בני התקשר מהחוף השמאלי כדי לשאול האם יש עוד מדינה בעולם שהייתה פותחת כך את רגליה בפני ג'ורג' בוש. חשבנו ביחד כמה דקות. הזכרנו מדינות מכל מיני מקומות באסיה, דרום-אמריקה ואירופה, ולא העלינו אף מדינה שראש ממשלתה היה מתנדב להעניק לנשיא האמריקאי שירותים אוראליים כמו אלה שהעניק אהוד אולמרט לבוש. שני מנהיגים בנפילה חופשית שמטפסים אחד על השני.

משום שאני חי באמריקה, גזרתי על עצמי שתיקה בנושאים שוטפים המתרחשים בישראל חוץ ממקרים יוצאי דופן כמו יאיר לפיד, שהוא יותר פנומן תרבותי וחברתי מתמשך מאשר אירוע חד פעמי. כאשר נשיא אמריקאי מבקר בישראל, יש לי חלון להבעת דעה.

אין אף מדינה שראש ממשלתה היה מתנדב להעניק לנשיא ארה"ב שירותים אוראליים כמו אלה שהעניק אהוד אולמרט לבוש. שני מנהיגים בנפילה חופשית שמטפסים אחד על השני

מכיוון שבחצי היובל האחרון הייתי מהמתווכים היותר נמרצים של אמריקה בישראל, אני בוחר להיכנס לדיון שבעקרון ניסיתי להימנע ממנו. עם אמי המנוחה נשמע הדיון כך: "עזוב אותי מאמריקה שלך, אצלנו יותר טוב". זאת לא הייתה אמירה מנומקת; לרוב היא נאמרה ברגע של כעס; אמי לא נתנה לאמריקה רבע צ'אנס והיא כעסה עליה מטעמים אנוכיים. אמריקה איימה להרחיק ממנה את בנה ונכדיה.

היו שם טראומות אחרות, למרות שילדים בקצה השני של העולם זאת טראומה עמוקה דיה. ביום כיפור 1973 הגיעו הורי לניו יורק בפעם הראשונה בחייהם. כאשר ראו בטלוויזיה במלון מראות מלחמה, הם חשבו שאלה יומנים ממלחמת ששת הימים. הם היו על המטוס הראשון בחזרה לישראל. בבוקר העירו אותי מהש.ג ואמרו לי שאבי בשער. אמרתי שיניחו לי מכיוון שדיברתי אתו מניו יורק לפני שהלכתי לישון. אבל הוא היה בשער.

נשיא ארה"ב ג'ורג' בוש (מימין) וראש הממשלה אהוד אולמרט (משמאל) צוחקים במהלך סיור במצדה, 15 במאי 2008 (צילום: JIM WATSON / AFP)

יצא לי כבר להתנצל על הנזק שגרמתי בהנחלת מוזיקה, קולנוע, ספרות, טלוויזיה, בגדים, אוכל, מונחים, עיתונות, דרכים ודיונים אמריקאים בישראל, בשנותי ככותב וכעורך. תובנה אמריקאית אחת נסתרה מעיני: לעולם אל תזלזל בטעם הנחות ובמכנה המשותף הירוד של האנשים שאליהם אתם פונה. גם כאשר אתה מנסה לכוון מעל ראשיהם, הם קופצים ונפגעים ברגליים.

תובנה אמריקאית אחת נסתרה מעיני: לעולם אל תזלזל בטעם הנחות ובמכנה המשותף הירוד של האנשים שאליהם אתם פונה. גם כאשר אתה מנסה לכוון מעל ראשיהם, הם קופצים ונפגעים ברגליים

בתחילת שנות ה-80' הייתה ישראל מקום אינטליגנטי ואופטימי בהרבה ממה שהיא היום. מכיוון שהשמאל היה באופוזיציה והשלטון זה מכבר נתלש מידיו, הייתה אווירת השיח התרבותי והפוליטי הרבה יותר וכחנית, חזיתית, יצרית ונואשת.

אין דבר בריא למחזור הדם יותר משמאל באופוזיציה. אנשים ריססו גרפיטי "אריק רוצח!" והתכוונו לזה; עיתונאים כתבו בדם ליבם והתכתשו עד זוב דם על הזכות להוכיח מי קיצוני יותר בעמדותיו; ההפגנה בכיכר מלכי ישראל הייתה אפקטיבית והתניעה תהליכים; אמיל גרינצוויג ז"ל היה כמו סטודנט אמריקאי שנהרג בהפגנה נגד וייטנאם. הסרט היה ישראלי אבל פס הקול היה אמריקאי.

אמיל גרינצוויג, צילום מסך מ"כאן 11"

על רקע האינתיפאדה של 1987 שגשג ההדוניזם התל אביבי. באותה שנה הגיע לעיר הסושי הראשון, לא חלילה מטוקיו אלא מניו יורק, שם נתקל בו רפי שאולי. רוב הישראלים שעיצבו בהמשך את הפנאי, התקשורת, החזות, המהות, השפה והניחוחות, היו עדיין באמריקה או בדרכם חזרה. תל אביב, שמעולם לא הייתה עיר צנועה, הכריזה שהיא רוצה להיות ניו יורק. לקח לה עשרים שנה ושכנוע עצמי נדיר מסוגו להחליט שהיא מרתקת יותר מניו יורק.

גדעון סאמט ואחרים האשימו אותנו שאנחנו מחרבים את העברית בתהליך אמריקניזציה נקלה. הדה בושס שפכה עלינו חרון קדוש. דן בן אמוץ הפך את העניין העקרוני לאישי ואורי אבנרי שכח שאנחנו אתו במאבקו הצודק והעדיף לצלוב אותנו.

על רקע האינתיפאדה של 1987 שגשג ההדוניזם התל אביבי. תל אביב, שמעולם לא הייתה עיר צנועה, הכריזה שהיא רוצה להיות ניו יורק. לקח לה עשרים שנה ושכנוע עצמי נדיר מסוגו להחליט שהיא מרתקת יותר

אילו יאיר גרבוז, דב אלפון, דניאל בן סימון ואחרים היו מנצחים, היינו עדיין מאזינים לאדית פיאף, ג'ק ברל ושרל אזנבור. העובדה שהנכסים התרבותיים שלנו הם לא זמרים צרפתיים, מעידה על יותר מהעובדה שהנספחים התרבותיים הללו הובסו.

האמת היא שאמריקה ניצחה בכל החזיתות. וזה מה שכה מרגיז: לינוק מהפטמה האמריקאית בשקיקה גדולה ולירוק עליה. לצרוך כל כך הרבה אמריקנה ולקלל את האמריקאים. באירופה, יבשת נאורה, היו הפגנות נזעמות נגד ביקורי בוש. בישראל שרו לו ילדים רכים והשמאל, שנרדם עם השפם בחומוס, הפקיר את הפלסטינים לדילים נכלוליים על חשבונם. ויוה לה רבולוסיון.

נשיא ארה"ב ג'ורג' בוש והנשיא שמעון פרס (ברקע מימין) מתקבלים על ידי ילדים ישראלים בבית הנשיא בירושלים, 9 בינואר 2008 (צילום: AP Photo/Heidi Levine, Pool)

* * *

הסיבה שהתנצלתי בעבר היא שהקוראים לקחו ממה שכתבתי את הסממנים החיצוניים, התפאורה והתאורה וירקו את המהות. לתומי חשבתי שהקורא מבין שאני כותב יותר מאשר על רוקנרול. האמנתי שברור שאני ואחרים כותבים על דרך חיים, על אתוס, על אומה מיוחדת עם אנשים ישרים, נעימים ומגוונים ועל פולקלור שהשתלט על העולם.

אילו היה הישראלי הממוצע מתעמק באמריקה ובמתרחש בה יותר מעבר לקצה הסיגר של טוני סופרנו, הוא לא היה נשכב על הגב תחת השרשראות של בוש ולא היה רועד ביצים מבחירתו של אובמה. הוא היה מבין כמה נקלה, מרושע ובזוי הוא הנשיא האמריקאי הנוכחי, וכמה מרעישה עשויה להיות בחירתו של שחור לנשיא.

אילו היה הישראלי הממוצע מתעמק באמריקה ובמתרחש בה יותר מעבר לקצה הסיגר של טוני סופרנו, הוא לא היה נשכב על הגב תחת השרשראות של בוש ולא היה רועד ביצים מבחירתו של אובמה

מזל שאמריקאים אינם צופים בחדשות בהמוניהם. ודאי לא בכתבות מישראל. כך נחסכו מאתנו הבושה והחרפה של קבלת הפנים הילידית שערכנו למנהיגו של ממשל שנמצא כמטווחי שליפה מלהצית את העולם. רוב האמריקאים מחבבים אותנו; הם היו נעלבים לראות אותנו נותנים לנשיאם כבוד שהוא אינו מקבל בארצו.

בעת ביקורו של בוש פרסם הסנטור הדמוקרטי לשעבר ג'ורג' מקגוורן מאמר שקרא להדחת בוש. מקגוורן הפסיד לניקסון ב-1972, חצי שנה אחרי הפריצה לווטרגייט. תבוסתו של מקגוורן לא גרעה מיושרו ותבונתו של הסנטור.

נשיא ארה"ב לשעבר ברק אובמה לאחר שנבחר לראשונה, 7 בנובמבר 2008 (צילום: AP Photo/Charles Dharapak)

* * *

אם אני מחבר אותן, התגוררתי באמריקה כמעט חצי מחיי הבוגרים. זה לא הרבה לרדת לסוף דעתה, אבל די והותר כדי לקבל גרדת למקרא ולמראה המומחים שכותבים בעיתונות הישראלית על המצב, הבחירות, הילרי וברק. אין איש תקשורת אמריקאי שיעז לקרוא לאובמה ברק. סחבקיות איננה חלק מסגנון החיים האמריקאי.

אתה יכול להבין במוזיקה, בכדורסל, בקולנוע ובטלוויזיה, אבל לא באמריקה. אמריקה היא לא מקום קטן כמו זה שאנחנו גדלנו בו. ישראל נכנסת במיין, המדינה הלא נחשבת שבה אני גר, חמש פעמים, וחיים בה פי שבעה אזרחים מאשר במיין. תפישת עולמם של אזרחי מיין החיים באוגוסטה הבירה, אינה דומה לתפישת עולמם של תושבי פורטלנד, העיר הצעירה והתוססת בדרום המדינה.

אתה יכול להבין במוזיקה, בכדורסל, בקולנוע ובטלוויזיה, אבל לא באמריקה. אמריקה היא לא מקום קטן כמו זה שאנחנו גדלנו בו. ישראל נכנסת במיין, המדינה הלא נחשבת שבה אני גר, חמש פעמים, וחיים בה פי שבעה אזרחים

מה שנכון בניו יורק לא נכון בברמינגהם ומה שטוב בלוס אנג'לס, לא טוב בשרלוט. צריך לעמוד עם האמריקאים בתור בסופרמרקט, לראות מה הם שמים בעגלה, באיזה מכונית הם נוהגים, מהו תהליך קבלת הקהל אצל רופא, התור להחליף שמן מנוע, פקיד הלילה במוטל והזבנית בחנות לחומרי בניין. מה מעיק עליהם בשוטף. איך זה שהבורסה נופלת 200 נקודות ביום והדלק לחימום עולה עד ששכנים שלי צריכים לבחור בין להתחמם או לאכול. בין לאכול ובין לשלוח ילדים לקולג'. בין לשלוח ילדים לקולג' ובין לקנות תרופה להורדת כולסטרול.

צריך להבין מכמה מקומות שונים ומגוונים הם הגיעו וכמה היה קשה להיקלט ולהיטמע כאן; ומה חושב מי שכל חייו הבוגרים ממלא שקיות בסופר ופעם בחמש שנים בוחרים בו לעובד החודש, תולים צילום שלו על הקיר ומעניקים לו בונוס חד פעמי של מאה דולר. ובעיקר, אסור לתרגם את החיבה ליופיו של המקום, למרחביו המהממים, לתוקפנות של עונות השנה ולהיצע המדהים של מוצרי צריכה אטרקטיביים, לנהיה ממארת אחרי זו המכונה "שיטה" והדמוקרטיה האמריקאית.

עיירה אמריקאית טיפוסית, אילוסטרציה (צילום: Dennis Garrels/iStock)

השיטה הזאת מושחתת, מוטה, קנויה, מכורה ומבוילת, וכל הנוהה אחריה או מאמין בה, הוא אוויל. צריך להבין למה מתכוון מועמד לנשיאות כמו מיט רומני, כאשר הוא קורא לאמריקה "המדינה הגדולה והנהדרת בתבל", כמו גם מועמדים אחרים. הם באמת מתכוונים לזה. וודאי יותר מראש ממשלה ישראלי המכנה את צה"ל "הצבא הטוב והחזק ביותר בעולם", בדיוק אחרי הפיאסקו בלבנון.

בעיתון שבתוכו עיתון בשם THE MARKER, קראתי את הוויץ החצי-שנתי של דורון רוזנבלום על הישראלי חובב אמריקה. לא ידעתי אם לצחוק או לבכות. ההפרזה הגורפת, הדאחקה התל אביבית, הנפיחה המתנשאת והנוד המתנפץ במחבת, מזכירים את התחושה הנעימה של להשתין בבריכה. את החיוך הבוהה כאשר אתם עומדים מוקפים באנשים שבוטחים בכם, בתוך עננה חמימה של שתן.

ההפרזה הגורפת, הדאחקה התל אביבית, הנפיחה המתנשאת והנוד המתנפץ במחבת, מזכירים את התחושה הנעימה של להשתין בבריכה. את החיוך הבוהה כאשר אתם עומדים בתוך עננה חמימה של שתן

מהו שבוע ישראלי שאין בסופו את טעמה המתוק של הכנסה אנטי-אמריקאית. מאז הריאיון עם בוש ב"ידיעות", אני חושב פעמיים כל פעם שאני נועל מגפיים.

נשיא ארה"ב ג'ורג' בוש, אוחז ביד רעייתו לורה ומצביע על מגפיו האישיים באירוע "Black Tie and Boots Ball" בוושינגטון, 19 בינואר 2001 (צילום: Tim SLOAN / AFP)

צפיתי השבוע במערבון "3:10 ליומה". אפשר להתווכח מי עשה מהקולנוע את הפנומן שהוא, אבל אי אפשר להתווכח על מערבונים. מערבון הוא ז'אנר קולנועי אמריקאי. מכיוון שאין לאמריקאים אלפיים שנות כלום, האלאמו הוא המצדה שלהם. "3:10 ליומה" הוא אחד הסרטים הטובים והמשכנעים של העת האחרונה.

את הסיפור הקצר שעליו מבוסס הסרט כתב אלמור לנארד, אחד הקולות המקוריים בספרות האמריקאית, שידידי אוהד זמורה ז"ל התעקש להוציא לאור בעברית למרות שהפסיד כסף על כל ספר. בכל שיחותיי המרתקות עם זמורה, הייתי מציע לו ספרים אמריקאים שכדאי היה לטעמי לתרגם לעברית, והוא הסביר לי בסבלנות למה אין להם סיכוי ותקומה.

אפשר להתווכח מי עשה מהקולנוע את הפנומן שהוא, אבל אי אפשר להתווכח על מערבונים. מערבון הוא ז'אנר קולנועי אמריקאי. מכיוון שאין לאמריקאים אלפיים שנות כלום, האלאמו הוא המצדה שלהם

לעומת זאת, כל הפורמטים הנחותים, הבהמיים וההמוניים, כמו הישרדות, כוכב נולד, לרדת בגדול ולרדת על גדולות, הפכו לנכסי צאן ברזל של התרבות הישראלית המתחדשת. כל מה שנלקח מתחתית החבית האמריקאית ועובד לבידור ישראלי, מצליח.

מה שמזעזע באותה הזדהות ישראלית חלקית עם אמריקה, היא תחושת ההתנשאות. האדנותיות. הפמיליאריות. כעת מתנהגת התקשורת הישראלית כאילו שהבחירות לנשיאות מתנהלות בין הדמוקרטים לבין עצמם. שהרפובליקאים שישבו בבית הלבן יותר מהדמוקרטים בעשורים האחרונים ורק השנה מגיעה לסיומה שושלת נשיאותית, נמצאים במרוץ כתפאורה למאבק בין האישה לשחור.

הנשיא לשעבר ברק אובמה והמועמדת לנשיאות הילרי קלינטון בוועידה הדמוקרטית, יולי 2016 (צילום: AP Photo/Carolyn Kaster)

הצגת הבחירות באור כה מעוות ושגוי, מעלה תהיה קשה בדבר הרודנים המנהלים את העיתונות הישראלית. האם על רקע מחיקת השמאל הישראלי הם מנסים לשמר את שארית כבודם באמצעות הקרנת תסכולם על התהליך הדמוקרטי של הזולת, או שכך הם רואים את הדברים.

כאשר פרסם ה"ניו יורק טיימס" בשבת שעברה את הצילום המראה את הסורים בונים מחדש את האתר החשוד, ישבתי מול אתרי האינטרנט הישראלים וחיכיתי לצדיק הראשון שיעלה לאוויר את הידיעה. חלפו שעות עד שהיא עלתה. ידיעה על בריטני ספירס באותו שבוע עלתה תוך כמה דקות.

הצגת הבחירות באור כה מעוות ושגוי, מעלה תהיה קשה בדבר הרודנים המנהלים את העיתונות הישראלית. האם על רקע מחיקת השמאל הם מנסים לשמר את שארית כבודם באמצעות הקרנת תסכולם על ארה"ב?

ראיתם פעם פירורים מתנהגים כמו מנה עיקרית? כך אני מרגיש. זהו עלבון צורב לאופן שבו משתקפים חברים וקולגות בניסיונם לסכם בתזות קצרות ונחרצות אומה רב גונית של 300 מיליון אזרחים שטרם נכנסה לאווירת הבחירות שכה משלהבת אותנו, המתבוננים בה וצועקים מהיציע כקיביצערים מקצועיים, "דיפנס! דיפנס!".

הבחירות הללו, שהן כה קריטיות לאזרח האמריקאי, יתפסו בסוף את מקומן בתודעתו. אבל אין לו כל כוונה להשחית זמן על תומפסון, פול, ריצ'רדסון ואחרים. תשלום המשכנתא הבא מרחף מעליו כמו להב של גיליוטינה ומחיר הדלק מכביד עליו. הוא יצביע עבור מי שישכנע אותו שהוא יכול לשנות את המצב. גם אז לא בטוח שהוא יקבל את המועמד שזכה ברוב הקולות.

פורסם לראשונה ב"מעריב"  2008