגיע ואמר, אני צריך שני חבר'ה לעבודה בבית האריזה. בקיצור, לא בחרו אותי. נסענו משם לחוף פלמחים ואז ראינו רקטות מעופפות וברחנו.

איור של רותו מודן מתוך ספרה "מנהרות", 2020 (הוצאת כתר)

"אפשר לסכם ולומר שאני כשלון התנדבותי, אבל מצאתי את הדברים שחשובים לי ואני מתמידה בהם. בכל שבת אני הולכת להיות עם משפחות החטופים. זה מאוד חשוב לי".

"אפשר לסכם ולומר שאני כשלון התנדבותי, אבל מצאתי את הדברים שחשובים לי ואני מתמידה בהם. בכל שבת אני הולכת להיות עם משפחות החטופים. זה מאוד חשוב לי"

ספרי לי קצת על תולדות האיור והקומיקס בקורות חייך.
"ציירתי קומיקס עוד לפני שידעתי שהוא קיים. כילדה, אהבתי לצייר ציורים ולספר סיפורים ובקושי היה קומיקס. כשגדלתי, היה קצת פופאי והיה טינטין של הקומיקסאי הבלגי הרז'ה. ידעתי שזה קיים. בגלל שהייתי קוראת ויזואלית, לא הבחנתי בין סיפור לציור כי מבחינתי גם ציור הוא סיפור.

"ההכרות שלי עם הקומיקס כמדיום אומנותי הייתה בצבא, דרך בחור אמריקאי ששירת איתי. אחר כך, בבצלאל, למדתי אצל מישל קישקה שהקים כיתת קומיקס. היינו רק שישה תלמידים. בשיעור הראשון הוא הביא כמה ספרים מהאוסף הפרטי שלו ואמר לנו, תקראו שעה, אחר כך נדבר. בסוף השעה ידעתי שמצאתי את מה שאני רוצה לעשות בחיים.

"כבר הכרתי קומיקס מיינסטרים של קאובויז-סטייל וסוּפּר-הירוֹז שלא עניינו אותי, אבל הדברים שקישקה הביא, היו אחרים. ידעתי שהגעתי הביתה. ככה היה גם עם עופר, בן הזוג שלי.

"חודשיים אחר כך הצעתי ל'ידיעות אחרונות' טור קומיקס. איירתי בעיתונות הרבה שנים ואיירתי גם ספרים של אחרים לפני שכתבתי את הספרים שלי. עשיתי כל מה שהיה 'ציור להשכיר' וקצת אנימציה, אבל הקומיקס – הוא המקום".

רותו מודן (צילום: חנן אסור)

אם היו מבקשים ממך עכשיו ליצור טור קומיקס, מה היה בו?
"אני לא מציירת בהזמנה. לא השתתפתי בשום פרויקט של קומיקס או איור שנוצרו מתחילת המלחמה".

למה?
"התשובה מסובכת. בשבועות הראשונים לא יכולתי לצייר. הציור נטש אותי. הרגשתי התנגדות. אני לא יושבת סתם ככה ורושמת עץ או אנשים. אם יש לי סיפור בראש, אשב לצייר.

"הציור קשור אצלי לסיפור ולדחף להגיד משהו וגם ההומור הוא כלי מרכזי. הוא דרך להסתכל על העולם. אבל ההומור נעלם. פחדתי שלא יחזור. לא הצלחתי לראות שום דבר משעשע בשום דבר. קינאתי בכל מי שיכלו להשתתף במיזמים האומנותיים אחרי שבעה באוקטובר. בשבילי זו הייתה העמדת פנים, וכשאני מעמידה פנים יוצא לי מכוער.

"אני לא אומרת לשנייה שהאומנות שאנשים יצרו לא אותנטית אבל אני עצמי, עמדתי מול המציאות בידיים ריקות. הכול נראה לי הגיוני ולא הגיוני באותה מידה ואם אני לא יכולה לדמיין, אני לא יכולה ליצור. אני עדיין לא עליזה כמו שהייתי, אבל ההומור קצת חזר ואני יכולה להרגיש שמחה מדי פעם ולעשות דברים מהנים".

"עמדתי מול המציאות בידיים ריקות. הכול נראה לי הגיוני ולא הגיוני באותה מידה ואם אני לא יכולה לדמיין, אני לא יכולה ליצור. אני עדיין לא עליזה כמו שהייתי, אבל ההומור קצת חזר ואני יכולה להרגיש שמחה מדי פעם"

מתי ההומור חזר?
"בנובמבר נסעתי לשווייץ להעביר סדנת קומיקס באקדמיה לאומנות בז'נבה. הצמידו לי אבטחה והייתי בלחץ מזה שאני ישראלית ואולי יחרימו אותי, אבל זה היה בעיקר בראש שלי. כי הסטודנטים פשוט רצו ללמוד קומיקס.

חמאסניק אוסף את הקקי של בלה, כלבתה של מיאה בליימברג איור של רותו מודן מנובמבר 2023

"זה היה בשבוע שבו החזירו את הקבוצה הראשונה את החטופים והייתה הפסקת לחימה והמצב קצת נרגע. ואז שמעתי, כמו כולם, את הסיפור על מיאה ליימברג והכלבה בלה שנחטפו מקיבוץ ניר יצחק וזה עודד אותי באופן לא רציונלי. באחד השיעורים, בזמן שהסטודנטים עבדו, ציירתי חמאסניק אוסף את הקקי של הכלבה. נקמה קטנה. מאז ציירתי מעט מאוד".

ואיך את מסבירה את הקושי לצייר, מעבר לקושי שכבר הפך הרגל, בין ידיעות על מוות וצער בלתי מתכלה?
"העניין הוא שהמציאות עלתה על גדותיה. מה שקרה, עבר את גבולות הדמיון. אומנות טובה צריכה להוציא את מה שיש מעבר למציאות. שהוא לא התחפרות בצער ובקורבנוּת, לא אגרסיביות, לא דפנסיביות וגם לא הכאה על חטא.

"המציאות עלתה על גדותיה. מה שקרה, עבר את גבולות הדמיון. אומנות טובה צריכה להוציא את מה שיש מעבר למציאות. שהוא לא התחפרות בצער ובקורבנוּת, לא אגרסיביות, לא דפנסיביות וגם לא הכאה על חטא"

"אלה גישות לא טובות לספרות. למעשה, הן סכנה לספרות. הספרות חייבת להיות מעבר להן, אחרת היא כמו כתב הגנה או כתב אשמה. זה חייב לעבור עיבוד".

ב-2013 יצא לאור הרומן הגרפי שלך "הנכס". לאחרונה, הוא עוּבּד לסרט באורך מלא עם רבקה מיכאלי בתפקיד ראשי ובבימויה של אחותך דנה מודן. איך היה לכן לעבוד יחד?
"התחלתי לעבוד על "הנכס" ב-2008. לקח לי חמש שנים להשלים את יצירת הספר. כבר אז דנה אמרה שהיא תרצה לעשות ממנו סרט. היא הבמאית והתסריטאית וכל מה שהיא עושה, מדהים בעיניי.

"מדהים איך את הוזה משהו ממוחך הקודח ופתאום – יש שחקנים, מוזיקה. דברים שאין בקומיקס. ואז הוא יוצא לעולם באופן אחר ממה שכתבת וזאת הרגשה נהדרת במיוחד שאחותי היא היוצרת.

כרזת הסרט "הנכס", עטיפת הספר של רותו מודן עליו הוא מבוסס ובמאית הסרט (והאחות של רותו) דנה מודן (צילום דנה מודן: יובל חן)

"יש לנו גם אחות גדולה, רופאה. פרופסור בתל השומר. תמיד היא אומרת שהיא הכבשה השחורה. אבא ואמא שלנו היו מראשוני האפידמיולוגים בארץ ופתאום אפידמיולוגיה נהייתה להיט.

"הסרט, שהוא נקודת אור עבורי בשנה הזאת, יגיע לבתי הקולנוע בדצמבר. אבל מי יודעת מה יהיה עד אז".

נדפק לנו הפיצ'ר של האופק.
"מאז שבעה באוקטובר אני לא מצליחה להבין מה הולך להיות בעתיד. כל תסריט נראה הגיוני. תמיד הייתי אלופה בלדמיין עתיד, לטובה כמובן. אבל העתיד מאוד לא ברור וזה נובע מכך שההווה לא ברור".

"מאז שבעה באוקטובר אני לא מצליחה להבין מה הולך להיות בעתיד. כל תסריט נראה הגיוני. תמיד הייתי אלופה בלדמיין עתיד, לטובה כמובן. אבל העתיד מאוד לא ברור וזה נובע מכך שההווה לא ברור"

מה לדעתך תפקידה של האומנות בימים האלה?
"אני מאמינה קטנה מאוד באפשרות של אומנות לשנות את הרגע הזה וההוכחה לטיעון שלי היא הספר "במערב אין כל חדש" מאת אריך מריה רמרק שיצא ב-1929 בגרמניה והוא אחד הספרים החזקים שקראתי. הספר מציג את תחושותיו של דור שלם שחייו עוצבו במהלך מלחמת העולם הראשונה – דור שזכה מאוחר יותר לכינוי הדור האבוד. הספר מכר מיליוני עותקים והיה להצלחה גדולה אבל לא הצליח להטות את המציאות שבאה אחריו.

"אני כן רוצה לסייג: אני מאמינה שאומנות יכולה לשנות מציאות בתהליך ארוך ואיטי, בעיקר מציאות אישית. אין ספק שמה שעיצב את תפיסת עולמי, חוץ מההורים שלי – זאת האומנות".

רותו מודן (צילום: אפרת בלוססקי)

איזה ספר עיצב את עולמך, למשל?
"אחת הדמויות שהכי השפיעו עלי כילדה היא אן שרלי גיבורת 'האסופית' מאת לוסי מוד מונטגומרי. היא ממש מנטורית. למשל, כשהיא מספרת ששואלים אותה, מה למדת בקולג'? והיא עונה: 'למדתי שכל כשלון קטן הוא הלצה גרידא וכל כשלון גדול הוא רמז לניצחון'. זאת תפיסת עולם מדהימה בעיניי".

"אחת הדמויות שהכי השפיעו עלי כילדה היא אן שרלי גיבורת 'האסופית'. כששואלים אותה, מה למדת בקולג'? והיא עונה: 'למדתי שכל כשלון קטן הוא הלצה גרידא וכל כשלון גדול הוא רמז לניצחון'. זאת תפיסת עולם מדהימה"

ובימים האלה? יש אומנות שמצליחה לעזור לך לטפס?
"יש אישה אחת, לא ישראלית, אסיה אובלמסקי שמה, שמשתפת בכל יום בעמוד הפייסבוק שלה וינייטות של ציירים – חלקם מוכרים וחלקם לא. פורטרטים של אנשים שכבר לא בין החיים, שמישירים מבט. מסתכלים עליך. התמכרתי לזה.

"המבט החי כל כך של האנשים המתים שצוירו – עזר לי באופן כלשהו להתמודד עם כל המתים. ניחם אותי. כאילו אותם אנשים ממשיכים לחיות גם אחרי מותם למרות שאני לא באמת מאמינה בזה. היופי פשוט מנחם אותי.

"פעם קראתי ראיון עם הסופר אורי אורלב, שהיה ילד שואה, במסגרת כתבה על ילדים וילדוּת בצל המלחמה. אני זוכרת שהוא סיפר משהו כזה: 'כשהייתי ילד במלחמה, סיפרתי לעצמי שאני הבן של קיסר סין. אותו קיסר סין, כלומר אבא שלי בחלום, הזמין את הרופאים שלו וביקש שיעשו עלי כישוף. והכישוף הוא שאני ארדם ואחלום את מה שקורה לי עכשיו וכשאגדל ואהיה קיסר סין, לא אעשה מלחמות'.

"הוא סיפר לעצמו שהמציאות היא בעצם חלום ולחלום הזה יש מטרה, כדי שהילד אורי אורלב ידע שמלחמות זה דבר גרוע. בעצם הוא סיפר איך האומנות הצילה את חייו.

איור של רותו מודן, 2024

"באופן שונה לגמרי, גם אותי האומנות מצילה. חד וחלק. אני יודעת שאם אני מצליחה לצייר, אני נרגעת מייד. בשבעה באוקטובר הרגשתי בלי כלים. בלי ציור. בלי הומור".

איפה בכל זאת נמצאת התקווה?
"היום אני לא כל כך רואה תקווה, אני רואה בעיקר תסבוכת, ואני אדם אופטימי בדרך כלל. זה לא אומר שאני לא יכולה לשמוח. לאנשים יש כל מיני אשליות. אם ביבי ילך, אם החטופים יחזרו, אם ארצות הברית תתערב.

"היום אני לא כל כך רואה תקווה, אני רואה בעיקר תסבוכת, ואני אדם אופטימי בדרך כלל. זה לא אומר שאני לא יכולה לשמוח. לאנשים יש כל מיני אשליות. אם ביבי ילך, אם החטופים יחזרו, אם ארצות הברית תתערב"

"יש לי ספקות לגבינו, אבל אני פה וכנראה תמיד אהיה פה. אף פעם לא רציתי לעזוב את הארץ ועכשיו אני כבר לא יכולה. וב'לא יכולה' מגולם גם ה'לא רוצה'. אני לא יכולה בלי המקום הזה.

"לפעמים אני שואלת את עצמי, לְמָה את נצמדת? את שמאלנית, את רוצה הסכם מדיני, את רוצה שהחטופים יחזרו, את רוצה דברים שהם אולי לא ריאליים ורוב האנשים לא מסכימים איתך. בעצם, את מפריעה להגשמת החזון של הרבה אנשים, אז למה? בגלל כמה אנשים שאת ממש מתה עליהם?

"התשובות שלי לא יוצאות דופן ואחת מהן, היא השפה שלי. העברית. עברית היא שפת מחשבה, היא לא רק דרך התבטאות. היא התרבות העברית, שאני מנסה לתרום לה את חלקי. אני אפילו אוהבת את המילה 'עברית'. לכל מקום שאליו אני הולכת, יש משמעות בשבילי.

איור של רותו מודן כשהחלה ההפיכה המשטרית, 2023

"גרתי שלוש שנים באנגליה, אבל הייתי שם פחות מצחיקה ופחות חכמה ופחות יכולה לדבר. הייתי אדם סגור וביישן כי לא היו לי הכלים לתאר. נורית זרחי אמרה לי פעם שהאנגלים מסתירים עד כמה הארץ שלהם יפה כדי שלא יבואו אליה זרים. הם לא אוהבים שבאים אורחים.

"הנוף האלפיני מהמם ביופיו, אבל בסופו של דבר הוא משעמם אותי. לעומת זאת, אם אני רואה את הבניאס שרוף, אני פורצת בבכי כי הבניאס נושא עבורי משמעות"

"הנוף האלפיני מהמם ביופיו, אבל בסופו של דבר הוא משעמם אותי. לעומת זאת, אם אני רואה את הבניאס שרוף, אני פורצת בבכי כי הבניאס נושא עבורי משמעות. מספר לי דברים על הילדות שלי ועל הנעורים שלי ועל ההורים שלי. אפילו למכולת מכוערת וגרועה, יכולה להיות משמעות בשבילי.

"אני נקשרת לאנשים, למקומות, לשפה. לפעמים אני שואלת, ההיקשרות הזאת – מהי? אולי נאמנות, שזאת תכונה שאני מעריכה, אבל גם עומק. את קשורה למקום, את חלק ממנו, ולפעמים את גם מפקפקת בו. אני לא בטוחה שהכול קשור למניעים נאצלים, אבל אני פה. וגם אם אהיה במקום אחר – אהיה פה".