שירה חפר. בת 50. עורכת ומתרגמת. מו"לית הוצאת הספרים "לוקוס" לספרות עכשווית, ולשעבר ממקימות ומובילות הוצאת "זיקית". זוכת עיטור אבירות במסדר האומנויות והספרות (Ordre des Arts et des Lettres) מטעם משרד התרבות הצרפתי. נשואה ואם לשלושה. מתגוררת באיטליה.

חפר חיה בתווך: בין עברית לאיטלקית (היא דוברת תשע שפות), בין בית לנדודים, בין כאוס לתשוקה לסדר, בין חומר לרוח.

בשיחה עם תמר מור סלע היא מדברת על אומנות כדרך יצירתית להתרה, על קונפליקט כמצב אנושי בסיסי, על מרכזיות המשפחה (בעיקר בעולם היהודי), ועל חופש, מרחב וגבולות – גיאוגרפיים ונפשיים.

מתוך המרחק, באיטליה, שאליה עברה לפני שנה (רילוקיישן, לא הגירה), ומתוך תחושת מחויבות עמוקה לעברית ולישראל, מולדתה, היא מציעה דרך אחרת לחשוב: לא באמצעות אופטימיות או ייאוש, שהן הנחות לגבי העתיד, אלא דרך אחריות, חמלה ויצירה. בהווה.

"הבנתי שבני אדם נולדים לתוך קונפליקט. המצב הנתון הוא כאוס. באנו כדי ליצור שלום, ואנחנו נדרשים ליצירתיות ולרצון טוב כדי ליצור אותו. כאן נכנסת האומנות"

על מה את חושבת ברגע זה?
"על הספר הראשון שהוצאתי בהוצאת 'לוקוס', שנקרא 'השעה לילה' מאת לודמילה פטרושבסקיה. זה ספר על אישה שחיה בקומונלקה בברית המועצות. הכול קשה: אִמה חולה, יחסיה עם בִּתה מורכבים, היא חיה בדירה עם מלא משפחות ואנשים, וכל הזמן יש בעיות, עוני ודיכוי. אבל בחצות הלילה, כשכולם ישנים והבית שקט, היא יושבת במטבח וכותבת שירה".

בחצות, הדלעת הופעת לכרכרה.
"מה שכל כך אהבתי בספר הזה הוא המנעד בין הכיעור לרגע הנשגב. בין הביבים לבין השירה וההומור השחור. בעזרתם היא שורדת וצוחקת. אפילו זה צחוק מריר, אפילו זה צחוק קשה – היא כותבת את החיים כמו במה מרובת מופעים של הנפלא והנורא. בתוכם אנחנו משחקים. היצירה שלנו בתוך הכאוס היא החיים".

מו"לית הוצאה לוקוס שירה חפר (צילום: ערן מאירסון)

מה שאמרת עכשיו שם זרקור על מקומה של האומנות, לא רק עבור מי שיוצר אותה, אלא גם עבור מי שניזון ממנה.
"יש לי תובנה מהזמן האחרון. תובנה ממעוף הציפור, מתוך חיי האישיים וגם מתוך מחשבה על מה יהיה עם ישראל, העולם, מחירי הנדל"ן. איתנו. אקדים ואומר שבמקור אני היפית. פיס אנד לאב. השלום הוא הדבר, והקונפליקטים הם ההפרעות. יש לי תפיסה אוניברסליסטית. של הומניזם. של השפה כטריטוריה שלא קשורה לאדמה.

"אבל לאחרונה חל אצלי היפוך. הבנתי שבני אדם נולדים לתוך קונפליקט. המצב הנתון הוא כאוס. באנו כדי ליצור שלום, ואנחנו נדרשים ליצירתיות ולרצון טוב כדי ליצור אותו. כאן נכנסת האומנות.

"אומנות היא לא רק ביטוי של קונפליקט אלא גם פתרונו. האומן מצליח לפתור משהו בתוכו באמצעות היצירה, ועובר לקונפליקט הבא. אלה החיים. אנחנו פותרים בעיה והופ, צצה חדשה.

"אם נפעל מתוך מקום של אחריות, חמלה, ערבות הדדית והוויה – מלשון הווה – נוכל להפוך את הקושי למשהו טוב. אם נמשיך לחיות בפחד ובשנאה, נתחפר בו"

"התובנה הזאת, שבאנו לעולם כדי להתיר קונפליקטים, עזרה לי להסתכל על ישראל ועל העתיד כדבר שלא צריך להיות לגביו פסימיים או אופטימיים. פסימיות ואופטימיות הן הנחות ביחס לעתיד. אבל אם נפעל מתוך מקום של אחריות, חמלה, ערבות הדדית והוויה – מלשון הווה – נוכל להפוך את הקושי למשהו טוב. אם נמשיך לחיות בפחד ובשנאה, נתחפר בו".

יכולת לחשוב כך גם אם היית נשארת בישראל?
"התשובה היא כן, למרות שהחיים באיטליה מאפשרים לי לחשוב אחרת. בישראל הדיכאון נדבק אליך. מה שקורה נוגע בך כל הזמן. כרגע אני נמצאת בסביבה שבה נטרלתי את הסחות הדעת. אומנם התרבות העברית היא מקום העבודה שלי, אבל מצאתי שדווקא כשאני כאן יש לי יותר חשק להוציא ספרים. לחזק את 'לוקוס'".

לאורך הגלות הצליח העם היהודי לשמור על קיומו בזכות הטקסטים שעברו בין תאי הלימוד ממקום למקום. מה מקומה של ישראל בעשייה הספרותית שלך?
"ישראל מהותית לעברית, והיא מכילה את קוראי העברית, או את הישראלים העבריים. אני לא יודעת אם אפשר לחזור לטריטוריה מופשטת של לשון עברית בלי ישראל. כמו"לית, המחשבה הזאת מגלמת גם תפיסה חומרית. את הפרנסה שלי.

"אני צריכה את השקלים האלה, וצריכה את האנשים שיקנו את הספרים ויתנו את השקלים, ורובם מרוכזים במקום מסוים. וזה קשה, כי קהל הקוראים הולך ומתכווץ. יש לי שתי עובדות בארץ, רינה ותמר, שבלעדיהן כל זה לא היה אפשרי".

ומה שלומך?
"שלומי טוב. אני מרגישה בפלוס. שיש לי מאיפה לקחת. אני בן אדם רוחני, ומרגישה שיש לי גישה למקור הטוב בעולם. הוא מופשט והוא קיים גם בתוכי ונותן לי ביטחון. אני גרה במקום שמגלם תפיסת עולם אסתטית שלא מסתכמת ב'יפה או לא יפה'.

"בעבר הייתי ניו־אייג'ית. יותר לכיוון שלילת החומר. החיים פה חיזקו בי את הכבוד לחומר, וזה יכול להיות גם חומר ביולוגי, כמו בן אדם. את עושה ג'וגינג, ואז עובר מולך מישהו ואומר לך שלום. פתאום יש לך קיום. זה נעים"

"מלבד הטבע המדהים והאדריכלות, שהיא יצירה אנושית ומחושבת, הרבה אנשים מתעסקים כאן בחומר. בקראפט יום־יומי. מתחזקים, צובעים, מסדרים ומחדשים, כדי להמשיך לגור בבתים שעומדים על תילם מאות שנים, והאנשים שגרים בהם מתחלפים.

"משהו בארציות הזאת נעים לי. אני מוצאת את עצמי דואגת יותר לגוף, מטפחת ציפורניים, ואפילו קניתי פן, כי לא מקובל פה לצאת החוצה בשיער רטוב. בשבילי זה חדש. בעבר הייתי ניו־אייג'ית. יותר לכיוון שלילת החומר. החיים פה חיזקו בי את הכבוד לחומר, וזה יכול להיות גם חומר ביולוגי, כמו בן אדם. את עושה ג'וגינג, ואז עובר מולך מישהו ואומר לך שלום. פתאום יש לך קיום. זה נעים".

מבט אל כיפת בזיליקת פטרוס הקדוש, רומא, 25 ביולי 2025 (צילום: Alberto PIZZOLI / AFP)

כלומר, הקיום אופקי.
"כמי שגדלה בכמה מקומות בעולם ואוהבת את חופש התנועה במרחב, דווקא האופקי מעניין אותי. בארץ, במיוחד ביהדות, אני מרגישה ציר אנכי. אלוהים ואדמה. הייתי רוצה שישראל תהיה מקום פתוח. אופקי. שנוכל לנסוע דרך לבנון ולבקר בירדן, ושהגבולות יהיו גבולות של שלום. אבל ככל שאנחנו יותר דתיים (לא רוחניים, דתיים), אנחנו מְצֵרִים את הקשב לשאר האנושות".

ספרי לי קצת על המרחבים שבהם גדלת.
"נולדתי בארץ, וכשהייתי בת ארבע עברנו לגור בנורווגיה, שם חיינו ארבע שנים. אחר כך חזרנו לארץ לשנתיים וגרנו בכפר סבא, ואז עברנו לשוודיה לשנה, ומייד אחר כך לשנתיים בדנמרק. אִמא שלי נולדה בפינלנד. סבא וסבתא שלי חיו שם, ובכל קיץ נסענו לבקר אותם.

"כלומר, עד גיל 12 גדלתי בעיקר בארצות סקנדינביה. זה מקור המשיכה שלי לספרות הסקנדינבית. בכיתות ח' וט' למדתי בישראל, ואז ארבע שנים בצרפת".

"רוב העולים, ואמא שלי ביניהם, לא הרגישו בבית בארגנטינה, פינלנד, רוסיה או צרפת, כי הם יהודים. הם חשבו שבישראל הם ירגישו בבית – והִנה ישראל. והנה, הם חוטפים כאפה אחרי כאפה"

אני חושבת על הבדלי התרבות, המזג האנושי ומזג האוויר בין סקנדינביה לישראל.
"חשוב לי להדגיש שאני לא חושבת ששם טוב יותר. יש שם בעיות ואגרסיות ובני אדם כמו בכל מקום, אבל סקנדינביה היא מקום מוגן, סוציאליסטי וקונפורמיסטי. החינוך מתקיים בכיתות קטנות והכול מרופד. הגעתי לארץ בכיתה ח' לשכבה עם שבע כיתות, 40 ילדים בכיתה, מורה שלא משתלטת ויועצת אחת. כאוס.

"חברות שלי מבית הספר בארץ החרימו אותי, ובדיעבד התברר שאחת מהן קינאה בי שהייתי בחו"ל והסיתה את האחרות. השנתיים האלה נמחקו מהתודעה שלי בטוש שחור. רק בגיל מבוגר הגעתי לטיפול ויכולתי לגעת בזיכרון הזה. הבנתי מה חווים עולים חדשים.

"גדלתי בעיקר בארצות סקנדינביה". עצים מכוסי שלג ביער בלפלנד, 23 בפברואר 2012 (צילום: חיים שוחט/פלאש90)

"רוב העולים, ואמא שלי ביניהם, לא הרגישו בבית בארגנטינה, פינלנד, רוסיה או צרפת, כי הם יהודים. הם חשבו שבישראל הם ירגישו בבית – והִנה ישראל. והנה, הם חוטפים כאפה אחרי כאפה. יש בארץ משהו פרוץ מבחינת ההוויה".

ובכל זאת, נטעת את ביתך כאן.
"בגיל 20 חזרתי לארץ ובחרתי בעברית לשפת האם שלי, כי לא היה ברור איזו מכל השפות היא האם. דיברתי עברית, ארבע שפות סקנדינביות (דנית, פינית, שוודית, נורווגית), אנגלית וצרפתית. בגיל 30 נסעתי לספרד לשנתיים ולמדתי ספרדית, ועכשיו – איטלקית.

"כשפרץ שבעה באוקטובר התחלתי ללמוד ערבית מדוברת. חשבתי שלא ייתכן שאני עיוורת לשפה הזאת ולא מבינה מה מדברים סביבי.

"בקיץ 23', לפני שבעה באוקטובר, טסנו לסיבוב לוקיישן באיטליה. הכרנו זוג ישראלים שחי פה עשרים שנה, והייתה כימיה נהדרת, והחלטנו שאם נבוא לאיטליה – נגור לידם. ואז הגיע שבעה באוקטובר"

"לפני 14 שנים התחתנתי עם ערן, קנינו בית, ילדתי שלושה בנים, והעבודה שלי היא התרבות העברית. הספרות. הלשון. הרגשתי שאני חיה את החלום. שום דבר לא מחכה לי בשום מקום. אבל היה עניין קטן שהציק לי, כילדת שליחויות. כאב לי שהילדים שלי יידעו רק עברית ואנגלית. יותר קל לקלוט שפות כשקטנים".

חששת שלא יהיו אזרחי העולם כמוך?
"המושג אזרח העולם פחות מדבר אליי. מה שמעניין אותי הוא הפתיחות של המיינד. הערכת הגיוון והמגוון. זה מוסיף פליאה על העולם ומגיע מאהבת המרחב והחופש. אל תשכחי שבמהותי אני מתרגמת. בן אדם של תווך. של מפגש. אני חיה במקום שמבקש תנועה בין גבולות".

"אני מתרגמת. בן אדם של תווך": "האוהבים" של רנה מגריט, 1928 (צילום: Bosiljka Zutich/Alamy)

מתי החלטתם לעבור לאיטליה?
"זה היה תהליך. לערן הייתה עבודה טובה ובטוחה, אז הכנסתי לארון הגנזים את החלום על ארץ אחרת עם הילדים. שכנעתי את עצמי שלא כל אחד נולד להיות ילד שליחים. ואז הגיעו הבחירות של נובמבר 2022. ואחריהן ינואר 2023. המהפכה המשפטית. התחלנו להבין שכוח מטורף מתפרץ.

"ערן אמר לי, 'שירה, קורה משהו רע וקשה. הולכת להיות מלחמה. המקום הזה הולך לקרוס. חייבים לעוף מכאן'. אני הייתי יותר אופטימית, אבל ראיתי שהוא נחרד, ויום אחד אמרתי לו: 'אם אתה רוצה שנפעל, אני רוצה סיפור אחר. אני לא רואה את עצמי בורחת או פועלת מתוך פחד. אני מעדיפה לחשוב שנוצרה הזדמנות להגשים את חלום הרילוקיישן הגנוז'.

"הוא קיבל את הגרסה שלי – או לפחות העמיד פנים שהוא מקבל אותה – ואז עלתה השאלה: לאן. בהיסטוריה הזוגית שלנו נבנתה אהבה לאיטליה. ערן הוא צייר וצלם וארכיטקט, ומבחינתו רומא היא פסגת האנושות, שממנה אנחנו רק מתדרדרים.

"ב־2024 המלחמה התגברה. שבוע אחרי שבוע יצאנו לרחובות. להפגנות. באיזשהו שלב הרגשנו שאנחנו חייבים הפסקה. החלטנו לנסוע לחודש. כעבור שבוע ערן אמר: 'מה דעתך שנישאר?' עניתי: 'אתה לא צריך לשאול פעמיים'"

"בקיץ 23', לפני שבעה באוקטובר, טסנו לסיבוב לוקיישן באיטליה. הכרנו זוג ישראלים שחי פה עשרים שנה, והייתה כימיה נהדרת, והחלטנו שאם נבוא לאיטליה – נגור לידם. ואז הגיע שבעה באוקטובר. כמה ימים אחר כך חזרנו לארץ, ובאותה תקופה אמא שלי חלתה וכל התוכניות הוקפאו. הרגשתי שנפלנו לתהום ואין עתיד. אין איפה לדרוך, וצריך לייצר את המדרך הבא.

"המשכנו לחפש בתים באיטליה מתוך שעשוע, ויום אחד ראינו בית בכפר במחיר זול והחלטנו שזהו. החיים הם עכשיו. אף אחד לא יודע מה יהיה מחר. קנינו".

"התחלנו להבין שכוח מטורף מתפרץ". המחאה נגד ההפיכה המשטרית בת"א, 3 ביוני 2023 (צילום: אבשלום ששוני/פלאש90)

לקח עוד זמן עד שעברתם לגור בו.
"במהלך 2024 המלחמה התגברה. שבוע אחרי שבוע יצאנו לרחובות. להפגנות. באיזשהו שלב הרגשנו שאנחנו חייבים הפסקה. מצבה הבריאותי של אמי השתפר, אז החלטנו לנסוע לשם לחודש. היינו מרוסקים מהמלחמה, מהאלימות והבריונות, ומההבנה שמשהו רע הורס אותנו מלמעלה.

"האווירה הזאת מאוד השפיעה על המקצוע שלי. כעבור שבוע ערן אמר: 'מה דעתך שנישאר?' עניתי: 'אתה לא צריך לשאול פעמיים'.

"כרגע סיפור המסגרת שלנו הוא רילוקיישן לשלוש שנים. לא הגירה. במקום לגור בחיפה או בתל אביב ביוקר מטמטם, אנחנו חיים פה בשליש מחיר. מה שדרוש לי בארץ לשלושה חודשים מספיק לי פה לשנה".

"כרגע סיפור המסגרת שלנו הוא רילוקיישן לשלוש שנים. לא הגירה. במקום לגור בחיפה או בתל אביב ביוקר מטמטם, אנחנו חיים פה בשליש מחיר. מה שדרוש לי בארץ לשלושה חודשים מספיק לי פה לשנה"

בואי נדבר רגע, בעזרת ספרים שהוצאת ב"לוקוס", על שני נושאים שהם בנפשך: חופש ומשפחה.

"לא קשה להסביר למה יליד המקום לא מחבב את התייר. כי כל מקומי, מכל מקום שהוא, הוא תייר פוטנציאלי, וכל תייר הוא מקומי באיזשהו מקום. כל מקומי בכל מקום שהוא, חי חיים בנאליים, כורע ונמחץ תחת חיי שגרה ושעמום וייאוש ודיכאון, וכל פעולה, טובה או רעה, היא ניסיון לשכוח את זה. כל מקומי היה רוצה למצוא דרך מילוט, כל מקומי היה רוצה מנוח, כל מקומי היה רוצה לתור את העולם. אבל חלק מהמקומיים – רוב המקומיים בעולם – לא יכולים ללכת לשום מקום. הם עניים מדי".

– ג'מייקה קינקייד, "מקום קטן", לוקוס 2017.

פלסטיני עומד על גדר ההפרדה ליד מחסום קלנדיה, בין רמאללה וירושלים. 23 בספטמבר 2011 (צילום: נתי שוחט/פלאש90)

"ג'מייקה קינקייד (סופרת ומסאית אנטיגואנית־אמריקאית־יהודייה, פרופסור ללימודי אפריקה ואמריקה בהרווארד) חוקרת חופש וחושפת מנגנוני כוח. בספר 'מקום קטן' היא בוחנת את יחסי הכוחות באמצעות התייר המערבי הלבן שבא אל האי אנטיגואה שבקריביים, המאוכלס בצאצאי עבדים שהובאו מאפריקה בידי הלבנים.

"הקטע הזה ממחיש עבורי את החופש שיש לי. כמה הוא חשוב לכל אדם וכמה הוא לא מובן מאליו. לי יש אותו. לפלסטיני בעזה אין אותו. יש משהו מעוור ביחסי כוחות. כשאתה נהיה עשיר, משהו בך מפסיק לראות דברים מסוימים. בני אדם. ככל שיש לך יותר פריווילגיות, אתה רואה פחות עוולות. קינקייד מורידה את התיוגים, כי פוליטיקת הזהויות משכיחה את הזכות הבסיסית להיות בן אדם.

"באחרית הדבר של הספר, שכתב מבקר הספרות וחוקר התרבות עומרי הרצוג, הוא מספר שהיה בהרצאה של קינקייד באוניברסיטת תל אביב, באחד מביקוריה בארץ. היא נשאלה שם על יהדותה (קינקייד הייתה נשואה ליהודי, התגיירה והמשיכה לפקוד את בית הכנסת גם לאחר שהתגרשה), והשיבה: 'אני חופפת את הראש באותו מותג שמפו כבר 15 שנה. למה על זה אף אחד לא שואל אותי?'

"אני לא אקטיביסטית גדולה. הספרות היא האקטיביזם שלי, והיא קשורה לריבוי הזהויות. אני מוציאה לאור כדי לגוון. כדי להפגיש את הקורא הישראלי עם האדם בנורווגיה, בגואטמלה או באיסלנד"

"משהו בה מעקר טיעונים ותפיסות עולם מחשיבותן. יש לה היכולת להפשיט את הדברים ולהציג אותם בעירומם. יש כל כך הרבה זהויות מוצדקות. כולם מתבדלים ומגינים על זהותם, אבל משהו בסיסי משותף הולך לאיבוד.

"אני לא אקטיביסטית גדולה. הספרות היא האקטיביזם שלי, והיא קשורה לריבוי הזהויות. אני מוציאה לאור כדי לגוון. כדי להפגיש את הקורא הישראלי עם האדם בנורווגיה, בגואטמלה או באיסלנד. עם מה שמתרחש בעולמו ואיך עולמו פוגש את עולמנו. הרעיון הוא ליצור רשת אנושית מעבר להבדלים – המעניינים והחשובים, שאני בעדם – אבל בסופו של דבר, מתחת לחזה יש בני אדם".

"המשפחה", "מקום קטן" ו"השעה לילה": שלושה ספרים שיצאו ב"לוקוס" (צילום: לוקוס)

"מהיום נבלה את הערב יחד בסלון. לפחות שעתיים בכל ערב, משש עד שמונה, מה דעתכן? המיטות נועדו לשינה, אני אומר, לא לרבוץ בהן בחושך ולהתלחש". מרטינה הסתובבה על המזרן כדי להסתיר בגופה את דפי היומן שקרעה. ייתכן שהאבא – או האיש הזה שהוא עכשיו אביה – עלה על התרגיל שלה, ולכן החליטה שאולי אחר כך, כשתהיה לבדה, תצטרך לאכול את הקרעים ליתר ביטחון [….] הטעם העיקרי, החשוב ביותר, הוא לחלוק בזמן ומרחב […] לא ייתכן שכל אחד יתנהל לעצמו, בלי חיים משותפים ובלי תקשורת בינינו. אל תשכחו שאנחנו משפחה!"

– שרה מסה. "המשפחה". לוקוס, 2024.

"בתוך החקירה שלי על מה זו החברה הישראלית או מה זו החברה היהודית הייתה לי אאוריקה. הבנתי שמשפחה היא מרכיב מהותי ביהדות. מהותי פירושו שאם אתה מוציא את המרכיב מהדבר – הדבר כבר אינו הדבר. בלי קשרי משפחה אין יהדות.

"בספר הזה מסופר על משפחה עם ערכי אחדות ולכידות חזקים, עד שמתברר שמתחת לכל זה טמון שקר גדול. יסוד המשפחה, האבא, מתגלה כנוכל.

"בסקנדינביה המשפחה היא לא מושג מקודש. אנשים עוזבים את הבית, מתרחקים מההורים ולא מרבים להתראות איתם. הסופר הנורווגי של אסקילדסן אמר לי פעם שדווקא מרחוק הוא יכול לאהוב אותם"

"הוצאתי את הספר הזה משתי סיבות עיקריות. הראשונה – כי שרה מסה היא סופרת אדירה שיודעת לייצר מתח סובטילי שמשאיר אותך ערנית. השנייה – פירוק המוסד הפטריארכלי. בספר הזה המסורת הספרדית היא פטריארכלית, מצ'ואיסטית, שוביניסטית, מדכאת נשים ולא רואה בהן שוות זכויות. וזה פוגש אותי. כי המשפחה חשובה לי, אבל איזו משפחה? האם יש לי מודלים?

"לפני כמה שנים למדתי בתוכנית לתרבות יהודית במכון מנדל בירושלים. היו שם יהודים מכל קשת החברה הישראלית (בלי ערבים). באחד התרגילים נשאלנו מה הכי חשוב לך ביהדות. רובם אמרו: המשפחה. ואז עולות שאלות – האם זה באמת כל כך אידיאלי? הרי במשפחה יכולים לקרות גם דברים הרסניים.

"במשפחה יכולים לקרות גם דברים הרסניים". "דיוקן משפחה" של רמברנדט, 1668

"בסקנדינביה המשפחה היא לא מושג מקודש. אנשים עוזבים את הבית, מתרחקים מההורים ולא מרבים להתראות איתם. הסופר הנורווגי של אסקילדסן (שספרו היפהפה 'מעכשיו אלווה אותך עד הבית' ראה אור ב'לוקוס', תמ"ס) אמר לי פעם שדווקא מרחוק הוא יכול לאהוב אותם".

"במקום יפהפה הטובל בירק אני מגלה את גופתו של המת".

– מיכלאנג'לו אנטוניוני, פתיחת הסיפור "מדבר הכסף", מתוך "הבאולינג ההוא על הטיבר", לוקוס, 2017.

"הספר הזה מאגד 33 סיפורים קצרים, שנקראים כמו רעיונות לסרטים. התרחשויות. הכתיבה מזכירה הוויה קולנועית, והיא המפתח להבנת הקולנוע של אנטוניוני (שהיה במאי קולנוע, סופר וצייר). הוא מביא תפיסת עולם אסתטית שרואה חשיבות בחומרי, כדי לחשוף את האמת. כל פעולה שאנחנו עושים בעולם החומרי משקפת את עולמנו הפנימי.

"תרבות האינסטנט, דפוק וזרוק, פחות תופסת באיטליה. אפילו הגינון פה מלא בכבוד. מצד אחד, להשאיר קצת טבעי. לא למשטר את הצמחים. מצד שני, לא לתת להם לגדול פרא"

"תרבות האינסטנט, דפוק וזרוק, פחות תופסת באיטליה. אפילו הגינון פה מלא בכבוד. מצד אחד, להשאיר קצת טבעי. לא למשטר את הצמחים. מצד שני, לא לתת להם לגדול פרא. לדאוג שנשתלב איתם והם איתנו. זה מוצא חן בעיניי.

"יש פה תפיסה אסתטית אנטי־קפיטליסטית לא במובן הניו־אייג'י, אלא במובן שהיא מקבלת את העובדה שאנחנו חיים בעולם חומרי, אבל לא שוללת את הנשמה ואת הנפש".

מו"לית הוצאה לוקוס שירה חפר (צילום: ערן מאירסון)

מה חשיבותה של אומנות לחיי האדם?
"אומנות היא ערוץ חיוני עבור קהילה כדי לתקשר באמצעותה, לספר את הסיפורים שלה, להבנות תודעה שתאפשר חיים משותפים. תרבות, בהכרח, משותפת להרבה אנשים. כמו תרבית. לא הכול לטעמי, אבל בישראל קשה לייצר תרבות, כי כל אחד עושה ריקליימינג לתת־התרבות שלו, ומי שהכי סובל מהפילוג – זאת התרבות. כלומר, בני האדם.

"כשאני אומרת 'תרבות', אני לא מתכוונת רק לאומנויות. כל התוצרים הקהילתיים שהם תרבות סובלים. הספרות טווה חוטים בין בני אדם. לכן היא פעולה תרבותית שאני מאמינה בה.

"יש כוחות שרוצים שתשנאי את השונה ממך ולא תרקמי איתו דברים משותפים. צריך להתנגד, אבל זה קשה, כי מי שקובע הוא מי שמחזיק את הכסף. ומי שמפחד על הכסף שלו – לא מתנגד"

"אבל זה מאבק, כי יש כוחות שרוצים שתשנאי את השונה ממך ולא תרקמי איתו דברים משותפים. צריך להתנגד, אבל זה קשה, כי מי שקובע הוא מי שמחזיק את הכסף. ומי שמפחד על הכסף שלו – לא מתנגד".