"תגמור מהצלחת, בביאפרה יש ילדים רעבים", אמרו פעם אימהות לילדיהן.

"מלחמת ביאפרה היתה אחת המלחמות הראשונות בהיסטריה האנושית ששודרו באמצעי התקשורת לקהל העולמי. באמצע 1968, תמונות של ילדים ביאפראים הסובלים מתת תזונה ומורעבים שהופצו בתקשורת המערבית הפכו את המלחמה לאירוע רב לאומי". כך, ועוד יותר, כתוב בוויקיפדיה. כשני מיליון בני אדם, רובם אזרחים, מתו מרעב ומחלות. אני זוכרת את התמונות.

ועכשיו ביאפרה זה כאן. ילדים מורעבים. אנחנו מרעיבים ילדים. כן, אנחנו מרעיבים ילדים. אנחנו לא לבד, יש עוד גורמים שאחראים להרעבה, אבל הילדים רעבים. אמצעי התקשורת השתכללו מאוד מאז 1968, אבל במידה רבה הם פועלים עכשיו כדי להסתיר, לא כדי לחשוף, להראות ולגלות.

כשני מיליון בני אדם, רובם אזרחים, מתו מרעב ומחלות בביאפרה. אני זוכרת את התמונות. ועכשיו ביאפרה זה כאן. הילדים רעבים. אמצעי התקשורת השתכללו מאז 1968, אבל במידה רבה פועלים עכשיו כדי להסתיר

התכתבות של אנשי חדשות, שנחשפה לאחרונה, מוכיחה מדיניות מכוונת של הסתרה והשתקה של מעשי הזוועה שנעשים בשמנו בעזה (יש גם גופי תקשורת שמדווחים על המצב), ויש להוסיף שמעשי זוועה נעשים בשמנו כבר עשרות שנים בגדה.

"זבוב שגדל בצנצנת חזרת, עלול לחשוב שזאת ריבה", הייתה סבתי אומרת ביידיש ואמי הייתה מתרגמת לעברית. בחוכמת זקנות אפשר לנסח כך לא מעט ממנגנוני הנפש – הכחשה, הדחקה, מחיקה, דיסוציאציה ועוד. יכולת אנושית, שלעתים היא נחוצה מאוד, להתעלם ממציאות, לסלק כאב, לנרמל את מה שאינו תקין – להונות את עצמנו. אבל כמו כל מנגנון הגנה יעיל של הנפש, כשמנגנון זה מתקבע והוא מאסיבי מדי – אנחנו בסכנה.

הפסיכואנליזה מציבה בפנינו הבנות רבות ביחס לקיום האנושי במרחב נפשי, בינאישי, וקיומי. היא מציבה בפנינו עמדה, אפשרות או דרישה, להכיר במנגנוני ההכחשה – אלו שבאים מבפנים ואלו שבאים מבחוץ; המודעים ושלא; התמימים והמניפולטיביים.

מטבע היותנו, אנחנו קצת עיוורים ופוזלים – לעולם לא נראה את עצמנו מכל הזוויות. נקודות העיוורון שלנו רבות, אולי רבות ממרחב הראייה שנתון לנו. מטבע היותנו, אנחנו מוגבלים ונתונים לראייה חלקית ולעיוורון מהותי. ומטבע היותנו, אנחנו נתונים ופגיעים לכוחות שמעוורים אותנו – כך או כך. מבפנים ומבחוץ.

אולי לודוויג ויטגנשטיין ידע יידיש. גם הוא מדבר על זבובים בבקבוק. הוא משתמש בהם כדי להדגים את המחשבה שרעיונות עלולים להתקבע ולהסתחרר במעגלים חסרי תוחלת, ואז אינם מסוגלים להיחלץ מהסחרור ההדדי המשותף. כל שעל הזבוב לעשות כדי להיחלץ מהבקבוק זה לשנות את זווית הראייה שלו, להביט למעלה ולצאת מהפתח. כל זאת בתנאי כמובן, שכוח אלים לא פקק את הבקבוק בכוונה.

הכחשה, הדחקה, מחיקה, דיסוציאציה – הן יכולת אנושית להתעלם ממציאות, לסלק כאב, לנרמל את שאינו תקין – להונות את עצמנו. אבל ככל מנגנון הגנה יעיל של הנפש, כשהוא מתקבע ומאסיבי מדי – אנו בסכנה

ובכן, מה שקורה עכשיו זאת לא ריבה, זאת תרמית, והיא אכזרית. אנחנו מרומים. מערכי כוח חזקים ודכאניים – חברתיים, פוליטיים, אידאולוגיים, תקשורתיים, מקומיים וגלובליים, פועלים כדי לסמא אותנו. כוחות הרמייה מבחוץ חוברים היטב לכוחות הרמייה של הנפש ואנו עלולים להאמין לשקר, להכחיש, להתעלם ולנרמל. האמת היא מזון לנפש, אומר הפסיכואנליטיקאי וילפרד ביון. רמיה, שקר, הונאה וזיוף הם אפוא רעל והרעבה.

אל לנו להתבלבל. מעוורים את עינינו, מסתירים מאתנו, מרמים אותנו – וזה משגע, זה מוציא אותנו מדעתנו. אנחנו נתונים בחזרת, ומה שמתרחש כאן, מה שאנחנו עושים, זאת לא ריבה – זאת הפקרה, זאת אלימות, זאת חזירות.

אנחנו עומדות משני צדי הרחוב בשתי שורות עם תמונות של ילדים שנרצחו בעזה ונרות זיכרון. עמידה דמומה ועצובה. כל שבוע נוספות תמונות של ילדים. והנה קיבלנו תמונה של אנשים בעזה מוחים נגד המלחמה, ובידיהם תמונות של ילדים ישראלים שנרצחו ב-7/10.

"ילדי תימן" ו"ילדי טהראן", אלו צירופי מילים רוויי משמעות בהיסטוריה הישראלית. ילדי תימן, פעוטות שנעלמו ממשפחותיהם, וילדי טהראן ניצולי שואה מפולין שהועברו לארץ דרך איראן. ובימים אלו אני חושבת פתאום – בתימן ובטהראן יש ילדים, ילדים ממש, הם רחוקים מאוד מהעין ומהלב שלנו, אבל הם ילדים, והם פוחדים; ילדי עזה והגדה קרובים יותר, ואנחנו מפציצים ומרעיבים אותם; וילדי ישראל, ילדי העוטף, ילדי מנרה וקריית שמונה, נכדיי, וכל הילדים הם קרובים קרובים, ויקרים, וסובלים. אסור לחטוף, להרוג ולייתם ילדים; אסור להפציץ ילדים; אסור להרעיב ילדים. זה ברור.

זו תרמית, והיא אכזרית. אנחנו מרומים. מערכי כוח חזקים ודכאניים – חברתיים, פוליטיים, אידאולוגיים, תקשורתיים, מקומיים וגלובליים, פועלים לסמא אותנו. כוחות הרמייה מבחוץ חוברים לכוחות הרמייה של הנפש

ילדים וגם מבוגרים וזקנים גוועים ברעב, ואנחנו אחראים לכך, משתפים פעולה. התמונות בלתי נסבלות, אבל חייבים להתבונן בהן. כל מילה שנאמרת או נכתבת על הרעבת ילדים ומותם היא יפה מדי ואינה יכולה לבטא את הזוועה בממשותה. אפילו התמונות, שאינן נסבלות, הן רק אפס קצהו של הדבר עצמו. אבל אין לנו דרך אחרת, עלינו להתבונן בתמונות הזוועה – ילדים גוועים ברעב; עלינו לומר את הדברים – אנחנו אחראים להרעבה. וחייבים לשים לזה סוף.

חגית אהרוני היא פסיכולוגית קלינית ופסיכואנליטיקאית מנחה בחברה הישראלית לפסיכואנליזה. מלמדת ומדריכה במכון הפסיכואנליטי הישראלי ובמרכז ויניקןט. עוסקת בנושאים בינתחומיים הקשורים לספרות ופסיכואנליזה. שותפה בתרגום ובעריכה של ספרים פסיכואנליטיים לעברית. סבתא. מודאגת מאוד לעתיד המדינה ולעתיד נכדיה.