בשנה האחרונה הוצבו שתי אנדרטאות חדשות לזכר לוחמות שנפלו בקרב. המרחב הציבורי בישראל, שמלא באנדרטאות לזכר לוחמים וגיבורים – אולי יותר מכל מדינה אחרת בעולם – מקבל נדבך נוסף, הפעם לנשים. זהו שינוי מתבקש במדינה הרוויה באירועי טרור ומלחמות שהתחוללו ברחובותיה ובשדותיה.

מעטות היו עד כה האנדרטאות שהוקדשו לגבורתן של נשים בלחימה. בתקופת היישוב ובשנות קום המדינה נטלו נשים חלק פעיל במחתרות ובארגון ההגנה, אך זכרן כמעט שלא זכה להנצחה. יוצאות דופן הן אנדרטת חנה סנש בקיבוץ שדות ים, לזכר הצנחנית שנפלה במלחמת העולם השנייה, וסלע הנצחה בנגב לזכר לוחמת הפלמ"ח מרים שחור.

שלוש לוחמות פלמ"ח נוספות – תמר באומגרט, לילה יוסף ומרים אוסיה, שנהרגו בהיותן בנות 18 – הונצחו רק כעבור 68 שנים, בשלט שהוצב סמוך לקיבוץ דורות.

למעשה, עד השנים האחרונות רק אתר אחד בישראל הוקדש כולו לנשים לוחמות: "יד לאישה הלוחמת", שהוקם בתוך בית ספר "שדה שקמים" ליד ניצן

גם באנדרטאות גדולות דוגמת תל חי, משמר הירדן או אנדרטת המגינים בנגבה, מופיעים שמות נשים לצד שמות הלוחמים. ביצירתו של נתן רפפורט בנגבה, פסל עצום שהוצב ב־1953, שולבה אף דמות חובשת קרבית.

למעשה, עד השנים האחרונות רק אתר אחד בישראל הוקדש כולו לנשים לוחמות: "יד לאישה הלוחמת", שהוקם בתוך בית ספר "שדה שקמים" ליד ניצן. לא בכדי היה זה האתר היחיד: מיום הקמת המדינה ועד תחילת שנות ה־2000 לא הורשו נשים לשרת כלוחמות בצה"ל. חריג יחיד הייתה רס"ר קרן טנדלר ז"ל, מכונאית מוסקת שנהרגה במלחמת לבנון השנייה.

אנדרטת "יד לאישה הלוחמת" בבית הספר שדה שקמים, ספטמבר 2025 (צילום: טל שניידר)

7 באוקטובר שינה את התמונה. מתקפת חמאס על יישובי הנגב המערבי הובילה למספר שיא של נשים שנהרגו בלחימה – הן ביום הטבח עצמו בבסיסי העוטף והן בקרבות שבאו אחריו. בהתאם, גם פניו של המרחב הציבורי מתחילים להשתנות.

סיור ב"יד לאישה הלוחמת" ממחיש עד כמה הדרך עוד ארוכה. על הכביש לניצן מוצב שלט דהוי המצביע על האתר, אך בשער בית ספר "שדה שקמים" – שבו נמצאת האנדרטה – אין אזכור לנשים הלוחמות.

למי שמצליח לתאם ביקור בשעות בהן בית הספר פתוח, האתר מומלץ לא רק בשל הפסל אלא גם בזכות המדרגות הרחבות והבהירות המחברות אותו אל ארמון ניצנים

בביקור שנערך ביום שישי בבוקר היה השער נעול, והגישה לשטח האנדרטה, הכוללת פסל של שוש חפץ משנת 1998 וסביבת נוף מרשימה, לא התאפשרה. המשמעות: מי שמעוניין להתרשם מאתר ההנצחה חייב לתאם ביקור מראש או להגיע במסגרת פעילות בית הספר.

אל מול השער הנעול התעקשתי להיכנס למתחם. לאחר סיבובים רגליים מצאתי חור בגדר סמוך לשער הצהוב של ניצן, ומשם, דרך השיחים, הגעתי אל המצבה לזכר מירה בן־ארי, אלחוטנית הפלמ"ח שנהרגה בקרב ניצנים.

אנדרטת "יד לאישה הלוחמת" בבית הספר שדה שקמים, ספטמבר 2025 (צילום: טל שניידר)

המצבה ניצבת בתוך שטח בית הספר, בדיוק במקום בו נפלה, לא רחוק מארמון ניצנים המרשים. לצד המצבה הוצב שלט הנושא את המילים "הן אם היא" – שכן בן־ארי, שהייתה אימא צעירה, יכלה להתפנות עם תחילת הקרב מול הצבא המצרי, אך בחרה להישאר ולהילחם, ונפלה בקרב המפורסם. סיפורה עמד במרכז סרטו של אבי נשר "תמונת הניצחון" (2021). במקום מוזכרות גם לוחמות נוספות שנפלו בקרב: החובשת שלומית דורצ'ין ודבורה אפשטיין.

במרכז האנדרטה מוצב פסל ברונזה גדול המתאר נשים וילדות במראה ענוג ורך, כשהן עטויות בדים מתנופפים. התיאור האסתטי הזה רחוק מתדמית לוחמות הפלמ"ח או לוחמות עכשוויות, אך מעניק פרשנות אחרת לנושא.

הארמון היה מעוזם האחרון של מגיני ניצנים; יותר ממאה מהם, ובהם שבע נשים, נלקחו ממנו לשבי המצרי. לאורך המדרגות שולבו שמות לוחמות נוספות

למי שמצליח לתאם ביקור בשעות בהן בית הספר פתוח, האתר מומלץ לא רק בשל הפסל אלא גם בזכות המדרגות הרחבות והבהירות המחברות אותו אל ארמון ניצנים – בית פרדס אפנדי שנבנה ב־1917 ושוקם במלאכת שימור מרשימה.

הארמון היה מעוזם האחרון של מגיני ניצנים; יותר ממאה מהם, ובהם שבע נשים, נלקחו ממנו לשבי המצרי. לאורך המדרגות שולבו שמות לוחמות נוספות מן ההיסטוריה הישראלית: שרה אהרונסון, חנה סנש, אסתר ארדיטי, שרה צ'יזיק וברכה פולד.

אנדרטה לזכר מירה בן ארי במקום נפילתה בניצנים (צילום: מתוך Wikimedia Commons, ד"ר אבישי טייכר)

באשר לסיבה לסגירת המקום בפני מבקרים מזדמנים, בירור מול החברה להגנת הטבע – האחראית על האתר – העלה כי מדובר במדיניות שמטרתה להגן על אתרי מורשת מפני ונדליזם. לדבריהם, בהיעדר גדרות והגבלת גישה, מגיעים אנשים פרטיים שעלולים לפגוע באנדרטאות.

אנדרטת התצפיתניות

על אחת הגבעות החולשות על קיבוץ נחל עוז ועל מוצב נחל עוז הציבו הוריהן של 16 התצפיתניות שנהרגו במקום אנדרטה לזכרן. המיקום הגבוה מאפשר תצפית מערבה, לעבר עזה ואזור שג'אעייה – שם ניתן להבחין כיום בהריסות שמעבר לגבול.

האנדרטה היא פרי יוזמה פרטית של ההורים, בשיתוף ארגון "שדות במקום גדרות" ובסיוע קק"ל. היא מהווה עדות נוספת לכך שממשלת ישראל, על עשרות משרדיה, לא נרתמה לניהול מיזמי זיכרון ממלכתיים

בינואר 2025, ימים ספורים לפני שחרורן של חמש התצפיתניות שנשבו בידי חמאס, ביקרתי במקום. כעבור שבועות אחדים, באמצע מרץ, החליט ראש הממשלה בנימין נתניהו שלא להמשיך לשלב ב' של המשא והמתן על הפסקת האש והורה לצה"ל לשוב ללחימה. מאז הוגדר האזור כשטח צבאי סגור, וניסיונותיי לשוב אליו לא צלחו.

העלייה לגבעת התצפיתניות ממחישה עד כמה שירותן היה חיוני. מהמקום ניתן לדמיין את עמדות "פסקל" – המערכת הדיגיטלית באמצעותה פעלו – ואת תרומתן הקריטית לביטחון ישראל. אך כאן גם נחשף הפער הכואב: המודיעין שהעבירו אותן חיילות לא זכה להתייחסות בדרגי הפיקוד, והוביל לאסון הגדול בתולדות המדינה.

חלק מאנדרטת התצפיתניות ליד מוצב נחל עוז, ספטמבר 2025 (צילום: טל שניידר)

האנדרטה היא פרי יוזמה פרטית של ההורים, בשיתוף ארגון "שדות במקום גדרות" ובסיוע קק"ל. היא מהווה עדות נוספת לכך שממשלת ישראל, על עשרות משרדיה – מורשת, מסורת, תפוצות, הסברה, נגב־גליל ועוד – לא נרתמה לניהול מיזמי זיכרון ממלכתיים.

כמו טקסי הזיכרון האזרחיים, ועדות חקירה אזרחיות ושיקום קיבוצי העוטף באמצעות מתנדבים, גם כאן היוזמה נשענה על יוזמות פרטיות.

בין ההורים השכולים לבין צה"ל מתנהל דיון טעון: כיצד ישמר זכרם של 52 חללי מוצב נחל עוז. ההורים חוששים כי יום אחד יחליט הצבא להרוס את שרידי המתקן, שנעשה סמל למחדל

הכניסה אל חמ"ל המוצב השרוף, שבו נפלו לוחמות רבות, כמעט בלתי אפשרית כיום. מי שמצליח להשיג אישור נתקל בסיור קשה וכואב. משום כך, אנדרטת התצפיתניות הפכה לעצירת חובה עבור מי שמבקש לעסוק במורשתן.

בין ההורים השכולים לבין צה"ל מתנהל כעת דיון טעון: כיצד ישמר זכרם של 52 חללי מוצב נחל עוז. בסיורים שנערכו במקום נותרו החמ"ל והעמדות כפי שהיו ב־7 באוקטובר – שרופים ושחורים כפחם. ההורים חוששים כי יום אחד יחליט הצבא להרוס את שרידי המתקן, שנעשה סמל למחדל.

שרידי מוצב נחל עוז, ספטמבר 2025 (צילום: טל שניידר)

כיום אנשים רבים מגיעים למוצב (לאחר קבלת אישורים) ואף נכנסים למיגונית הצה"לית שבה נרצחו חיילות רבות ונחטפו שש תצפיתניות. המוצב איננו מתפקד עוד כעמדה קדמית, אך בכל פינה ניכרות עדויות לקרב הקשה: חורי קליעים, מקלעים ו־RPG. מלאכת השימור מורכבת, בין היתר בשל בלאי החומרים והחשש מקריסת גג האזבסט.

במקביל, קמו מיזמי הנצחה נוספים. הוריה של רוני אשל ז"ל, החללת הראשונה מהיישוב צור יצחק, הקימו גן לימודי לזכרה. המועצה המקומית הקצתה לכך שטח בפארק העירוני, שבו משחקים מדי יום ילדים רבים.

הוריה של רוני אשל ז"ל, החללת הראשונה מהיישוב צור יצחק, הקימו גן לימודי לזכרה. המועצה המקומית הקצתה לכך שטח בפארק העירוני, שבו משחקים מדי יום ילדים רבים

ההורים, אייל ושרון, השיגו ממשרד הביטחון שתי עמדות "פסקל" מקוריות, בנו סביבן סוכת עץ ועמדות הסברה, והפכו את המקום לכיתה פתוחה לצעירים המבקשים ללמוד על רוני ועל חברותיה התצפיתניות.

"פארק רוני" לזכרה של התצפיתנית רוני אשל, ספטמבר 2025 (צילום: טל שניידר)

גלעד לזכר חללי כיפת ברזל

סמוך לבית העלמין של קיבוץ רעים הוקם לאחרונה גלעד לזכר שלושה מלוחמי מערך כיפת ברזל: המפקדת סהר סעודיין ז"ל וחייליה, נתיב קוצרו ז"ל ויונה בנימין ז"ל.

בבוקר ה־7 באוקטובר, בסביבות השעה 09:30, יצאה סעודיין מסוללת כיפת ברזל ברכב צבאי כדי להוביל אספקה נוספת של מיירטים. לצידה נסעו שני חייליה. בדרכם על כביש 234, בקטע שבין רעים לאורים, נתקלו במארב של מחבלים ונורו למוות.

האנדרטה, שנקראת "כיפת השלושה", הוקמה ביוזמת מערך ההגנה האווירית וגדוד 947 שבו שירתו השלושה. חיל האוויר ספג באותו יום ובשבועות שלאחריו 20 חללים, רובם לוחמי יחידות העילית שלדג ו־669. סעודיין ושני חייליה היו חללי כיפת ברזל הראשונים.

"ממלאים את חובת הזיכרון":
השבוע נערך טקס יום הזיכרון של מערך ההגנה האווירית, לזכרם של נופלי המערך לאורך השנים, ונחנכה האנדרטה בעוטף עזה "כיפת השלושה" לזכר שלושת חללי גדוד 947 שנפלו בבוקר השבעה באוקטובר בהגנה על הבית.
לכתבה המלאה: https://t.co/TlHuyq3SbN pic.twitter.com/QUGFJYql08

— Israeli Air Force (@IAFsite) April 29, 2025

"בנות דבורה": אנדרטה חדשה בלב פתח תקווה

בפארק מורנו, סמוך לאזור המוזאונים של פתח תקווה ולמרגלות חדר האוכל הישן והנטוש של קיבוץ גבעת השלושה, נחנכה לאחרונה אנדרטה חדשה לנשים לוחמות – "בנות דבורה".

במרכז האתר מתנוסס פסל ברונזה בגובה של כארבעה מטרים, מעשה ידיו של הפסל סם פיליפ. שתי דמויות ניצבות בו: לוחמת תש"ח אוחזת נשק ישן בעל קת עץ, ולצידה לוחמת מ־7 באוקטובר עם אפוד, מקלע קצר וקסדה

במרכז האתר מתנוסס פסל ברונזה בגובה של כארבעה מטרים, מעשה ידיו של הפסל סם פיליפ. שתי דמויות ניצבות בו: לוחמת תש"ח אוחזת נשק ישן בעל קת עץ, ולצידה לוחמת מ־7 באוקטובר עם אפוד, מקלע קצר וקסדה. בניגוד לפסלי הנשים הרכים והעגולים באנדרטת "יד לאישה הלוחמת", כאן מוצגות נשים כלוחמות פעילות בשדה הקרב.

היוזמה להקמת האנדרטה הגיעה מההסתדרות הציונית העולמית, עיריית פתח תקווה והחברה היהודית־אמריקאית לשימור היסטורי. היא תוכננה והוקמה כאשר חמש התצפיתניות עדיין הוחזקו בשבי חמאס. עם חנוכת האתר ביוני 2025, כבר שבו החיילות הביתה, ובמקום הוצב שלט המוקיר את זכר הנופלות.

הפסל בגבעת התצפיתניות, פתח תקווה (צילום: ד"ר אבישי טייכר, פיקיוויקי ישראל)

יו"ר ההסתדרות הציונית העולמית, יעקב חגואל, סיפר לזמן ישראל כי הם התלבטו היכן למקם את האנדרטה: "רצינו להציב אותה בעיר גדולה, במקום מובלט. בפתח תקווה היא סמוכה לשבטי הצופים ולשומר הצעיר ולמספר מוזיאונים עירוניים – אזור קהילתי שאליו מגיעים בני נוער רבים.

"נושא הנצחת הנשים חשוב לנו בהסתדרות הציונית. מייד עם היווסדה בבזל ב־1897 נתנה ההסתדרות זכות הצבעה לנשים, עשרות שנים לפני מדינות מערביות. היום אנחנו רואים את הלוחמות, את הנופלות והגיבורות האזרחיות של המלחמה. ראינו תעוזה רבה ב־7 באוקטובר ואחריו, והפסל מציב זו לצד זו לוחמת מ־1948 ולוחמת מן העת החדשה. החיבור הזה חשוב לנו.

"בטקס החנוכה הגיעו נשים רבות לחלוק כבוד, והנושא של מעמד האישה הוא ערך מרכזי עבורנו".