רני בלייר אלקבץ. בן 63. תסריטאי ובמאי. ראש בית הספר לאומנויות הקול והמסך במכללת ספיר. נולד באופקים, גדל במושב ישע בנגב המערבי והתחנך בקיבוץ ניר עוז. לאחרונה יצא לאור ספרו הראשון, "עלעלים: סיפורים אוטוגיאוגרפיים". נשוי בשלישית ואב לשלושה. מתגורר ביפו.

כבר 30 שנה נוסע בלייר אלקבץ על אותו ציר: בין הנגב המערבי למרכז, בין קולנוע לחינוך, בין סיפור אישי לסיפור קולקטיבי. התסריטאי שחתום, בין השאר, על הסדרות "שבתות וחגים", "פרשת השבוע" ו"שביתה", הגיע לספיר כשעמדה לרשותו מצלמה אחת בלבד – ונשאר גם כשהאדמה רעדה: צבעים אדומים, מבצעים, קורונה, ולבסוף שבעה באוקטובר.

השנה, לאחר האסון שפקד את האזור שבו עברה עליו ילדותו, ולאחר מות אִמו, מונה לראש בית הספר לאומנויות הקול והמסך במכללת ספיר. דווקא עכשיו, כשהסיפור הישראלי נראה מפורק והוודאויות קרסו, הוא מדבר על חינוך כמעשה אופטימי, על תרבות כתשתית לשיקום, ועל הצורך הדחוף לגדל לא רק יוצרים – אלא בני אדם.

"עברתי את השנה הכי קשה בחיי. כל מה שקרה למשפחה שלי בדרום וליקיריי מקיבוץ ניר עוז, שם התחנכתי. הכרתי את חיים פרי, את עודד ויוכבד ליפשיץ ואת עדינה משה, שהייתה המטפלת שלי"

מה שלומך?
"שלומי מעולה".

אתה מוכן להסביר לי איך זה?
"בשבעה באוקטובר הנורא, אסתר זוגתי ואני היינו באֶגינָה, באיים הסרוניים של יוון. אי מתוק שאפשר להגיע אליו רק בשיט. שם כתבתי את הספר הראשון והיחיד שלי עד כה ("עלעלים", ספרי ניב, 2025). הילדים שלי נסעו לעשות את החג עם אמא שלי במושב ישע בעוטף, ועברו איתה 24 שעות בממ"ד.

"ליד הבית נהרגו אנשים; שני בני זוג של בנות דודות שלי נהרגו בקרב של כיתת הכוננות במבטחים. היסטריה מטורפת.

"יומיים אחר כך, כשחזרנו לארץ, אמא שלי כבר הייתה אצלנו ביפו. במשך שנה היא גרה איתנו, ובסוף אותה שנה, כשהבינה שלא תוכל לחזור לנגב, עברה לדיור מוגן, ושם נפלה ושברה את הכתף. הגוף שלה התרסק. 60 שנה היא חיה באותו בית, ובבת אחת נעקרה ממנו בנסיבות מחרידות. אז אומנם היא הייתה מטופלת היטב ומאוזנת רפואית, אבל משהו לא החזיק, והיא נפטרה בגיל 88.

קיבוץ ניר עוז ש־65 מחבריו נרצחו בקיבוץ ובשבי חמאס בעזה, מקיים טקס זיכרון בבית העלמין בקיבוץ במלאת שנתיים לטבח. 6 באוקטובר 2025 (צילום: צפריר אביוב/פלאש90)

"עברתי את השנה הכי קשה בחיי. כל מה שקרה למשפחה שלי בדרום וליקיריי מקיבוץ ניר עוז, שם התחנכתי. הכרתי את חיים פרי, את עודד ויוכבד ליפשיץ ואת עדינה משה, שהייתה המטפלת שלי. הכרתי לא מעט חטופים ולפחות 20 הרוגים, והאדמה נשמטת. הרגשתי על סף קריסה נפשית".

מתי הגעת לניר עוז?
"בגן חובה הייתי ילד די פרוע, וכשהגעתי לגן של אמא שלי, שהייתה הגננת של האזור, היא חיפשה בשבילי פתרון אחר. למדתי בקבוצת סיגלון, הכיתה המאורגנת הראשונה של ניר עוז. עם השנים מצאתי את עצמי ישן שם וחי שם, כי אמא הייתה בשמירות הריון ובניסיונות להרות שוב – מה שלא קרה.

"טיילתי בין ניר עוז, לבין סבתא ודודה שלי בתל אביב, לבין סבתא באופקים. מצד אחד הייתה לי ילדות קסומה, ומצד שני, בגיל 62, לראשונה בחיי, התחלתי טיפול. כאומן יצרתי סדרות וחשבתי שבגלל שאני יוצר, אני לא צריך טיפול".

"טיילתי בין ניר עוז, לבין סבתא ודודה שלי בתל אביב, לבין סבתא באופקים. מצד אחד הייתה לי ילדות קסומה, ומצד שני, בגיל 62, לראשונה בחיי, התחלתי טיפול. כאומן יצרתי סדרות וחשבתי שבגלל שאני יוצר, אני לא צריך טיפול"

כי היצירה היא הטיפול?
"זה היה האליבי. הרי אני שם את הקרביים על השולחן ומטפל בעצמי דרך הדמויות שאני יוצר, מבין אותן דרך היצירה. אבל זה לא באמת מטפל בך. התחלתי טיפול, והילדות הִכתה בי. הייתי ילד הורי, חזק. ידעתי שאמא מנסה להביא עוד ילד, והיה לי תפקיד: להיות בינתיים לבד.

"בזמן אמת לא הרגשתי שזאת בעיה ולא הרגשתי קושי. הייתי הרבה אצל הסבתות שלי ואצל השותף של אבא שלי ואשתו מהמושב, ובניר עוז אצל יוכי ועודד (ליפשיץ), שממש אימצו אותי, כי ארני (ארנון), הבן הבכור שלהם, היה איתי בכיתה.

יוכבד ועודד ליפשיץ בגינת הקקטוסים בביתם בקיבוץ ניר עוז, לפני שבעה באוקטובר (צילום: עמירם אורן)

"אבא שלי נפטר לפני 16 שנה. אבל כשאמא נפטרה, ונעשיתי יתום־יתום, משהו קרה. באותו יום ליאור, חבר טוב שלי, סימס לי: 'נו, אז עכשיו אתה ילד בן שלוש לבד בחושך?' ועניתי: 'כן'. זה בדיוק מה שאני. אין גיל ליתמות. זה בור גדול, והזמן רופא קטן מאוד. כל זה קרה בתוך הסחי הכללי, האבל והמלחמה.

"האזור שבו גדלתי, גוש יישובי צוחר במועצה האזורית אשכול, הוא מולקולה אחת גדולה של קשרים. עברנו אסון אזורי. שכול אזורי. הבית שלנו חולל. אחרי הטבח חשבתי שאחזור למושב להיות חקלאי, להרים את האדמה. היו לי כל מיני מחשבות רומנטיות".

איך תפקדה המכללה אחרי הטבח?
"הייתי בסוף שנת שבתון, לפני תחילת שנת לימודים. ביום הטבח 50 חברים מקרב הסטודנטים, המרצים, העובדים ובוגרי המכללה – נרצחו. המון תלמידים היו במילואים. יש כאלה שעשו 400 ימי מילואים. זה פסיכי, ואנחנו מנסים להקל עליהם את סיום התואר.

"ביום הטבח 50 חברים מקרב הסטודנטים, המרצים, העובדים ובוגרי המכללה – נרצחו. המון תלמידים היו במילואים. יש כאלה שעשו 400 ימי מילואים. זה פסיכי, ואנחנו מנסים להקל עליהם את סיום התואר"

"בסמסטר הראשון לימדנו בתל אביב וגם בזום. אבל אי אפשר ללמד קולנוע בזום, אז היו לנו חדרים ב'ת"א תרבות דה־וינצ'י' וכיתות בבר אילן ובאשדוד. פיזרנו את בית הספר, וכשנגמר הסמסטר הראשון חזרנו".

אז איך שלומך מצוין?
"כי עברתי מה שעברתי, והיום אני במקום טוב יותר עם עצמי, עם הילדים שלי ועם זוגתי. לפני חודשיים, אחרי עשר שנות זוגיות, נסענו לפורטוגל והתחתנו. זה עשה לנו טוב. בני אדם מחפשים ודאויות כדי להיות מאושרים. בשבעה באוקטובר הוודאויות קרסו.

התסריטאי והבמאי רני בלייר אלקבץ (צילום: מורי פולמן)

"אני עסוק בשיקום ובהעצמה. לוקח חלק בלשקם את העוטף. אגב, אני שונא שאומרים 'עוטף'. חבל הארץ הזה נקרא הנגב המערבי. מעטפת היא משהו חיובי, כמו חיבוק. מעולם לא עטפנו את עזה ולא חיבקנו אותה. אומנם היו קשרים, תיקנו שם מכוניות, בילינו בבתי קפה, במסיבות ובחתונות. את גיל ההתבגרות עברתי בין המושב לבין חוף ימית לרפיח. אבל תמיד הרגשתי שאנחנו הפטרונים והם העבדים".

מה חסר מבחינת השיקום?
"חקלאֵי הקיבוצים והמושבים חזרו לחקלאות די מהר. בשדרות, בנתיבות ובאופקים קמות כל הזמן שכונות חדשות. ניר עוז ובארי עדיין מפונים, אבל רוב המפונים חזרו, ואנשים חדשים באים לגור בדרום. יש טרנד כזה, למרות שמחירי הנדל"ן לא ירדו.

"מה שחסר הוא העצמה של התרבות, החברה והחינוך – הדברים שבאמת יחזיקו בני אדם באזור. אם אין מקום להינפש, להסיח את הדעת, ואם הילדים שלך לא מתחנכים בבית ספר טוב – לא תחזיק מעמד.

"מכללת ספיר היא לא רק מקום שמטרתו לקלוט סטודנטים מהפריפריה. השליחות היא גם להעצים את הנגב המערבי כמרכז תרבותי, חברתי ואקדמי"

"בית הספר נופי הבשור כמעט התרסק במלחמה. ראשת המועצה האזורית אשכול, מיכל עוזיהו, בת עין הבשור, ראתה שאין מורים והקימה שם שכונת קרווילות למורים. הם באים לחיות בשכונה כפרית, קרוב לבית הספר".

לפני שבעה באוקטובר הייתה תחושה שהולכים ומתבססים גרעיני תרבות שוקקים בנגב המערבי, בעיקר בתחום הקולנוע והמוזיקה. בל נשכח ששדרות הייתה בית גידול ללהקות כמו שפתיים, טאנארא וטיפקס.
"מכללת ספיר היא לא רק מקום שמטרתו לקלוט סטודנטים מהפריפריה. השליחות היא גם להעצים את הנגב המערבי כמרכז תרבותי, חברתי ואקדמי. בתוך המכללה יש בית ספר לאומנויות, ועכשיו קמה מחלקה לאומנות חזותית ולאומנות פלסטית, וכמובן – פסטיבל קולנוע דרום בסינמטק שדרות.

"אני שומע את הבת שלי, סטודנטית לאנימציה בספיר, מדברת עם החברות שלה על המכללה. זו כבר לא ברירת מחדל למקרה שלא התקבלת לאוניברסיטת תל אביב או לסם שפיגל. מראש – הולכים לספיר.

"אנחנו רוצים למשוך אלינו גם בוגרי תיכון מהאזור, כדי שיישארו. יש לנו פרויקט מנטורינג שבו סטודנטים שלנו מלווים עבודות גמר של תלמידי תיכון. מתוכנן רזידנסי בשיתוף המועצה האזורית אשכול של עשרה סטודנטים מאטלנטה שיגיעו בקיץ, ויחד עם סטודנטים לתואר שני יעשו סרטים על דמויות מרכזיות בנגב המערבי שחזרו לבתיהן, כמו גדי מוזס.

"יש רזידנסי שאנחנו עושים ב־JDR ביפו: חמישה בוגרים שלנו יוצרים חמישה סרטים באורך עשר דקות, העוסקים דוקומנטרית בבריחה או בבחירה. האסופה תשודר ב'הוט 8', בתמיכת קרן מקור וקרן דרום. זה חלק מהחשיבה היצירתית – איך מעצימים".

"ללמוד ארבע שנים קולנוע זה לא רק כדי להיות קולנוען. יש לנו אחריות לגדל אותם לא רק כיוצרים, אלא גם כבני אדם, כאזרחים מודעים, לדבר דרך האומנות"

האם העבודה החינוכית יכולה לפנות לשבילים אחרים של יצירה, או שהיא בהכרח עוסקת בשבעה באוקטובר והשלכותיו?
"אנחנו גם אזור קורבן של פוליטיקה. אי אפשר לברוח מזה. מצד שני, ואולי מפתיע, לפני כמה שבועות, אחרי שנתיים של הפסקה, התקיים פסטיבל קולנוע דרום. 50 פרויקטי גמר היו בו, וחלקם הגדול עסק בזהות, ביחסים, בחסדים. יש כאלה שעסקו בשבעה באוקטובר. אני חושב שמי שחטפו את הטראומה בפרצוף – הסרטים שלהם יבואו מאוחר יותר".

אילו עוד מטרות יש למכללה?
"פיתוח נושא החוסן הנפשי. אני מאמין שתיפתח פקולטה שעוסקת בחוסן על כל משמעויותיו: וידאו, ביבליותרפיה, הרחבת תחום העבודה הסוציאלית. מגיעים אלינו צעירים בני 22–23. עד לפני שנתיים קיבלנו אותם אחרי טיול במזרח. עכשיו הם מגיעים אחרי 'טיול' של שנתיים בעזה.

חיילים מבקרים במתחם הטבח בנובה, 29 בינואר 2025 (צילום: מרים אלסטר/פלאש90)

"הם באים אחרי מלחמה, והם עדיין ילדים שאין להם מושג מה הם הולכים לעשות בחיים. ללמוד ארבע שנים קולנוע זה לא רק כדי להיות קולנוען. יש לנו אחריות לגדל אותם לא רק כיוצרים, אלא גם כבני אדם, כאזרחים מודעים, לדבר דרך האומנות".

זה אומר שאתה מלא תקווה ביחס למקום הזה.
"חד־משמעית. כשאני מדבר על חינוך אני מנותק מרני הפוליטי, הפסימי. חינוך הוא מעשה אופטימי".

ומה בנוגע ליצירה הקולנועית שלך עצמך?
"אני גמרתי ליצור קולנוע. אני כותב ספרים ומקווה לעסוק בכתיבה גם בשנים הבאות. חזרתי לאנלוגיוּת. את יודעת מה קסום בכתיבת ספר, לעומת סדרה? שלא צריך אחר כך לצלם את זה, שאתה מצייר את הסיפור על הדף ויכול להשקיע כסף להוציא אותו לאור – שלא כמו בקולנוע, שהוא עסק יקר ואתה תלוי בקרנות ובגופי שידור. אבל היסוד דומה: הדחף לספר סיפור.

"אני גמרתי ליצור קולנוע. אני כותב ספרים ומקווה לעסוק בכתיבה גם בשנים הבאות. את יודעת מה קסום בכתיבת ספר, לעומת סדרה? שלא צריך אחר כך לצלם את זה"

"התחלתי לכתוב סיפורים כשהתעייפתי מליצור קולנוע. כשסיימתי את 'שביתה' הבנתי שזה הקולנוע האחרון שלי, ואז הפכתי לראש התוכנית לתואר ראשון בקולנוע וטלוויזיה בספיר. כשיצאתי לשנת שבתון החלטתי שהגיע הזמן לכתוב.

עטיפת הספר "עלעלים" של רני בלייר אלקבץ, ספרי ניב (צילום: ספרי ניב)

"היו לי הרבה סיפורים שלא מצאו את דרכם ליצירה, חלקם אוטוביוגרפיים וחלקם בדויים. התחלתי לפרסם בפייסבוק. הרגשתי כמו פורסט גאמפ שיושב על ספסל ומספר סיפורים. חייתי בעולם של מספרי סיפורים. שניים מחבריי הקרובים, ארי פולמן ואורי סיוון, הם כאלה. וגם אבא שלי, שהיה צייר וצלם חובב, והחיים שלו היו סיפור".

יש סיפור שזכור לך במיוחד?
"במושב שלי, ישע, היו מעט ילדים. כל החוגים, המועדונים והמסיבות לנוער התקיימו במושב מבטחים הסמוך. בין המושבים, לצד הכביש, היה שדה הפלפלים של סיטון. לילה אחד, הייתי אולי בן 12, חזרתי ממבטחים לישע, וכשעברתי ליד שדה הפלפלים שמעתי פרודניות. אפשר ממש לשמוע אותן. פרודניה זו תולעת שיכולה לאכול שדה בתוך שלושה ימים.

"הגעתי הביתה, הערתי את אבא שלי ואמרתי לו: 'אבא, יש פרודניה בשדה של סיטון'. אבא שלי לא אמר לי, 'עזוב ותן לישון'. הוא קם, נסע לסיטון, העיר אותו, וביחד הם הלכו עם פנסים לראות מה קורה. למחרת, אחרי שהבינו את חומרת המצב, חיסלו את השדה וריססו את האדמה, כדי שלא יתפשט לחלקות אחרות.

"אלה חיי החקלאים. כמו רולטה רוסית. אם לא הייתי בן לחקלאי, לא הייתי יוצר כמות כזאת של סדרות, כי העליות והירידות והמתחים שמלווים עשיית סדרות דומים במשהו לחקלאות: יש לך עוֹנָה, אין לך עונה. יש לך כסף, אין לך כסף".

"אם לא הייתי בן לחקלאי, לא הייתי יוצר כמות כזאת של סדרות, כי העליות והירידות והמתחים שמלווים עשיית סדרות דומים במשהו לחקלאות: יש לך עונה, אין לך עונה. יש לך כסף, אין לך כסף"

לפני כמה שנים הוספת את שם נעוריה של אֵמך, אלקבץ.
"אני דו־חי. בין מושבניק לקיבוצניק. בין אופקים לתל אביב. בין חיי הכפר לאורבניות. בין הונגריות למרוקאיות. אמא שלי עלתה ממרוקו בגיל 11 עם יחיאל, בן הדוד שלה, שהיה בן 17. אבא שלה, משה אלקבץ, היה רב מכובד במרוקו ועלה לארץ אחרי שנולדתי. היא גדלה בפנימייה בבן שמן, שם הכירה את אבא שלי – ילד ניצול שואה מהונגריה.

"כל חיי הייתי בלייר. גדלתי באזור שהיה בו רוב של יוצאי מרוקו, כורדיסטן ואלג'יריה, אבל מי התעסק בענייני מוצא. רק בצבא התחילו לשאול מאיזו עדה אתה. עם השנים הבנתי שאני גם וגם. גם מרוקאי וגם הונגרי. גם בלייר וגם אלקבץ. זאת הזהות שלי".

בוא נדבר קצת על מה שקורה בארץ. שאלה בעלת ניחוח פסיכולוגי: איפה זה פוגש אותך?
"אני גמרתי לכעוס על המושחתים ועל החרדים. אני לא יכול יותר להטריד את עצמי באנשים שאין לי אפשרות לשנות אצלם כלום. זה שיח חרשים, ולכן אני עסוק במחנה 'שלי' – באנשים שאמורים להנהיג אותו ולא עושים את זה.

"אני מעריץ את נעמה לזימי, את הרב גלעד קריב ואת נאור שירי מיש עתיד. אנשים שעובדים קשה וחושבים חברתית. קשה לי עם זה שהם עדיין לא מנהיגים את המחנה הליברלי, ולפניהם יושבים גנרלים ופוליטיקאים מיובשים, והאלטרנטיבה 'הליברלית' היא בנט, שהוא סוג של ביביסט – רק ישר. צריך לזכור שבנט הוא זה שהכניס את פורום קהלת למשרד החינוך. לא משהו קל לעיכול.

"כלום לא קרה משבעה באוקטובר במחנה שלנו, הליברלי. הוא אפילו הקצין ונעשה יותר שונא ערבים וגזען. איך ייתכן שיש עשרה מנדטים של ערבים אזרחי הארץ ולא מחשיבים אותם כחלק מהאופוזיציה, אפילו לא בסקרים? ואין בעזה בלתי מעורבים? הכול כדי להצדיק את חוסר המעש שלהם. הם מפחדים להגיד דברים וקורצים לאיזו ימניות ולאומיות שלא קיימת.

"הגיע הזמן לשנות את התפיסה שביטחון אפשר להשיג רק בעוצמה צבאית. חייבת להיות גם חשיבה שאינה ביטחונית, ששואפת לשלום – מילה שהפכה קללה בשנים האחרונות"

"הגיע הזמן לשנות את התפיסה שביטחון אפשר להשיג רק בעוצמה צבאית. חייבת להיות גם חשיבה שאינה ביטחונית, ששואפת לשלום – מילה שהפכה קללה בשנים האחרונות.

"שואלים אותי: 'אתה באמת מאמין שזה יכול לקרות?' ואני אומר: 'אני לא מאמין. אני יודע שזה אפשרי. בואו ליפו. לחיפה. בואו תראו שותפויות'. בין הים לנהר יש שבעה מיליון מוסלמים פלסטינאים ושבעה מיליון יהודים. אם אתם לא חושבים שיש פתרון אחר מלבד שפיכות דמים – אתם בבעיה".

נעמה לזימי וגלעד קריב משוחחים עם חברי ועדת הבחירות המרכזית, 15 בספטמבר 2022 (צילום: יונתן זינדל/פלאש90)

יש סטודנטים ערבים בספיר?
"יש אצלנו סטודנטים וסטודנטיות בדואים, גם מרהט וגם מיישובים לא מוכרים. יוסף אבו מדיעם מרהט למד לתואר ראשון ושני בספיר, והוא יוצר תיאטרון וסרטים שמתמודדים עם המציאות של הבדואים. 'עיד' הוא סרט נפלא שלו, שהפיק שלומי אלקבץ.

"לומדים אצלנו גם חובשי כיפות מגוש עציון, ואני מעודד אותם ליצור את הדברים שלהם. אני מאמין בשפת הקולנוע, בדיאלוג אומנותי. כשבא אליי סטודנט ואומר, נניח, שהוא רוצה לעשות סרט על נוער הגבעות, אני עוזר לו להבין מה הוא הולך לעשות, כדי שהאמת תהיה בחוץ – ולא רק הסטריאוטיפ".

איזה תפקיד יש לאומנות ולאומנים בימים כל כך שבורים?
"אצטט את האומן הסיני הגולה איי וייוויי, שישב במעצר על דעותיו: אומנות בלי אג'נדה אקטיביסטית בדור של דיקטטורה קפיטליסטית שמשתלטת על העולם – אינה רלוונטית. לא משנה באיזו דעה אתם מחזיקים, תהיו אקטיביסטים.

"בזמן הזה אין לגיטימציה לנרקיסיזם באומנות. אומן צריך לומר משהו על החברה, על העולם, על אידיאולוגיות חברתיות ועל דיאלוג. הרי אנחנו הולכים להמשיך לחיות על אותה אדמה; זה לא הולך להשתנות"

"בזמן הזה אין לגיטימציה לנרקיסיזם באומנות. אומן צריך לומר משהו על החברה, על העולם, על אידיאולוגיות חברתיות ועל דיאלוג. הרי אנחנו הולכים להמשיך לחיות על אותה אדמה; זה לא הולך להשתנות. אם הייתי צריך לחשוב על מפעלים לאומיים שיצילו וישקמו את המקום הזה, המפעל הראשון היה מפעל לחוסן נפשי".

מה כולל המפעל לחוסן נפשי?
"טיפולים בקבוצות מעורבות. לא Group therapy הומוגני לחבר'ה מגוש עציון בנפרד או לתושבי דימונה בנפרד. אתה מחויב לעבור את הטיפול בקבוצה מעורבת. וגם פלוגות שיוצאות מהצבא ומקימות יישובים משותפים – בן־גבירים עם שמאלנים, עם ימנים, עם תל־אביבים.

הפיוס בין עֵשָׂו ליעקב של הצייר הפלמי פטר פאול רובנס, סביבות 1625

"כמו שהלכתם למות אחד בשביל השני כי אתם כאלה חברים טובים בצבא, תעתיקו את המודל לחברה האזרחית. מפעלים התנדבותיים הטרוגניים, שירות לאומי לחרדים שיפגיש אותם עם חלקים נוספים בחברה, שנת שירות חובה לערבים בתוך החברה שלהם כדי למצוא תכלית משותפת.

"אני מאמין שאם הייתה כאן מחשבה להקים מפעלים לאומיים לשיקום החברה מבפנים, היה כאן יותר שמח".