רבות נכתב על אוכלוסיות שעברו את מתקפות הטילים ללא מרחב מוגן ונאלצו לאלתר פתרונות, בהם השתרעות בתעלות או שהות מתחת לגשרים. על קבוצה אחת, שמתגוררת סמוך לנתב"ג (יעד מועדף למשגרי הטילים) ללא יכולת לחפש פתרון מיגון ובלי אפשרות לעזוב למקום אחר, לא ראיתי שכתבו.

הכוונה לאלפי האסירים במתחם הגדול של שירות בתי הסוהר שמצוי במפגש בין לוד ורמלה, ובו בית המעצר ניצן, כלא הנשים נווה תרצה, כלא איילון, בית הסוהר גבעון, וכלא מעשיהו על אגפיו. גם מי שביצע פשע הוא בן אדם שזכאי להגנה, בוודאי לשמירה על חייו.

אלפי אסירים מתגוררים סמוך לנתב"ג (יעד מועדף לטילים) במתחם הגדול של שירות בתי הסוהר בין לוד ורמלה – ללא פתרון מיגון או אפשרות לעזוב. גם מי שביצע פשע הוא בן אדם שזכאי להגנה ושמירה על חייו

בשל קרוב משפחה שנעצר והורשע, במשך כמה שנים הייתה לי נגיעה לעולם שמתקיים מאחורי הסורגים, שבו החברה שמה את מי שהיא רוצה להעניש, לחנך או להרחיק. למדתי מעט על היחס למי שהחברה דחתה מקרבה, וגם לאלו ששומרים אתם על קשר, כאילו גם אנחנו ראויים לעונש.

כל מי שרוצה להגיע לדואר, לבנק ולמקומות מסוג זה, רגיל להיכנס לאתרים שלהם, לראות מה פנוי, ולהשתבץ. לפעמים אתרים לא זמינים ולא כולם ידידותיים (הלו, קופת חולים) אבל ככלל אפשר להתארגן בכל שעה, מכל מכשיר, כמעט לכל תור. כמעט, כי כדי לבקר אסיר נדרש לקבוע בטלפון, בשעות ייעודיות לכל מתקן. לא תמיד עונים ולפעמים עד שמצליחים ליצור קשר כל התורים לשעה הרצויה תפוסים, ואין ברירה אלא להתחיל מחדש.

עתותיי בידיי וביקרתי אצלו לעתים רחוקות. דמיינו אשת אסיר (שהרי רוב האסירים גברים), למעשה אם חד-הורית, שנדרשת גם למאמץ הזה. חשבו על הורים עובדים של אסיר. הבוס מאפשר להם להיעדר מהעבודה כדי לבקר את בנם, אבל לא מבין מדוע בימינו נדרש להקדיש שעות עבודה לקביעת תורים.

הגעתם? לפעמים אין בעיה לחנות, אבל לא אחת נדרש להרחיק לאזורים לא מוסדרים, כולל התבוססות בבוץ בחורף וחום ולחות בקיץ. מה תביאו? יש רשימת פריטים שעוברים כביסה לפני המסירה, מסיבות מובנות. כמו כן, בנוסף להפקדת כסף קבועה בקנטינה לצורך קניות שישלימו את מה שהכלא לא מספק, אפשר לתת מתנה בכול ביקור, כדלקמן. שני מצתים, בעלות כמה שקלים. שני כרטיסי חיוג – עשרות שקלים. שני קרטונים סיגריות, קרוב לאלף שקל. במקום לאפשר למבקר להפקיד סכום לכול צורך, הסיגריות הופכות בכלא למטבע עובר לסוחר. תרגום: שירות בתי הסוהר, שמוכר אותן למבקרים, מעודד עישון.

אחרי סדרת בדיקות, הפקדת כל מה שיש עליי חוץ ממשקפיים והמפתח לארונית, אחרי שעברתי דלתות ושערים – הגעתי למפגש, שמתקיים מאחורי זכוכית, באמצעות טלפון, כשלצדי ולצדו אסירים ומבקריהם מדברים בקול וקשה לשמוע. מבקרת מבוגרת, אפילו את ממחטות הנייר רוקנתי מהכיסים, מה יקרה אם אפגוש אסיר חולה בלי המחסום הזה? מילא אני, אבל ילדים שבאים לבקר את אבא – הם לא פשעו ומגיע להם חיבוק.

זכור לי חדר ביקור ללא שעון על הקיר, ולכן קשה לדעת כמה זמן עבר, האם מקדישים יותר מדי זמן לנושא אחד כשיש עוד כמה על הפרק. פתאום הקו נחתך – עברה חצי שעה והביקור הסתיים. לא נתנו התראה, לא התאפשר להיפרד.

הייתה לי לאחרונה נגיעה לעולם שמאחורי הסורגים, בו החברה שמה את מי שברצונה להעניש, לחנך או להרחיק. למדתי מעט על היחס גם למי שהחברה דחתה ולשומרים אתם על קשר, כאילו גם אנו ראויים לעונש

כל אמור לעיל כאשר יש ביקור. יש מצבים, למשל בתקופת הקורונה או בעת אשפוז, שמותר רק לקרובים מדרגה ראשונה לבקר. אלא שלא לכל אחד יש קרובים מדרגה ראשונה, ויש ביניהם שלא מבקרים מסיבה כלשהי. נכון, בן אדם פשע ולכן הוא נענש. אבל גם אם הוא ערירי, לא גזרו עליו בדידות.

הקרוב שלי נפטר לפני כמה ימים, שבע קשיים וייסורים. אם אחת הסוגיות לעיל תטופל בעקבות דבריי, יהא השיפור לזכרו.

טובה הרצל היא גמלאית של משרד החוץ. שרתה כקצינת קישור לקונגרס בשגרירות ישראל בוושינגטון, הייתה השגרירה הראשונה של ישראל במדינות הבלטיות לאחר התפרקות בריה"מ, ופרשה אחרי כהונה בדרום אפריקה.