בקיץ 1980 הלכנו לראות סרט בשם "קאובוי עירוני", ובמהלך שעתיים ועשר דקות צפייה הבנו שעיר ללא הפסקה היא יוסטון, טקסס, ולא תל אביב; שההתרחשות האמיתית היא ב-Gilley's ולא ב"השופטים"; וכל מי שידע לרקוד Texas Two-Step, נעל מגפי בוקרים וחבש סטטסון חזר לקרונוע עם בחורה. ממרחק הזמן והמקום, צפייה מחודשת בסרט תגרום לצופה הנאור ורחב האופקים לגרדת עזה בכל גופו, אבל באותו קיץ היה "קאובוי עירוני" הוט שיט.

התסריט הרזה והכמעט שקוף, היה מבוסס על כתבה שפירסם עיתונאי בשם ארון לת'אם במגזין "אסקווייר" הנחשב. המפיקים ניחשו נכון שאמריקה הייתה מוכנה לאמץ את טקסס. זו הייתה שנתו האחרונה של ג'ימי קרטר בבית הלבן וצ'רלי דניאלס – שיש לו בסרט זמן מסך רב, כולל הקרעחצן בכינור ב"כשהשטן ירד לג'ורג'יה" – הסביר לסובייטים ולאיראנים מה האמריקאים חושבים עליהם.

ממרחק הזמן, צפייה מחודשת בסרט תגרום לצופה הנאור ורחב האופקים לגרדת עזה בכל גופו, אבל בקיץ 1980 "קאובוי עירוני" היה הוט שיט. היה ברור שיוצריו הם סוציולוגים דגולים שפענחו תופעה תרבותית אמריקאית ייחודית

לא ברור מדוע קיבלנו את ג'ון טרבולטה, שהגיע לקולנוע מתפקיד ויני ברברינו, הטמבל של הכיתה מ"שלום שובך, קוטר", דרך "גריז" ואחרים, כבוקר ברנגלר הדוקים וחולצות תיקתקים, אבל 1980 הייתה שנה מוזרה מבחינות רבות, כולל נסיקתה המטאורית של דברה וינגר, ששירתה בצה"ל ונתנה לריצ'רד גיר אסיסט סקסי ב"קצין וג'נטלמן" כפי שנתנה לטרבולטה במערבון האורבני. הסרט סחט עד תום את ההתרחשות החברתית-מוזיקלית שהיה "גילי'ז", ההאנגר הענק בפסדינה, טקסס.

היה ברור שיוצרי הסרט הם סוציולוגים דגולים שעסקו בתיעודה ובפיענוחה של תופעה תרבותית אמריקאית ייחודית והפיצו את שמעה ברבים. הסרט התנהג כלהיט היסטרי לפני שהבמאי ג'יימס ברידג'ס צעק אקשן! לחבורה של שחקנים אלמונים, עד כדי כך שראלף לורן, שחזר למקורות הביגוד המערבוני והחל ממחזר אותם בהצלחה גדולה, התחנן להיות מעצב הבגדים של "קאובוי" ולא הצליח.

ג'ון טרבולטה בסרט "קאובוי עירוני", 1980 (צילום: United Archives GmbH / Alamy)

יותר מסרט עם עלילה, דיאלוג, יסודות דרמטיים ונרטיב סביר, היה "קאובוי" מותג. הבגדים, המוזיקה, הכמיהה לטקסס של המאה שעברה וכמובן הפר המכני, אותו אוכף עור מורכב על זרוע מתכת שחיקתה בהצלחה את תנועות אגנו של פר מועד וחי ברודיאו אמיתי.

טרבולטה אסר על וינגר לרכב על הפר מכיוון שבטקסס הורו גברים לנשים מה לעשות או שהורידו להן סטירה. כנקמה הלכה וינגר בלי חזייה ועם חולצה קשורה מעל הטבור. סקוט גלן, וודאי אחד השחקנים היותר מוחמצים של דורו, שיחק את הרשע בחולצת רשת שאימו לא הייתה מוכנה ללבוש כגרביונים.

יותר מסרט עם עלילה, דיאלוג, יסודות דרמטיים ונרטיב סביר, היה "קאובוי" מותג. הבגדים, המוזיקה, הכמיהה לטקסס של המאה שעברה וכמובן הפר המכני

על פי לת'אם ויוצרי הסרט שחברו הקיץ ב"טקסס מנת'לי", המגזין הטקסני המוצלח, לקומבאיה מסביב לחבית ברביקיו באוסטין, הוא שסיפר לכולם על טקילה עם תולעת בתחתית הבקבוק.

זו לא הייתה טקילה אלא משקה מקסיקני בשם מסקל, שהוא אכן ממשפחת מזוקקי צמח האגבה, אך טעמו מעושן ומריר יותר ומעטים מחבבים אותו. לת'אם אמר, אלוהים אדירים, חייבים לכתוב סצנה מיוחדת לטובת המסקל כדי שגלן ישתה אותו ויאמר "לה וידה לונה" בספרדית, שמשמעה חיים משוגעים.

אחד מבלייני מועדון Gilley's משליך את זרועו לאחור בזמן שהוא רוכב על שור מכני במועדון הלילה הפופולרי בסגנון קאנטרי ווסטרן, סמוך ליוסטון, 17 בדצמבר 1980 (צילום: AP Photo)

שבוע אחרי שהתחתנו, שבוע אחרי שהכירו, מורדת וינגר בפקודות שמוריד לה טרבולטה, הממוקם בשרשרת המזון האינטלקטואלית כשני אינץ' בערך ממאותגר שכלית, ובוגד בה להכעיס עם מדולין סמית', שאינה מגיעה לקרסוליה של וינגר מבחינת הסקס-אפיל, אבל לאביה יש בארות נפט ופנטהאוז ביוסטון.

לווינגר, שנקראת בסרט סיסי, אין ברירה אלא לבגוד בו עם גלן, שהוא אסיר נמלט וחרא של בנאדם, שמפוצץ אותה במכות מכיוון שלא ניקתה וסידרה את הקרוואן שבו הוא גר ולא הכינה לו ארוחת ערב.

למשקה הזה קוראים מסקל קון גוזאנו, מסביר גלן לווינגר כחלק מהמשחק המקדים, וגוזאנו היא תולעת בספרדית. תולעת קטנה צפה לה שם למטה, מסביר גלן, ווינגר מגיבה: זה מחליא

בערב הראשון שלה עם גלן מגיח המסקל לתפקיד אורח שרק בטעות לא זכה באוסקר. סצנה שלמה חסרת הקשר, כיוון ופואנטה, מתנהלת סביב אחיה המעושן של הטקילה באחד המפגנים היותר בוטים של החדרת מוצרים באמצעות סרט.

למשקה הזה קוראים מסקל קון גוזאנו, מסביר גלן לווינגר כחלק מהמשחק המקדים, וגוזאנו היא תולעת בספרדית. יש בזה תולעת? שואלת וינגר למרות שהתולעת מצולמת בקלוז-אפ אדיר. תולעת קטנה צפה לה שם למטה, מסביר גלן. כמה מחליא, מגיבה וינגר, ומסרבת ללגום.

צ'ייסר מזקל עם תולעת, פלח תפוז ומלח חריף (צילום: Marcos Elihu Castillo Ramirez/iStock)

המקסיקנים אומרים שאם אתה אוכל את התולעת אתה רואה חזיונות פסיכדליים. איזה חזיונות? תוהה ווינגר. אין לי מושג, עונה גלן. אכלתי את התולעת פעמים רבות ועדיין לא ראיתי כלום. אבל זה מה זה טעים. ווינגר מתחרטת על יוזמת הניאוף ומשאירה את גלן עם התולעת ביד.

מכיוון שאנחנו אנגלוס נחותים עם רמת משכל נמוכה, גלן שנשאר לבד בקרוואן סותם את הבקבוק עם הלשון ולועס את התולעת המרחפת למטה כאילו הייתה דבר-מה חי ומתפתל בין שיניו. שם החל הדיון המצ'ואיסטי במסקל, בתולעת ובהזיות דמויות ל.ס.ד שמקבלים ממסקל.

דעה שונה על מסקל הביע הסופר הבריטי קינגסלי אמיס, שכתב ספר מרתק על חוויותיו כשתיין. את המסקל כינה "המשקה המגעיל ביותר ששתיתי בחיי. הוא עשוי, כך אומרים לי", כתב אמיס, "מאותו צמח אגבה שממנו מזקקים טקילה שמסקל הוא קרוב משפחתה המפגר, בהנחה שיש משקה נחות יותר מטקילה.

"כאשר קניתי בקבוק בקנטינה, הייתה קשורה לצווארו שקית בד קטנה. בתוכה היה משהו שנראה כשרימפס מצומק ואבקת טלק. מה זה? שאלתי. זאת התולעת, ענה לי ידידי האמריקאי. זה החלק הטוב ביותר"

"כאשר קניתי בקבוק בקנטינה, הייתה קשורה לצווארו שקית בד קטנה. בתוכה היה משהו שנראה כשרימפס מצומק ואבקת טלק. מה זה? שאלתי. זאת התולעת, ענה לי ידידי האמריקאי. זה החלק הטוב ביותר אבל אתה יכול לשתות גם בלעדיו. שתיתי בלי. פי נמלא טעם של מוסך – צמיג לוהט ופלסטיק, שמן מנוע שרוף וריח של סיבובי מנוע גבוהים. מכרתי לידידי האמריקאי את שארית המשקה והוא שפך לצוואר הבקבוק את התולעת, פקק אותו, ניער היטב ומזג לעצמו כוס של נוזל אפור עם פירורים ורודים".

תנו למקסיקו קרדיט על המיתוסים השגויים והמופרכים שקשרה לטקילה ולמסקל ולעסקים הנפלאים שהיא עושה איתם. התולעת אמיתית ולא צעצוע פלסטי ומקורה בצמח האגבה. כמי שנדרש מספר פעמים בחייו להדגים כיצד אוכלים אותה ונשארים בחיים, אני יכול להעיד שאין לה טעם. שום דבר דומיננטי יותר מחתיכת מגבת ספוגה במסקל.

עובדים קוצרים צמח אגבה כחולה להפקת טקילה בארנדס, מקסיקו, 11 בינואר 2008 (צילום: AFP PHOTO/Ronaldo SCHEMIDT)

בשעה שהקיץ הארור הזה מחרחר אל סופו המכוער – עוד מעט קט יתחילו העלים להחליף צבע והטונדרה תמלא ציידי עלים קרועים עיניים בהתלהבות עונתית – חשוב לי לומר שהיה צריך כוח רצון ואיפוק נדירים לא לזחול לאחד מבקבוקי הטקילה והמסקל הרבים שעומדים על המדף.

בדרך כלל אני זקוק לעזרה פרמקולוגית כדי לצלוח ימים קשים כאלה, אבל הקיץ חלה עלי חובה קיומית להישאר פיכח ולעזור לנעמי המרותקת לכיסא גלגלים אחרי ניתוח ברך מסובך ומה שנראה כסיפור החלמה ארוך ומתמשך אל תוך החורף.

יותר מאשר אני אוהב לשתות טקילה אני אוהב את הבקבוקים היפים והאסתטיים שבהם היא מבוקבקת. עליכם להאמין לי כאשר אני אומר שרוב הבקבוקים שלי חתומים עדיין

האמת שיותר מאשר אני אוהב לשתות טקילה אני אוהב את הבקבוקים היפים והאסתטיים שבהם היא מבוקבקת. בקבוקי אלכוהול רבים מושקעים בניסיון יצירתי למשוך את עינו של השותה הפוטנציאלי כאשר הוא ניצב אובד עצות בחנות גדולה, אבל אף משקה אינו מתקרב לשיווק המתוחכם של טקילה, שחלק מהזמן נראית כעבודה משותפת של פרידה קאלו ודייגו ריוורה. עליכם להאמין לי כאשר אני אומר שרוב הבקבוקים שלי חתומים עדיין.

בקבוקי טקילה למכירה, 22 בינואר 2022, בהרמוני, פנסילבניה (צילום: AP Photo/Keith Srakocic)

מכיוון שאנחנו מצפים לאורחים, הלכתי לחנות המשקאות הגדולה באלסוורת', העיירה שבה הלך ג'ון סטיינבק לאיבוד במסעו במיין, כדי לקנות יין. קניתי יין לבן במשורה, כפי שידי משגת בימי סגריר כלכליים אלה, אבל את עיני שבה בקבוק טקילה נדיר ביופיו, Casamigos שמו, שהתווית שלו טיפוגרפית, כמו תעודת משלוח ממוספרת, והטקילה שבו היא Anejo (מיושנת).

המחיר היה סוטה; 64 דולר, אבל זאת מלכודת שבה אני נופל תמיד כדי לשמר את האשליה שכוח הקנייה שלי נותר כשהיה והעוני שלי זמני.

את עיני שבה בקבוק טקילה נדיר ביופיו, Casamigos שמו, שהתווית שלו טיפוגרפית, כמו תעודת משלוח ממוספרת, והטקילה שבו היא Anejo (מיושנת). בבית גיליתי שמדובר בטקילה של ג'ורג' קלוני

בבית תרתי ברשת בניסיון ללמוד Casamigos מהי. מצאתי שהתרגום מספרדית הוא "ביתם של חברים" וכי הטקילה היא של לא אחר מאשר ג'ורג' קלוני, הוא ולא חוזה קוארבו, שלפני שנתיים, בניסיון להוכיח שטעמו טוב בכל דבר ועניין, החליט לייצר טקילה עם חבר מסעדן והם מפיצים באמריקה את "קאסאמיגוס".

קלוני אומר "שמטרתי הייתה לייצר טקילה כה נקייה וחלקה שתייתר את הצורך במלח ובליים המסתירים את טעמה. חשבנו על בקבוק כמו זה שראינו בסרטים של ג'ון ויין. בקבוק מוצק, נקי, יציב, כזה שדוחפים על הבר מקצה לקצה ומחלצים את הפקק בשיניים".

טקילה Casamigos (צילום: AP Photo)

לא במקרה נקב קלוני בשמו של ויין, שהיה חובב טקילה ידוע. ויין שתה "קונממרטיבו", טקילה עילית נחשבת, עד שאיבד ריאה לסרטן. כאשר ניסה לשתות את הטקילה האהובה עליו אחרי הניתוח, משהו בחוש הריח שלו השתנה וריחה של הטקילה דחה אותו. זה היה סוף קריירת הטקילה של ויין שמת ב-1979.

בשבוע שעבר נפתחה שגרירות ארצות הברית בהוואנה אחרי 54 שנות איבה, עימות ואמברגו. ויוה אובמה. ויוה פידל. ויוה צ'ה. אלה הן מסוג המחוות שישראל של נתניהו אינה מבינה בהן ואחת הסיבות שגרמו לנתניהו לצאת לקרב חייו, האבוד מראש, נגד הנשיא האמריקאי. עבור העולם המערבי, ובעיקר אירופה, סימנה ההפשרה המדהימה הזאת – 90 מייל בלבד מפרידים בין הוואנה לפלורידה – את סוף האספקה הסדירה של סיגרים קובניים איכותיים למרכזי הפצה מורשים כז'נבה ומדריד, שמהם שולחים סיגרים לשאר העולם.

אחרי עוינות של דורות בין סין ומקסיקו, חתמו בשנה שעברה שתי המדינות על הסכם סחר. עד אז אסרה סין לייבא טקילה. כעת מפליגות ספינות משא עמוסות לשנגחאי, העיר המאוכלסת ביותר בעולם

כל ילד יודע שתוך זמן קצר תשאב אמריקה את כל ההיצע המוגבל של סיגרים קובניים. המרחק הקצר וכוח הקנייה הגדול ינצחו את השגרה. זה מה שעשו היפנים ליין קליפורני איכותי בשנות ה-90', כאשר התאהבו במחוז נאפה ושדדו אותו. וזה מה שקורה כעת לטקילה. אחרי עוינות של דורות בין סין ומקסיקו, חתמו בשנה שעברה שתי המדינות על הסכם סחר. עד אז אסרה סין לייבא טקילה. כעת מפליגות ספינות משא עמוסות לשנגחאי, העיר המאוכלסת ביותר בעולם.

מאז חתימת ההסכם נחשבת טקילה למשקה הנחשק ביותר בשנגחאי, בייג'ינג והונג קונג הפכו לשוק השני בגודלו לטקילה, אחרי אמריקה. הצפי לצריכת אלכוהול בסין ל-2016 הוא של 84.4 מיליארד ליטר, וטקילה תהיה הפופולרית ביותר בצמיחה חסרת התקדים הזאת.

מכולה ובה בקבוקי טקילה ליצוא ממקסיקו לסין חונה מחוץ לבניין מועצת הפיקוח על הטקילה בגואדלחרה, מדינת חליסקו, מקסיקו, 30 באוגוסט 2013 (צילום: HECTOR GUERRERO / AFP)

הרשות המפקחת על ייצור והפצת טקילה במקסיקו מעריכה כי תוך ארבע שנים תהפוך סין לצרכנית הטקילה הגדולה בעולם. זה מצב המזכיר לאמריקה את פאניקת הליים הגדולה של 2014. מחיר הפרי ההדר הירוק, העגלגל, המריר והחמצמץ, שאינו לימון ומהווה חלק אינטגרלי מפולחן שתיית טקילה, נסק למחירים אסטרונומיים בשל מחסור גדול במקסיקו, המספקת 98 אחוזים מהפרי לאמריקה. סופות עזות במקסיקו העיפו את הפרחים המקדימים את צמיחת הליים ואחרי הסופות נפגעו המטעים ממחלת הדרים אסיאתית.

את המחסור ניצלו קרטלי הסמים הגדולים, שסחטו את מגדלי הליים ושברו את גבם והמחיר האמיר פלאים. השנה שילמו האמריקאים 135 דולר לתיבת ליים במקום 30 דולר בשנה רגילה. זה מה שיעשו הסינים למחיר הטקילה באמריקה, שכבר עתה חצה 100 דולר לבקבוק איכותי. זה מה שיעשו האמריקאים לסיגרים הקובנים. מותרות יהפכו למטלה כלכלית כבדה.

השנה שילמו האמריקאים 135 דולר לתיבת ליים במקום 30. זה מה שיעשו הסינים למחיר הטקילה באמריקה, שכבר עתה חצה 100 דולר לבקבוק איכותי. זה גם מה שיעשו האמריקאים לסיגרים הקובנים

אחד הצילומים האייקוניים האהובים עלי הוא של לי מרווין מאת טרי אוניל. בצילום יושב מרווין, ודאי אחד הגברים היותר מרשימים בקולנוע האמריקאי, מאחורי שולחן שעליו מונח בקבוק טקילה בלנקו מבית קוארבו, שהיה פעם המזקק הבכיר והפופולרי ביותר במקסיקו.

מרווין אינו מביט בבקבוק, אבל הקשר שלו למשקה מוגדר היטב בנינוחות שבין שתיין מקצועי כבד לרעל החביב עליו. זה היה מרווין שאמר: "טקילה. נקי. זה משקה מנומס. אתה שותה אותו עד שאינך יכול יותר והוא פשוט לא ירד עוד. כך אתה יודע שהגעת לגבול שלך". וזה ממי שאלכוהול הרג אותו.

Lee Marvin.

Pocket Money (1972) Stuart Rosenberg.

Photo by Terry O'Neill. pic.twitter.com/8ptWbQxPrh

— Juan Ferrer (@JuanFerrerVila) August 11, 2018

רבים מחברי הטובים טרם נחשפו לטקילה כאשר הכרנו. רובם היו שותי ויסקי מובהקים. עדיף סינגל מאלט סקוטי, כל הגלנים למיניהם, עם הרקע האקזוטי של לוכים סקוטיים שבהם דווחו צפיות במפלצת מלוך נס, שדילגה כנראה מלוך ללוך כדרקון מעופף. חלקם שתו וודקה רוסית, תלוי במוצאם. היה אפילו מישהו שבסוף ימיו – כל חברי מתו מבוזבזים בגיל צעיר מדי – פיתח חיבה תמוהה לשנאפס ישראלי בטעם אפרסקים, חיבה שלא גרעה מאהבתי הגדולה אליו. אלה היו הימים שכתבתי על אוכל ושתייה בישראל ובעולם והיו מי שחשבו שאני מבין משהו מהתחת שלי.

כך גלשה חיבתי ההיסטורית לטקילה, שתחילתה במסעדות מקסיקניות עממיות ברובע ה-Mission בסן פרנסיסקו, שם גיליתי אוכל מקסיקני ואת המרגריטה, הקוקטייל הפופולרי בעולם שהתפוצץ באמצע שנות ה-70' ברעם אדיר באמריקה.

חיבתי ההיסטורית לטקילה, שתחילתה במסעדות מקסיקניות עממיות בסן פרנסיסקו, גרמה לי לגלות את המרגריטה, הקוקטייל הפופולרי בעולם, שהתפוצץ באמצע שנות ה-70' ברעם אדיר באמריקה

גרסאות רבות מדי על מקור המרגריטה וכיצד באה לעולם מסתובבות עד היום כאגדות עירוניות מטורללות, אבל מתוך עשרות המעשיות אני מעדיף שלוש עיקריות, שכולן התרחשו בשנות ה-40' ובכולן מככבים מוזג מקסיקני, תיירת אמריקאית, טקילה, מיץ ליים וטריפל-סק או קוואנטרו וסיפורי צבע לילידים המסבירים כיצד נולדו.

מתישהו בדרך המציא יזם מקסיקני זריז מכונת ברד שלתוכה מזג טקילה ואת המרכיבים העיקריים, וכך נולדה המרגריטה הקפואה, משקה מתוק ונשי במפגיע שאפילו גברים קשוחים, פירס ברוסנן למשל בתפקידו המצוין כרוצח השכיר ג'וליאן בסרט "המטדור", סובאים אותו ללא הכרה.

עם הפולחן המגוחך של ליקוק גב היד המומלחת, גמיעה מהירה של טקילה וקינוח בנעיצת שיניים בפלח ליים, מרגריטה וטקילה סנרייז, שהיא שם של שיר וסרט, החדירה מקסיקו לתודעה העולמית את המשקה שאינו יורד מגדולתו.

קוקטייל מרגריטה עם ליים, אילוסטרציה (צילום: happy_lark/iStock)

על פי ההגדרות המחמירות של הרשות המקסיקנית להסדר הטקילה, חייבת מרגריטה להכיל לפחות 22 אחוזי טקילה, מה שכמובן לא קורה מטעמי רמייה וחיסכון, או שאחוז הטקילה כפול מטעמי מאצ'ו וגאווה מקצועית.

אחת מפגישותיי הראשונות עם אדם ברוך – שלו הפסדתי בהתערבויות יותר בקבוקי ויסקי יקרים מאשר הפסידה ישראל בטורנירים בינלאומיים בכדורגל – הייתה בסוף שנות ה-70' בניו יורק. אדם ביקש ממני לקחת אותו לארוחת צוהריים ולמסעדה שווה לארוחת ערב.

בערב הלכנו ל"רוזה מקסיקנו", המסעדה המקסיקנית הטובה בעיר, שהגישה מרגריטות רימונים נפלאות ופוטנטיות ביותר ואדם שתה ארבע כוסות. כשהגיע הזמן ללכת, רגליו איבדו תחושה ונאלצתי לגרור אותו מהמסעדה

בצוהריים הלכנו למסעדה הודית קטנה בקומה שנייה בקיטון צר בלקסינגטון, ואדם שלא אהב אוכל חריף קילל אותי נמרצות וסבל מכאבי בטן ימים. בערב הלכנו ל"רוזה מקסיקנו", שהייתה המסעדה המקסיקנית הטובה בעיר. הגישו בה מרגריטות רימונים נפלאות ופוטנטיות ביותר ואדם שתה ארבע כוסות.

כאשר הגיע הזמן ללכת, הסביר לי אדם שהוא אינו מרגיש את רגליו. אחרי שהסכמנו על לוגיסטיקה שלעין לא מיומנת נראתה כפיזיותרפיה בפרהסיה, הוא נשען עלי וכך גררתי אותו מהמסעדה שעקבי מגפיו משאירים סימנים ברצפה.

לא הייתי בישראל כבר שש שנים, אבל ממה שאני קורא ושומע, זה המקום שבו אמור להיות לטקילה ונגזרותיה אחד השווקים הגדולים והצמאים בעולם. אין משקה אפקטיבי וטעים יותר שמשכיח לזמן מה, כולל הנגאובר רצחני, את הצרות.

פורסם לראשונה ב"מעריב" 2014