יש לנו נטייה אנושית, כמעט בלתי נשלטת להשוות בין אירועים. זו דרכנו להתמודד עם המציאות של הלא נודע, להיאחז במוכר כדי להתמודד עם הלא-מובן. כשמתרחש אסון, הנטייה הזו מתחדדת: מיד קופצים ההקשרים, המטאפורות, ההקבלות.

נדמה שכל שדרן חדשות, פוליטיקאי או אזרח מן השורה חייב למקם את האירוע החדש בתוך מסגרת היסטורית ישנה. אולי ההשוואה נערכת כי זה נותן תחושת שליטה על הסיטואציה. אולי כי זה פשוט מנחם. אך לרוב, הניסיון להשוות – לא רק שאינו מועיל אלא שהוא מזיק.

נדמה שכל שדרן חדשות, פוליטיקאי או אזרח חייב למקם את האירוע החדש במסגרת היסטורית ישנה. אולי כי זה נותן תחושת שליטה על הסיטואציה או שזה פשוט מנחם. אך לרוב ההשוואה אינה מועילה ואף מזיקה

עצם ההשוואה עלולה להוזיל את משמעותם הייחודית של כל אחד מהאירועים, לטשטש את הלקחים, ולעקר את יכולתנו להבין באמת את מה שקרה. השואה, השבעה באוקטובר, או כל אירוע אחר ראויים שנתייחס אליהם בדיוק כפי שהם. לא כגרסה נוספת של טראומה מוכרת, אלא כמציאות חדשה העומדת בפני עצמה.

הבעיה המרכזית בהשוואות כאלה היא שהן מחליפות עיבוד אמיתי של האירוע בתגובה אוטומטית. במקום לשאול את עצמנו מה באמת קרה, מה ייחודי במה שראינו ומה זה אומר עלינו כחברה – אנחנו ממהרים לסגור את הסיפור בתוך תבנית מוכרת.

אבל השבעה באוקטובר לא התרחש ב-1973, והוא לא התרחש ב-1939. הוא התרחש כאן, עכשיו. הוא התרחש בעידן אחר, עם הנהגה אחרת, עם חברה אחרת ועם אתגרים שאין להם תקדים. במקום לנסות לתחוב את הטרגדיה הזו לתוך משבצת של אסונות קודמים, מוטב להקשיב למה שהיא עצמה מנסה לומר לנו. בלי פילטרים, בלי השוואות, בלי קלישאות.

כשאנחנו משווים, אנחנו לא רק ממעיטים מהייחודיות של כל אירוע, אלא שאנחנו גם חומקים מהאחריות שלנו כלפיו. אם השבעה באוקטובר הוא "כמו השואה", אז מה יש לנו לעשות חוץ מלהזדעזע? כנ"ל אם הוא כמו "מלחמת יום כיפור". האם באמת הפקנו לקחים כחברה וכעם מאז האסונות הללו?

המחדל והאסון של השבעה באוקטובר דורשים מאתנו הרבה יותר. אנו נדרשים להביט במראה הלאומית בלי התחמקות, לשאול שאלות קשות על כשלים מוסריים, ביטחוניים וחברתיים הנכונים לימים אלו. זה קרה בתוך הקשר היסטורי מסוים, וזה יידון בדפי ההיסטוריה – לא כגרסה נוספת של העבר, אלא כעדות למה שלא העזנו לראות בזמן אמת.

השבעה באוקטובר לא התרחש ב-1973 או ב-1939 אלא כאן ועכשיו. במקום לתחוב את הטרגדיה למשבצת של אסונות קודמים, מוטב להקשיב למה שהיא מנסה לומר לנו. בלי פילטרים, בלי השוואות, בלי קלישאות

לאנשי ציבור ולתקשורת יש תפקיד מכריע בקיבוע השיח המשווה. כשהם שולפים השוואות היסטוריות כתגובה אינסטינקטיבית, הם לא רק מחלישים את השיח – הם גם מעצבים אותו. לעיתים זו עצלות ערכית גרידא, בריחה מהמחשבה המורכבת לטובת קלישאות ופנייה אל הרגש. אך לעיתים מדובר בכוונת מכוון. לעתים שימוש בהשוואות נועד כדי למסגר את האירוע, כך שיתאים לנרטיב שהם מבקשים לקדם, פוליטי, אידיאולוגי או רגשי. כך הופך שיח שאמור להיות רגיש, ביקורתי ומאתגר – לכלי ריק של מניפולציה וגיוס תומכים.

השבעה באוקטובר אינו פרק חוזר בספר שכבר קראנו. הוא פרק נוסף בספר ההיסטוריה שטרם נכתב, כי זה אירוע מתגלגל. הוא מחייב אותנו לחקור אותו לעומק, בלי קיצורי דרך, ורק אז לשבת ולכתוב אותו ולהסיק את המסקנות.

האחריות שלנו כחברה היא לא להבין את המציאות רק דרך מה שקרה, אלא גם דרך מה שקורה. האחריות שלנו היא לאפשר לעצמנו להתאבל, לכעוס, לשאול ולהשתנות, בלי להזדקק כל הזמן לשם של טרגדיה אחרת כדי להצדיק את תחושת הבטן שלנו ולהרגיע את החרדה מהלא נודע.

נתנאל הרש הוא דובר ארגון "עתים" ופעיל חברתי הפועל למען מדינה יהודית ודמוקרטית. ירושלמי מלידה, דתלש בוגר הימלפרב. נשוי ואבא ליוני. מאמין באדם וביכולת שלנו לתקן ולהתגבר על הקיטוב