אישה בת 77 יוצאת מבית-חולים. מרכז רפואי מהמובילים במדינה, בעיר הכי מרכזית. היא לבדה. היא ביקרה קרוב משפחה שאושפז. אין לה ארנק, טלפון, אפילו המשקפיים שהיא מרכיבה דרך קבע אינם איתה. ודאי יצאה לרגע. למזנון להביא קפה, אולי מאפה, לעצמה, אולי לקרוב המאושפז. אולי היא סתם יצאה לשאוף אוויר לרגע. כל מי שמבקר אדם קרוב מאושפז מכיר את התחושה. והיא נעלמת.
היא בלי משקפיים. מכאן שהראייה שלה משובשת. אדם שהראייה שלו לקויה מאד, "מספר גבוה בעיניים", כמו שאומרים, יודע להתמצא גם בלי משקפיים. זאת התמצאות בסיסית מאוד, כמעט הישרדותית. אתה תסתדר יחסית במרחב הביתי, המוכר, אבל לא תוכל לנהל חיים תקינים.
אישה יוצאת לרגע מבית-חולים. הראייה שלה לקויה. ההתמצאות שלה במרחב משובשת. והיא נעלמת. אדם בת 77. ועוברות שעות.
אישה מבוגרת לוקה בראייתה, מבקשים את עזרת הציבור בחיפוש אחריה, מספרים שהיא סובלת מדמנציה. מטעמי צנעת פרט, לא מרחיבים יותר מדי.
אישה יוצאת לרגע מבית-חולים. הראייה שלה לקויה. ההתמצאות שלה במרחב משובשת. והיא נעלמת. אדם בת 77. ועוברות שעות. מבקשים את עזרת הציבור בחיפוש אחריה, מספרים שהיא סובלת מדמנציה
דמנציה זה מושג רחב. הסקאלה גם היא. קצב ההתקדמות שלה שונה מאדם לאדם. ההתפתחות שלה שונה מאדם לאדם בהתאם לנסיבות, רקע וגיל. מה זאת אומרת "סובלת מדמנציה"?
היא הגיעה לבית-החולים כמלווה. סימן שיש לה יכולת סבירה של התמצאות במרחב והתנהלות יומיומית. כמוה יש עשרות-אלפים. זה אומר שהיא לא בקצה החשוך של הסקאלה. זה אומר שיש לה "הבזקים". הבזקי דמנציה. הבזקי דמנציה הם אותם רגעים בהם האדם נתלש מהמרחב והתודעה האמיתיים. הוא יוצא לטיול בתודעה.
הוא לא המדריך, הוא לא תכנן את הטיול. למעשה, הוא כלל לא מכיר את המסלול. והוא לבדו. והוא יוצא לטיול. והוא יוצא אליו לא כמו שהוא ומי שהוא באותו הרגע. הוא יוצא לטיול כילד. ילד קטן. העולם מסביב מתנהל כהרגלו בזמן ותודעה מעודכנים. הוא לא. ילד יוצא לטיול במרחב לא מוכר, ספק סקרן, ספק מבולבל, ספק "יודע" לאן הוא הולך. אותו מקום שהוא הלך אליו כילד, לפני חמישים, ששים, אולי שבעים שנה. העולם מסביב לא חוזר איתו לשם.
הוא צועד ברחוב, הילד, ואז הוא רואה פנייה שמציץ ממנה משהו שצד את עיניו. אז הוא הולך בעקבות המראה, סוטה ממסלולו ופונה לסמטה צדדית. הוא נהנה. הוא נמשך בעקבות רגעי הקסם האלה של הילדות שכל אחד חולם מדי פעם לחזור אליהם. הוא מגשים את החלום. בינתיים הוא איבד את הדרך. איבד את הדרך כשהוא באובדן תודעה, והקשר בין המציאות לתודעה שלו איבד מזמן את הדרך. טיול שלא תוכנן רגע לפני ההבזק, הוא פתאום כל עולמו של הילד.
היא הגיעה לבית-החולים כמלווה. סימן שיש לה יכולת סבירה של התמצאות במרחב והתנהלות יומיומית. זה אומר שיש לה הבזקי דמנציה. רגעים בהם האדם נתלש מהמרחב והתודעה האמיתיים, יוצא לטיול כילד
רגע, ההבזק חלף. התפוגגה לה מתקפת הדמנציה. אישה בת 77, שהגיעה לבית-חולים כמלווה של קרוב משפחה, מוצאת עצמה פתאום ברחוב צדדי, הסביבה אולי מזכירה מראות מוכרים, איך הגעתי לכאן? זה שלב התעתוע הדמנטי: רגע אתה שם והנה חזרת לכאן. ואז מגיע הבזק ההכרה. אם האדם מודע למצבו, הוא מבין שחווה הבזק ויצא לטיול. תחושת ההשפלה. שיא העריריות. הבלבול. הפחד. איזה פחד. חוסר האונים. יש שמגיבים אחרת. אבל לרוב הם אינם הרוב.
אתה מבקש לעצמך כמה רגעים להתאפס. כמו התעוררות מהרדמה או אובדן הכרה. אישה בת 77 לוקה בראייתה, בלי משקפיים, לא מבינה איפה המשקפיים שלה. איפה השארתי אותם, לעזאזל. האם שכחת אותם מאחור בבית? ואולי לאורך דרך הטיול? זאת המחשבה המפחידה מכל. הסיכוי שיימצאו במקרה כזה אפסי.
ומה אם לא רק המשקפיים נשארו מאחור? אתקשר הביתה ואברר. אבל אין טלפון. היא בלי טלפון. הייאוש, התסכול, העצבים, הבהלה, הפחד גוברים. הנה, לא רק המשקפיים נשארו לאורך "הטיול"; גם הטלפון, ודאי שגם הארנק, מישהו כבר חוגג לה על האשראי. היא מנסה להתאפס, אבל עכשיו, אחרי שהבינה את כל זה, קשה יותר להתאפס.
העיר הכי מרכזית במדינה.
התמונות שלה מפורסמות בכל מקום. אומרים שראו אותה באזור קריית-אונו, בשישי בערב מספרים על רחוב המרד בתל-אביב. מה זאת אומרת "נראתה", אני מודה שאני לא מבין. מישהו ראה, מישהי ראתה, מה הם עשו? המשיכו לנסוע או במסלול ההליכה? כמה מהר היא כבר יכולה ללכת, כבר כמה ימים שספק אם היא בכלל אוכלת או שותה. אבל זה מה שיש, "נראתה".
התמונות שלה מפורסמות בכל מקום. אומרים שראו אותה באזור קריית-אונו, בשישי בערב מספרים על רחוב המרד בתל-אביב. מה זאת אומרת "נראתה", אני מודה שאני לא מבין. מישהו ראה, מישהי ראתה, מה הם עשו?
מחפשים אחריה. אישה ידועה בחוגים מסוימים. לאן היא כבר יכולה להגיע בלי ארנק וטלפון? כמה רחוק? זאת לא אמריקה פה, שאם התייבשת למוות במדבר, יעברו שבועות, אם בכלל, עד שתעבור נפש חיה בסביבה. אבל היא איננה. העולם מסביב מתנהל כרגיל. רחובות מלאים בבני-אדם. הולכי רגל בדרכם לעבודה, לבית-קפה, הביתה. מכוניות תקועות בפקק, אופנועים וטוסטוסים משתחלים בכל סמטה. ואיש לא מוצא אותה.
עובר יום ואחריו עוד אחד. קחו את תיאור ההתפתחות וההשלכות מהבזקי הדמנציה ותכפילו אותם בסדרה הנדסית. זאת טראומה שמשכפלת את עצמה מהבזק אחד למשנהו. סביר שגם תדירות ההבזקים עולה.
בין לבין אדם מתעורר מאובדן התודעה, והנה, שוב הוא קולט את מצבו ואיפה הוא. מה הוא קולט? שהוא אדם מבוגר שנוהג כמו ילד, צריך את אמא ואבא שלו, שמשווע לעזרה, אבל לא יודע איך ומה לבקש? ואין ממי? ששוב הוא "נכשל"? ששוב התבלבל וטעה לחשוב? אדם מבוגר מתנהג פתאום כמו בן חמש, נוזף בעצמו על זה ושוב חוזר להיות ילד בן חמש, כאילו הוא אדם-ילד חצוף ומרדן שלא יודע להקשיב. האם הוא מבין שהוא לא יכול להקשיב? האם הוא מסוגל לחמול על עצמו ברגעים כאלה?
תשעה ימים והיא מאותרת מתחת לאף של כולנו. בשולי גשר על איילון. תשושה, כמעט בלי אוכל ושתייה. תשעה ימים. בת 77. אישה בת 77 שלהבזקים היא ילד בן שבע. עשרות מחפשים, שוטרים, כלבים, צוותים מאומנים. תשעה ימים. מתחת לאף. אבודה, חסרת כיוון ודרך, נעה בין הבזק דמנציה אחד למשנהו, בין רגע הכרה שמגביר את החרדה ומעצים את ההדחקה שבו תבוא בהבזק הדמנציה הבא, והכל רק צובר תאוצה, ההבזקים, החרדות והדחף להדחיק. והיא לבדה.
אישה בת 77. מופקרת. לבדה. נעה בין שכחה לזיכרון, בין שגעון ואובדן התמצאות לחרדה והדחקה. בין סבב מלחמה לרגיעה והתאוששות. בין תהילת עבר אקדמאית להווה של פעוט שלא יודע קרוא וכתוב. שלא רואה טוב. רגע אדם עצמאי, חופשי, פעיל; ופתאום נחטפת לעולמות ההבזק.
אישה בת 77. מופקרת. לבדה. נעה בין שכחה לזיכרון, בין אובדן התמצאות לחרדה והדחקה. בין סבב מלחמה לרגיעה. בין תהילת עבר אקדמאית להווה של פעוט. רגע אדם עצמאי, חופשי, פעיל; ופתאום נחטפת להבזק דמנציה
זאת מדינת ישראל. נורית יערי היא לא "בבואה" לישראל; זה כבר שחוק עניין ה"בבואה" ובמקרה הזה, גם מפחית מעוצמת הרגע. נורית יערי היא-היא ישראל. לא רחוק משם, על חוף ים של עיר שכנה, ייצאו אספסוף מוטרף, דמנטי מלידה, שוטרים ומתנדבי זק"א בחיפושים אחרי טלפון סלולרי של גיבורה, שבדברי ההיסטוריה תונצח כמי שהופקרה לבדה בידי ציבור שלם שבחר בדמנציה מרצונו.
חיים שדמי עושה סרטים, כותב ספרים והרבה שנים שהוא עיתונאי (לרוב בפרינט או בכתובה, אבל גם בטלוויזיה). הוא פיראט ממייסדי חבורת הקריים-מיניסטר גאנג ובסוף יפליג בנחת אל האופק, אבל עד אז – יש לו כמה עניינים לסדר
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנועצוב על אבדן האישה הזו , אבל למה להאשים את הציבור , ובסוף לקשור את זה לפצמרית .
פעם הבאה תתרכז בנושא אחד .
ואם אצית לכתוב פצ"רית היית יכול לעשות את זה ללא ערבוב האשה המסכנה שאבדה למשפחתה .
1. הפוסט טרחני להחריד! הכותב חוזר על עצמו כמי שלוקה הוא עצמו בגמנציה.
2. בציבור שהכותב הכי מתעב יש את : "והדרת פני זקן" את: "מפני שיבה תקום". שם אצל הדוסים העולם לא שייך רק לצעירים. אלא עוד יותר לזקנים ..
3. הגיבורה המתועבת ב 2 השורות האחרונות של הפוסט, גם העלילה עלילת אונס שקרית על לוחמים. גם 'לכאורה' בישלה את הסרטון המזוייף, גם הדליפה אותו בניגוד לחוק, ולקינוח גם שיקרה לכל אורך הדרך בתקשורת כולל הגשת תצהיר שיקרי ל'כוהני הדת ' של הבג"ץ. המנוולת 'הטהרנית' הזו,נ יצרה גל ענק של אנטישמיות ושנאת ישראל על בסיס של עלילת דם שיקרית.
תיאור כואב, נוקב ונוגע ללב. גורל שכולנו מכירים בקרבה כזו או אחרת, אבל לא באינטימיות שתיארת.
וכואב לי גם הלב על תחושת הניכור, הזרות והתלישות שרבים מהעם חשים. אולי כולנו לוקים בטשטוש ראיה ותפיסות שגויות של האחר.
כך או אחרת, כולנו חולקים את אותו גורל ואותו יעוד.
לשון הרע על כל עם ישראל!!
ההפך המוחלט !!
אנחנו העם היחיד שילחם כדי להוציא
כלוא במדינה זרה ..העם היחיד שירתם לעזור לנפגעי בתים !
העם שיתנדב לאסוף כסף לנזקקים!
העם שיעזוב את עיסוקיו כדי לבשל ולהביא אוכל חם ללוחמים..העם שיצא לכיכרות כדי לחזק משפחות חטופים..אז אל תבלבלי את המוח!
אם זו שהייתה אמורה להיות ה"שומרת" של הלוחמים העלתה אותם על המוקד והרסה את חייהם ואת נפשם ואת קוראת לה גיבורה אז ברור שאת קפלניסטית ללא מצפון.
הלב שלי נקרע מהסוף הטראגי של פרופסור יערי,
הכרתי מקרוב דמנציה על אחת משלנו….. לא הוספת :אין לך מילים, משפטים ולא יודע איך מדברים ומה מבקשים …… הכי עצוב שיש ,
צריכים לשים לב להתנהגות של הקרובים המבוגרים . אגב גם צעירים יכולים ליפול כאן !
ת. נ. צ. ב. ה וממש חבל לי עליה שככה הסתיימו החיים.
נראה שלך יש דמנציה. בזכות התיק המפוברק של הפרקליטות הצבאית סבלו עשרות חיילים מחקירות שווא, אחד מהם התאבד, אחד התגרש, אחד פשט את הרגל, והכל בגלל עלילת דם, שצפו בה מאה מליון איש ברחבי העולם שבטוחים שבישראל אונסים מחבלים. בעוד שהאמת היא הפוכה. בישראל הצבא המוסרי בעולם, שנקרא "צבא ההגנה לישראל". מחבלי הנוחבה ואזרחי עזה, הם אלו שפשטו לתוך ישראל כאספסוף של זומבים, אנסו, עקרו עיניים חתכו שדיים, שרפו תינוקןת וירו בפרות. ההצדקה למעשה שלהם מגיעה מאנשים כמו הגיבורה שאת מתארת שמוציאה את דיבת החיילים רעה על לא עוול בכפיהם. אז גחבור אצלך זה מישהו שרוצח חיילים ומאשים אותם באונס. יפה.
אני בוחרת להתעלם מתגובות הביביסטים שגינו את שדמי על ההשוואה לפצ"רית. אך גם מרבית הלא ביביסטים החמיצו את הפואנטה. ההשוואה העיקרית בתיאורו של דגמי היא בין נורית יערי ז"ל לבין מדינת ישראל. שתיהן בנות 77. שתיהן איבדו את הדרך…
תיארת ברגישות מכאיבה את הסיפור הקשה של נורית יערי. אני לא יודעת על מי לבכות קודם, על נורית שנעדרה מתחת לאפינו 9 ימים – שזה ממש אבל ממש מוזר – או על התגובות כאן על "חיילים קדושים" ותמימים ושנאה מעוררת פלצות לפצ"רית שמעידות שטיפת נוח וסטיה משמעותית מערכי יסוד ומאינסטינקטים של אנושיות טבעית.
התגובות רדודות ומאפיינות את מה שקרה לנו. כמדינה, כפרטים כקבוצה.
בושה גדולה שלקח כל כך הרבה ימים לאתר את הגברת . בעיר מרכזית ברדיוס איכלוב- מרכז, כל כך שוקק ופעיל , עם כתבות רקע של חיפוש אחריה, הפצת תמונה, תיאור מפורט של שמה, הרקע המעניין שלה, שהפכה את הבטן מחשש לגורלה. היטבת לתאר את תעתועי התחלת הדמנציה.
ואכן אייפון קטן הצליח לרכז יותר עניין. אבל בינינו עבורו יש לעזר גלאי מתכת . וגם פרס קטן שהובטח.
מה אתה רציני? זה בר השוואה??? אתה מבולבל לחלוטין מהעובדות והמציאות. !!!! אתה משתמש באישה מבוגרת, פשוטה ולכמה, יקרה בעלת רקע לגימנסיה שחרב עליה עולמה ביום שאבדה, לכתבה חסרת היגיון ומלאה בדמיונות הזויים על ה"פצ"רית"??? תתבייש שאתה בכלל מעלה על הכתב. מדינה שלמה נפגעה מהנעשה המנוול שהיא עשתה לא חולי דמנציה ולא כלום. אולי אתם בצד השני, כן..
איך בזבזתי זמן קריאה? והכל כדי להגיע בסוף לזה שאתה תומך בעבריינית עוכרת ישראל ,שהמציאה סיפור על חיילים ,גרמה לעליה בעויונות כלפינו בעולם ולהתאבדות של חייל .
והכל כדי לפגוע במדינת ישראל בזמן מלחמה.
בוגדת כבר אמרנו?
מעניין איך קוראים לתומכים של בוגדים,
חייבים להורות שכל אדם שיוצא לגימלאות יענוד שרשרת עם כיתוב של שמו טלפון ליצירת קשר משהוא כמו ה"דיסקית" לחיילים. אף אחד לא יודע מה ילד יום אבל סבירות להתנתקות מהמציאות עולה מאוד אחרי גיל הגימלאות
כתוב יפה, במקרה של נורית יערי אין את מי להאשים מלבד נסיבות הגורל , במקרה של הפצ"רית מסכימה שעלינו להירפא מהבזקי הדמנציה או לפחות לנסות להפחיתם. איך ? לא ממש יודעת, כל אחת צריכה לשאול את עצמה מה היא יכולה לעשות כדי לראות את המציאות באופן מפוכח ולא דמנטי
ללא ספק קורבן של נסיבות. ללא ספק ההמון הדמנטי מלידה ימשיך להציג דמנציה גם בבחירות הבאות – אפשר כבר לראות, ישנן עובדות.
לגבי 'גיבורה'? אני בספק.
אכן הופקרה, וכן, הייתה יכולה להיות גיבורה וטעתה בפניה.
יפה האנאלוגיה בין מצבה של המדינה לבין החוויה הטראומטית של נורית יערי.
כל המצקצקים בלשונם על ההשוואה ונעלבים בשמה של המדינה, כל הפשיסטים שחושבים שאסור לבקר את מעשיה רק מדרדרים את מצבה ותורמים לדמנטיה שלה
כל ה"מאמר" המעוות הזה המלא חמלה שקרית הוא מבוא לכמה שורות אחרונות שהמסית שדמי דוחף למוח המורעל של קוראי אתר הפורנו הפוליטי הזה. המטרה היחידה היא להסית נגד ישאל וישראלים ולהעלות על נס את המנוולת חברת הכת אליה משתייך המחבר. עברתי על הטקסט מתחילתו וחיכיתי לדבר האמיתי שהוא רוצה לכתוב – ולא התבדיתי, זה הגיע.
אפשר להתחיל לקרוא את הפשקוויל הזה מהסוף, כל השאר חסר משמעות מבחינת שדמי. לא מעניינים אותו חולי הדמנציה, לא מעניין אותו הסבל האנושי בכלל. מקצועו – שקרים ותעמולה.