שתי תובנות נפרדות וכביכול סותרות צברו תנופה אדירה במהלך כהונת הממשלה הנוכחית. תובנה אחת הופנמה ברבים עם ההכרזה על ההפיכה המשטרית בינואר 2023, והיא שהדמוקרטיה הישראלית נמצאת בסכנה. לא "סתם" סכנה של פגיעה נקודתית בזכויות אדם, מדרון חלקלק או איום כזה או אחר בטווח הארוך. סכנה קיומית, מיידית וחד משמעית.

מהצד השני, תובנה שעלתה בקרב רבים, לא בפעם הראשונה אבל ביתר שאת בעקבות השבעה באוקטובר, היא שאנחנו חייבים למצוא דרך לחיות כאן ביחד, אחרת לא נהיה כאן בכלל. גם כשלא מסכימים, אפילו על דברים מהותיים – חייבים לדבר אחד עם השני ולפתור מחלוקות באופן מכבד, ולא להילחם אחד בשני.

אחת התובנות שהופנמו היא שהדמוקרטיה הישראלית בסכנה קיומית, מיידית וחד משמעית. תובנה נוספת, שעלתה ביתר שאת בעקבות השבעה באוקטובר – היא שאנו חייבים למצוא דרך לחיות כאן ביחד

אבל רגע, הדברים האלה לא סותרים? אם אסור לנו להילחם זה בזה בתוך המדינה – איך נוכל להתמודד עם הגורמים שמנסים לחרב את הדמוקרטיה מבפנים, ולא בוחלים באמצעים? חייבים להיאבק.

אך החרפת המאבק לבדה תיצור (וכבר יוצרת) רתיעה מתמיכה בו בקרב מתונים רבים, שחושבים שאנחנו פשוט צריכים להיות מאוחדים בזמן המלחמה; ובניצול מכונת הרעל, תתעמעם ההתנגדות הציבורית הרחבה לפעולות אלימות מצד אותם קיצוניים שאנחנו מתנגדים להם.

ואחר כך, נניח שנצליח להפיל את הממשלה ולהביא לבחירות, איך בונים מחדש? צריכים לכונן חוקה, או מנגנון אחר שיגן מהפיכה משטרית חוזרת בכנסת הבאה או בזו שאחריה.

אבל כשצעדנו והפגנו למען הדמוקרטיה, אמרנו שחוקה מכוננים רק בהסכמה רחבה; הסכמה רחבה בהכרח תכלול גם הרבה אנשים שהצביעו למפלגות הקואליציה, ולפי הסקרים גם כאלה שמתכננים להצביע להן שוב. יש להניח שאף בנושאים אחרים, כל ניסיון לשנות בלי הסכמה הדדית עניין שבנפשו של ציבור – ייתקל בהתנגדות חריפה ולעיתים אפילו אלימה. אז חזרנו לכך שצריכים הידברות וביחד.

ושוב מנגד, טוענים רבים – אין פשרות עם מי שמתנגדים לדמוקרטיה, ואין "חצי-דמוקרטיה". ועוד, כמו שטוען פרופ' עירן הלפרין בספרו "אזהרת שוליים": עצם הניסיון ליצור פשרות עם שלטון אידאולוגי קיצוני במקום לקדם אלטרנטיבה אידאולוגית ולהילחם עליה, מוביל לקיבוע זוחל של אותה אידאולוגיה האוחזת בשלטון, ולדה-לגיטימציה של מתנגדיה.

אותו שלטון, וחלק לא מבוטל מתומכי האחדות, גם משתמשים באותה אחדות ככלי להשתקת ביקורת. ביניהם יש שממש טוענים כי אחדות פירושה שאין מקום לבקר את השלטון (בזמן משבר או בכלל), או בקצרה – אחדות-של-תסתמו.

השלטון, וחלק לא מבוטל מתומכי האחדות, משתמשים באחדות ככלי להשתקת ביקורת. בהם כאלה שממש טוענים כי אחדות פירושה שאין לבקר את השלטון (בעת משבר או בכלל), או בקצרה – אחדות-של-תסתמו

אבל יש גם כאלה שמקדמים אחווה אמיתית, עם נגיעה בסוגיות הכואבות והקשבה לכאביהם של הצדדים השונים. באמת יש כוח באחדות, והם ממלאים בה תפקיד חשוב: בשמירת יכולתנו הציבורית להתמקד באיומים מחוץ; בשמירת האפשרות לתיקון הקרעים בעם – כמו גם מניעת מלחמת אזרחים. שם מדברים במונחי ברית מתונים, להתמקד ב-70% מהנושאים ש-70% מאתנו מסכימים עליהם, ולשים בצד את הקיצוניים משני הצדדים, העיקר להגיע להסכמות רחבות.

בעיקרון זה נשמע נהדר, אבל אז נתקלים בכמה בעיות:

• אמנם יש קיצוניים בשני הצדדים, הימין הקיצוני והשמאל הקיצוני, גם אם הם לא באותו סדר גודל, אבל כמות הכוח שיש להם בכל צד והסכנה המוחשית הנשקפת מהם למדינה – אפילו לא באותו סדר גודל כמו אצל המתונים.
• הדיון מראש מוטה, אם הזכות לקבוע מי קיצוני מדי לשבת סביב השולחן – בעצמה לא מחולקת באופן שוויוני.
• כאשר מתעקשים על הסכמות בכל מחיר כמסגרת, אבל הצדדים לא מחויבים באותה מידה לוויתורים כואבים למען האחדות הזאת, ההסכמות שיתקבלו יהיו תמיד מוטות לצד אחד.
• וגם, שפשוט לא על כל סוגיה וסוגיה אפשר להגיע להסכמות רחבות, ובזמן שחלקנו מדיינים עוד ועוד, ישנם אלה שקובעים עובדות בשטח – עובדות שאחר כך יותר קשה לשנות.

אז איך מתמודדים עם התסבוכת הזאת?

גם וגם. גם הצגת אלטרנטיבה עם חזון ברור, וגם חתירה להסכמות רחבות בסוגיות היסוד. גם מאבק בלתי מתפשר באלו המנסים לפרק את המדינה, וגם קירוב לבבות רחב – כולל עם רבים מתומכיהם.

גם בנייה מחדש של תשתיות דמוקרטיות-ליברליות, וגם רגישות לצרכים (הדתיים, הקהילתיים, הזהותיים ועוד) שהמוסדות הקיימים ממלאים עבור מגזרים מסוימים. גם הכרעה וגם הקשבה.

איך מתמודדים עם התסבוכת? גם בהצגת אלטרנטיבה עם חזון ברור וגם בחתירה להסכמות רחבות בסוגיות היסוד. גם מאבק בלתי מתפשר במפרקי המדינה, וגם קירוב לבבות רחב – כולל עם רבים מתומכיהם

איך נעשה את זה בפועל? בראש ובראשונה, אנחנו צריכים להבדיל בין תנועות אידאולוגיות, בעיקר קיצוניות, לבין אנשים שמזדהים איתן. ולמרות שאין לרעיון, הרסני ככל שיהיה, קיום בלי האנשים שמקדמים אותו, הפעולות שיש לנקוט נגדם הן רק באופן ובמידה שימנעו את הסכנה הנשקפת מהרעיון, מהכוח שיש בידיהם לקדם אותו, ומהשיטות שלהם לקידומו. פגיעה בהם ובזכויותיהם, כבני אדם ואזרחים, לעולם אינה המטרה, ומוגבלת ע"י העקרונות הדמוקרטיים והמוסריים.

כבני אדם, אנחנו נוטים להחשיב קבוצות "אחרים" כהומוגניות ונוקשות יותר מכפי שהן. אך התמיכה בקואליציה הנוכחית אינה כולה עניינית או אידאולוגית. רבים מתנגדים להתנהלות הממשלה, אותם מתונים שהזכרתי קודם – אבל חוששים להפסיק את התמיכה בה. חלק גדול בגלל אימוץ הפתק בקלפי כעניין זהותי; חלקם בגלל תחושות של זלזול, התנשאות וניכור מצד המחנה הליברלי; חלק אחר בגלל חשיפה חלקית ומוטה לנקודות מבט ומידע. חלק אחר, מזדהה עם נקודות מפתח בהתנגדות לממשלה, אך אינו מזדהה עם התוויות של תנועות המחאה כמכלול, וחושש להיות מקושר עמן.

חלק חשוב, שאסור להזניח, תומך בממשלה בגלל צרכים ענייניים שאינם מקבלים – אך יכולים לקבל – מענה באלטרנטיבה המוצעת לממשלה הנוכחית. הם תומכים בעיקרון בחזון של ישראל יהודית ודמוקרטית, אבל לא מאמינים שהמחנה הליברלי מייצג את החזון הזה עבורם, והקיטוב מהווה מכשול לפתיחות שלהם לאפשרות שזה אכן המצב. לא נוריד את הקיטוב הזה באמצעות עוד הפגנות או קריאות רמות, צודקות ככל שיהיו.

צריכים להמשיך להיאבק בנחישות ובהתמדה עד להפלת השלטון – ולהמשיך לשמור על המחאה נקייה מאלימות פיזית כמו גם מילולית. יחד עם זאת, אנחנו צריכים להכיר בכך שגם כך אנשים רבים וטובים יתפסו את המחאה כמפלגת ואף כמכוונת נגדם – בין אם הם חשים הזדהות עם הקואליציה ומה שהיא מייצגת עבורם, ובין אם הרגישות שלהם היא בעיקר לפגיעה באחדות. זה נזק היקפי שבבסיסו הוא בלתי נמנע, אבל בהתנהלות נכונה ניתן לצמצם ולתקן אותו.

יש להמשיך להיאבק בנחישות להפלת השלטון – ולהמשיך לשמור על המחאה נקייה מאלימות פיזית ומילולית. עם זאת, יש להכיר בכך שגם כך אנשים רבים וטובים יתפסו את המחאה כמפלגת ואף כמכוונת נגדם

כדי להוריד את הקיטוב ואת הנזק הזה, וליצור פתיחות ואמון, נדרשת הקשבה ושיחה אמפתית בגובה העיניים. בלי אלה, גם לא ניתן להבדיל בין אותם מתונים, שמונעים למשל מנאמנות לקבוצה – לבין הקיצוניים ביותר, שאין מקום למשא ומתן איתם. מניסיון של שיחות רבות ברחוב, אחד-על-אחד עם אנשים כאלה בדיוק, אני משוכנע שזה אפשרי.

החלפת ההילוכים המנטלית הזו, בין מאבק לחיבוק, היא ממש לא משימה קלה. אבל גם היא אפשרית, ובעיקר – היא צו השעה. מן הסתם, רובנו לא נוכל לבלוט בשתי החזיתות, אבל עלינו להתעלות לאתגר ולתרום לכל אחת מהן כפי יכולתנו, כי הן שתי חזיתות של אותו מאבק – שמירה על ישראל בטוחה, חופשייה ומשגשגת.

בבוא היום, כשתהיה ממשלה ראויה יותר והיא תידרש לקבל החלטות, ההנהגה שלנו תצטרך לעשות את כל מה שהממשלה הזאת לא עשתה; וגם אנחנו כציבור נצטרך לתמוך במעטפת לכך.

היא תצטרך להתייחס באופן רציני להתנגדויות ענייניות, ולא להסית נגד ציבורים. היא תצטרך להימנע ממסגור שיח שבטי של "אנחנו והם" ככל הניתן. את המתנגדים באופן ענייני ופרגמטי – יש להזמין לשולחן קבלת ההחלטות ולהתחשב בדעתם. יש לשאוף להגיע להסכמות רחבות – באופן יזום ולא רק כתגובה ללחץ ציבורי, בתום לב ולא כטריק פוליטי. אמנם אי אפשר להוכיח תום לב שכזה, אבל נצטרך תחילה לדרוש אותו מנציגינו, ולעשות מאמצים להנכיח אותו, בנוסף לכוונה הכנה שחיונית בפני עצמה.

כל זה ידרוש לא רק את המהלכים הציבוריים שתיארתי, אלא פעילות שטח נרחבת של שיח, הסברה ובעיקר הקשבה. הקשבה גם לאלו שימצאו את נציגיהם באופוזיציה, עם אימוץ לקחים מהשיח עימם. לקיים את כל זה כשיטה ככל האפשר, אבל לפחות עבור המהלכים הגדולים.

לא תמיד זה יספיק. לפעמים נצטרך להכריע לכאן או לכאן, ויש קווים אדומים שלא נוכל להתפשר עליהם. אין ספק שיש הרבה דברים שצריכים תיקון דחוף במערכת, ולא לכולם ניתן יהיה להשיג הסכמות רחבות. אבל אחרי כל אלה, כשבסוף נצטרך להכריע, רוב החברה הישראלית תדע ותרגיש שבאמת ניסינו להגיע להסכמות רחבות, והרבה פחות ישראלים ירגישו מוכים ומושפלים בגלל התנהלות השלטון.

אם יהיו שיח, הסברה והקשבה – כשבסוף נצטרך להכריע, רוב החברה הישראלית תדע ותרגיש שבאמת ניסינו להגיע להסכמות רחבות, והרבה פחות ישראלים ירגישו מוכים ומושפלים בגלל התנהלות השלטון

לא רק שכך הבנייה המערכתית לא תהיה על חשבון הלכידות החברתית, אלא כך היא גם תוכל להחזיק לאורך זמן. חברה ומדינה שבנויות דורות רבים קדימה – זה צריך להיות המצפן שלנו, וזה בידיים של כל אחד ואחת מאיתנו.

דוקטורנט לפיזיקה במכון ויצמן, מאז 2023 פעיל בבואונדבר דמוקרטיה ובארגונים נוספים של מחאה או של הידברות. מחפש אמיתות עמוקות ופתרונות שלמים לבעיות גדולות. לפני כן פעיל בתנועת האקלים "לבחור ירוק" ומתנדב בחינוך מתמטי ומדעי במסגרות שונות. מייצג את עצמי.