לא מדובר עוד רק בצדק חברתי או בזכויות מיעוטים – שילוב האוכלוסייה הערבית בתעסוקה הוא אינטרס לאומי מהמעלה הראשונה. מדינה שבה יסודות הדמוקרטיה נמצאים במבחן, מדינה המתמודדת עם אתגרים כלכליים, חברתיים ופוליטיים מורכבים – לא יכולה להרשות לעצמה להותיר מחוץ למעגל הכלכלי חמישית מהאוכלוסייה.

בתהליכים שעוברת המדינה, האוכלוסייה הערבית די שקופה ונדחקת אל השוליים. לזה יש ביטוי כלכלי משמעותי – אובדן של מיליארדי שקלים לכלכלה של המדינה.

עם התהליכים שעוברת המדינה, היא לא יכולה להרשות לעצמה להותיר מחוץ למעגל הכלכלי חמישית מהאוכלוסייה. אך האוכלוסייה הערבית נדחקת לשוליים, ויש לכך ביטוי כלכלי משמעותי באובדן מיליארדי שקלים

המשק צריך את החברה הערבית – והחברה הערבית צריכה את המשק. האזרחים הערבים בישראל מונים כ-21% מהאוכלוסייה, אך חלקם בתוצר הלאומי ובמשרות איכותיות עדיין נמוך משמעותית מחלקם היחסי באוכלוסייה.

דווקא במקצועות מפתח – בהיי־טק, ברפואה, בתחבורה ובבנייה – יש פוטנציאל עצום לצמיחה הדדית. שילובם המלא לא רק יעלה את פריון המשק, אלא יסייע לצמצום הפערים החברתיים ולהורדת רמות העוני.

תעסוקה היא לא רק כלכלה – היא אזרחות. על רקע התרחבות השסע בין האוכלוסיות, הערבית והיהודית, ובין המיעוט הערבי לבין מוסדות המדינה – מתגבר הצורך בחיזוק מנגנונים אזרחיים מקדמי אזרחות שווה.

כאשר אזרח מרגיש חלק מהכלכלה – הוא מרגיש חלק מהמדינה. תעסוקה מקדמת תחושת שייכות, מחזקת אחריות אזרחית, ומטשטשת גבולות של ניכור והדרה. צעיר ערבי שזוכה להזדמנות שווה להשתלב בעבודה משמעותית, רואה במדינה שלו בית – ולא גורם חיצוני. קירוב לבבות דרך עבודה משותפת.

תופעות של גזענות, הדרה וניכור הפכו לשגרה מפחידה. מעבר לשיקולים הכלכליים והאזרחיים, מקום העבודה הוא מהמרחבים היחידים בישראל שבהם יהודים וערבים נפגשים באמת. עבודה משותפת שוברת סטריאוטיפים, יוצרת שיח יומיומי ומביאה להבנה הדדית. זה לא חזון אוטופי – זה מציאות יומיומית באלפי עסקים, ארגונים ובתי חולים. מרחבי עבודה מגוונים יכולים להפחית משמעותית את התופעות הללו.

כשאזרח מרגיש חלק מהכלכלה – הוא מרגיש חלק מהמדינה. תעסוקה מקדמת תחושת שייכות, מחזקת אחריות אזרחית ומטשטשת גבולות ניכור והדרה. צעיר ערבי שזוכה להזדמנות שווה להשתלב, רואה במדינה בית

אחת מהאוכלוסיות המשמעותיות לעתידה של הכלכלה, ולעתידה של חברה משותפת המבוססת על שוויון, היא אוכלוסיית הצעירים. כשכל צעיר שני או שלישי מוגדר כצעיר חסר מעש, אז לא רק עתידה של החברה הערבית מוטל בספק.

הנזק הכלכלי מהתופעה מוערך במיליארדי שקלים, והפגיעה היא רחבה יותר ולא מתמצה רק בהיבט הכלכלי. צעירים מאבדים תקווה, שייכות, מאבדים משמעות וזהות אזרחית. זהו מתכון לניכור ולאובדן דרך, ולזה יש השפעה ישירה על התפתחותן של תופעות שליליות כתופעת הפשע והאלימות.

תופעות אלה לא פוגעות אך ורק בחברה הערבית עצמה, אלא פוגעות גם בסדר היום הציבורי ומגלמות בתוכן את אובדן המשילות ואת הפקרת אזרחי המדינה, וזהו ביטוי חזק לכרסום באושיות הדמוקרטיה.

הדמוקרטיה נמדדת בקיום עיקרון ה"שוויון".

בסופו של דבר, הכול קשור לשאלה איזה סוג של מדינה אנחנו רוצים להיות. האם אנו רוצים להיות חברה שמקדמת שוויון הזדמנויות אמיתי, שמעניקה לכל אזרח כלים לממש את הפוטנציאל שלו. חברה כזו היא חברה דמוקרטית חזקה. שילוב החברה הערבית בשוק העבודה הוא לא בעיה סבוכה או "אתגר" – אלא הזדמנות לחיזוק היסודות הדמוקרטיים של המדינה: שוויון, צדק, וערבות הדדית.

אחת האוכלוסיות המשמעותיות לעתיד הכלכלה, ולעתיד חברה משותפת המבוססת על שוויון, היא אוכלוסיית הצעירים. כשכל צעיר שני או שלישי מוגדר כצעיר חסר מעש – לא רק עתידה של החברה הערבית מוטל בספק

הגיע הזמן לעבור מדיבורים למעשים. השקעה בשילוב תעסוקתי של החברה הערבית היא ההשקעה המשתלמת ביותר למדינה – כלכלית, אזרחית ודמוקרטית. כי רק ביחד – נוכל לבנות חברה משותפת שמבוססת לא על פחד – אלא על תקווה.

חוסאם אבו בכר הוא ד"ר למנהל חינוכי, מנכ"ל ארגון אלפנאר לפיתוח כלכלי חברתי וקידום תעסוקה, פעיל ויזם חברתי. מילא תפקידים בכירים במגזר הציבורי, במערכת החינוך ובחברה האזרחית. עמית בארגון צעד - תקשורת בונה אמון.