הצעת החוק להטלת עונש מוות חובה על מחבלים מוצגת בידי מקדמיה כתגובה הכרחית לזוועות 7 באוקטובר. אך עונש מוות גורף לא יביא צדק, לא יחזק את החברה הישראלית, ולא יבלום את הטרור.

להפך – עונש מוות גורף יגרום לנו נזק עמוק, משפטי, מוסרי וביטחוני. דווקא עכשיו, כאשר החברה שלנו מבקשת להתאושש מאירועי רצח המוני חסרי תקדים, עלינו לבחור בכלים שמחזקים אותנו – לא בכלים שמחלישים את מה שנשאר.

עונש מוות גורף יגרום לנו נזק עמוק, משפטי, מוסרי וביטחוני. דווקא כשהחברה שלנו מבקשת להתאושש מאירועי רצח המוני חסרי תקדים, עלינו לבחור בכלים שמחזקים אותנו – לא בכלים שמחלישים את מה שנשאר

מדינות רבות כבר חוו זוועות בקנה מידה שאינו פחות מזה שלנו. בדרום אפריקה, קולומביה, בוסניה, רואנדה וקוסובו – מדינות שבהן בוצעו פשעים איומים, לעיתים בהיקפים עצומים – לא נבחר עונש המוות כדרך לייצר יציבות.

דווקא כשהכאב היה בלתי ניתן לשאת, הן דבקו בעיקרון יסוד: צדק איננו פעולה אוטומטית וסופית שמוחקת את המורכבות, אלא תהליך שבוחן אחריות, מקים היררכיה עובדתית, ומציב את הנפגעים בלב ההכרעה. זו הדרך שייצבה חברות אשר עמדו על סף התפוררות.

גם בהיסטוריה שמוזכרת לעיתים קרובות בשיח הישראלי – נירנברג ואדולף אייכמן – עונש מוות לא היה כלי גורף. במשפטי נירנברג, שנוהלו בידי שופטים בינלאומיים על סמך תיעוד עצום ממדים, הורשעו נאצים בכירים בבירור עובדתי קפדני: חלקם נידונו למוות, רבים נידונו למאסר, וחלק אף זוכו. במשפט אייכמן הושת עונש מוות לאחר שהוכחה אחריותו המיוחדת והישירה לתכנון ולהוצאה לפועל של רצח עם בקנה מידה תעשייתי. בשני המקרים, עונש המוות היה תוצר של הליך פרטני ומדוד – לא של מנגנון ענישה אוטומטי שמוחק הבחנות.

זו גם הסיבה שהדיון הנוכחי איננו האם יש מחבלים שהם "בני מוות" במובן הערכי. יש. ישנם אנשים שהובילו, ארגנו, תכננו וביצעו פשעים שלא יעלה על הדעת לשאתם. אך השאלה איננה אם ייתכן שעונש מוות הוא כלי אפשרי במקרים נדירים – אלא האם נכון לעגן אותו בחוק כחובה, ללא שיקול דעת, ללא בחינת היררכיית אחריות, וללא שאלת השירות שהוא נותן לנפגעים ולחברה.

השאלה איננה אם ייתכן שעונש מוות הוא כלי אפשרי במקרים נדירים – אלא האם נכון לעגן אותו בחוק כחובה, ללא שיקול דעת, ללא בחינת היררכיית אחריות, וללא שאלת השירות שהוא נותן לנפגעים ולחברה

באופן עקבי, מומחים מדגישים כי מוות אינו מרתיע טרור. לאחרונה הדגישה זאת ד"ר שגית יהושע, שישבה במשך שלושה עשורים מול מחבלי חמאס, ג'יהאד ודאעש: מוות אינו מרתיע טרור, בייחוד לא טרור פלסטיני. לא את הטרור של צעירים שלא יצאו מעזה מעולם, ולא טרור אידיאולוגי שניזון ממעמד השאהיד. בחברות שבהן מות המחבל הופך אותו לסמל ולמוקד השראה, הוצאה להורג ממלכתית אינה מאיימת – היא מעניקה תוקף וקדושה.

החוק שמוצע היום, שנועד "לחסל מחבלים", עלול להפוך לספק של מיתוסים. במקום להחליש את האויב – הוא יחזק את הנרטיב שהוא מבקש למות בתוכו. במקום לייצר הרתעה – הוא יוליד ניצבים חדשים למות קדושים.

זו השאלה שאיננו מעזים לשאול בקול, אך אין ממנה מנוס. עונש מוות אינו רק ענישה. הוא פעולה שמכניסה לתוך לב המערכת – שלנו – אלימות בלתי הפיכה. הוא משחיר את מרכזו של החוק עצמו: את היכולת לברר, להבחין, להחזיק מורכבות. גם כאשר נעשה "על פי דין", עונש מוות מוחק את המרחב שבו המשפט בוחן, שואל, מאזֵן. אין פלא שככלל, מדינות נאורות, אינן נוקטות בעונש מוות במערכת דיני העונשין שלהן.

עונש מוות, ובייחוד עונש מוות חובה, הנכפה והמגביל גם שופטים, פוגע בשלוש שכבות חיוניות.

1. בשכבה המוסרית – הוא מפקיע מהדמוקרטיה את אמונתה בעצמה. באפשרות שלה להתמודד עם הזוועה מבלי לפרק את יסודותיה.
2. בשכבה החברתית – הוא דוחק הצידה את הנפגעים, שמגיע להם יותר מאשר טקס. מגיע להם הכרה מלאה, הליך מלא, בירור מלא.
3. בשכבה המשפטית – הוא שולל משופטים את הדבר היחיד שאנו מפקידים בידיהם: שיקול הדעת. הוא הופך משפט לכלי ריק, כמעט טקסי.

באופן עקבי, מומחים מדגישים כי מוות אינו מרתיע טרור. לאחרונה הדגישה זאת ד"ר שגית יהושע, שישבה במשך שלושה עשורים מול מחבלי חמאס, ג'יהאד ודאעש: מוות אינו מרתיע טרור, בייחוד לא טרור פלסטיני

עונש מוות מייצר חולשה.

התגובה המשפטית ל־7 באוקטובר איננה רק ענישה. היא חלק מהמאבק על החוסן הלאומי. על השיקום. על היכולת שלנו להישיר מבט למציאות אכזרית – מבלי להפוך לדמותה. למשפט יש כוח מאחה. הוא יכול לשרת חברה שלמה לקום ממשבר לעבר בנייה מחדש. על החברה הישראלית להבין שההליך המשפטי הוא זה שמייצר סדר, מגבש עובדות, מכיר בנפגעים, מציב אחריות אישית – ומאפשר לחברה לשקם את עצמה.

עונש מוות אינו חלק מהמערכת הזאת. הוא מחסל אותה.

משפט אינו נקמה, אלא גבול. גבול בין כאוס לסדר, בין זעם לתיקון, בין אובדן לשליטה. דווקא בחברה שחוותה איום קיומי, ברור יותר מתמיד שהגבול הזה הוא קו החיים שלנו.

נדב גולדשטיין ז"ל, שנרצח בכפר עזה, אמר בחייו: "התקווה מתה אחרונה". הוא לא ידע שהוא עומד להירצח. הוא אמר זאת מתוך חיים של קהילה, חמלה ומחויבות. התקווה הזו – תקווה של חוסן – אינה יכולה לדור בכפיפה אחת עם חקיקה שנועדה להכחיד. היא נסוגה ברגע שאנחנו מוותרים על עקרונות היסוד שמגנים עלינו כחברה.

עונש מוות חובה אינו מחסל טרור. הוא מחסל תקווה.

עונש מוות אינו חלק מהמערכת. הוא מחסל אותה. משפט אינו נקמה, אלא גבול. גבול בין כאוס לסדר, בין זעם לתיקון, בין אובדן לשליטה. דווקא בחברה שחוותה איום קיומי, ברור מתמיד שהגבול הזה הוא קו החיים שלנו

אם באמת נרצה להילחם בכל החזיתות, יש לחזק את מערכת המשפט, לא לעקוף אותה; להעמיק אחריותיות אמיתית; למקם את הנפגעים במרכז; ולשמור על ישראל כחברה שמבקשת צדק – לא השמדה. מאבקנו אינו על מי להרוג – אלא על מי אנחנו רוצים להיות.

עו"ד יעל ויאס גבירצמן היא מומחית למשפט בינלאומי פלילי. מייסדת "אוקטובר 7 - צדק ללא גבולות", חל"צ לייצוג ישיר של נפגעי הזוועות בבתי משפט בינלאומיים ומדינתיים, לאחריות המבצעים ושולחיהם. מנהלת הקליניקה למשפט בינלאומי באוניברסיטת רייכמן. חברת פורום דבורה לביטחון לאומי ויחסי חוץ.