פרופסור דרור בורשטיין. בן 55. סופר, עורך ומרצה לספרות באוניברסיטה העברית. מחבר ספרי פרוזה, שירה ועיון, שכתיבתו נעה בין טבע, תרבות ומחשבה פילוסופית, וזכתה לאורך השנים בהכרה ובפרסים ספרותיים מרכזיים. נשוי ואב לשניים. מתגורר בתל אביב.

בשיחה עם תמר מור סלע הוא מדבר על כתיבה בזמן מלחמה, על שלום כמשהו שאי אפשר להכריז עליו אלא רק לחפש אותו, על חיים בתוך מציאות של אלימות מתמשכת מבלי לאבד קשר עם העולם שסביב, ועל האפשרות להישאר פתוח, מתבונן וקשוב גם כשבחוץ רועש ודחוף ושביר.

מה שלומך?
"זאת שאלה שיכולה להישמע סתמית, כזאת ששואלים כלאחר יד. אבל בעצם היא עמוקה. אף אחד לא חושב, לפחות לא אני, שזאת שאלה על שלום. 'What's your peace', זה לא כמו 'מה העניינים?'

"אפשר לומר שהשנתיים פלוס האחרונות שינו משהו בווילון. המציאות הייתה כזאת גם קודם, אבל יכולנו להתעלם ממנה"

"אם אתייחס לשאלה ברצינות, התשובה שעולה לי היא שאני מחפש את השלום שלי במובן קונקרטי כלשהו, שקשור לכתיבה. מאז אפריל אני כותב נובלה שקשורה למצב נטול השלום שבתוכו אנחנו חיים. כתבתי וסיימתי, ואז, לפני כמה ימים, נוסף לה אפילוג שהיה לגמרי לא מתוכנן, ויש בו שלום כאן באזור, בעתיד כלשהו. הטקסט כאילו ביקש לצאת מהאי־שלום שלו.

"זאת התשובה האישית שלי לשאלה שלך, אבל אני לא באמת יכול לאחוז בה, כי דברים משתנים כל הזמן. בחדשות. במה שקורה כל יום".

הקיום נמצא בתנועה מתמדת. אנחנו יודעים את זה, ומדחיקים. בני האדם מחפשים יציבות.
"אנשים שקצת קשורים לזכויות בעלי חיים, לטבעונות, מכירים את זה. אתה יודע שבכל רגע, ביום ובלילה, באיזשהו מקום בעולם, תעשיית הבשר פועלת. אתה יודע את זה, אבל יש רגעים שבהם אתה יודע את זה יותר. זה כמו משהו שקורה מאחורי וילון, אבל לפעמים הצעקה חזקה יותר, או שפתאום יש בו חור.

"אפשר לומר שהשנתיים פלוס האחרונות שינו משהו בווילון. המציאות הייתה כזאת גם קודם, אבל יכולנו להתעלם ממנה".

כמו הר הגעש וזוב. הלבה רוחשת. כולם יודעים וממשיכים לגור לידו.
"הפנטזיה הישראלית הייתה לא לדעת שום דבר. זה היה נהדר לא לדעת כלום אף פעם, להתרפק על העבר ולפנטז על העתיד – ואני אומר את זה בביקורתיות, למרות שגם אני חלק מזה.

"הפנטזיה הישראלית הייתה לא לדעת שום דבר. זה היה נהדר לא לדעת כלום אף פעם, להתרפק על העבר ולפנטז על העתיד – ואני אומר את זה בביקורתיות"

"לאורך כל המלחמה צפיתי בהרצאות של העתידן פרופסור דוד פסיג. הוא גרם לי הנאה צרופה, כי הוא מדבר יפה והחומרים שלו מעניינים, אבל יש שם עוד משהו שחשבתי עליו אתמול: הוא נותן פטור מההווה. זה נוח. הרי בעתיד אף אחד לא סובל. אין בני אדם בעתיד. בואי נגיד שכאב שן בהווה כואב יותר ממלחמת עולם בעתיד. כמו לקרוא סיפור. אתה מוגן".

במובן הזה העבר והעתיד דומים.
"נכון, אם כי העבר נושא עימו זיכרון. מלחמה שהייתה משאירה בך שריטה או צלקת. למרות שאתה כבר מוגן מפניה, אתה לא מוגן מפני הזיכרון ומפני החלום – כלומר, מהטראומה.

"הוא גרם לי הנאה צרופה". פרופ' דוד פסיג (צילום: Drpassig / Wikimedia Commons)

"אין טראומה מהעתיד. מפלגת יש עתיד, למשל, קצת עובדת על הפנטזיה הזאת. יאיר לפיד, שהיה עלם חמודות צעיר, מזדקן כמו כולנו – ועדיין: יש עתיד. הנחמה הטמונה בעתיד שאף פעם לא מגיע. בעצם, זאת קצת פנטזיה משיחית".

אני נזהרת מלדמיין עתיד, אף שלפעמים יש בזה כוח. כלומר, תחשבי על מה שאת רוצה שיקרה כעל דבר שכבר קרה – וכך תקרבי אותו. משהו כזה.
"יש משפט של הסופר והפסיכואנליטיקאי האהוב עליי, ג'יימס הילמן, בספר שלא תורגם לעברית: Tell me what you long for and I will tell you who you are – 'תגידי לי למה את כמהה ואומר לך מי את'. אל תגידי מה המקצוע שלך, מה ההכנסה שלך ואיפה את גרה. תגידי מה הפנטזיה שלך, מה את רוצה שיקרה. זה אומר עליך משהו יותר עמוק".

אתה קשור לטבע וכותב עליו כבר הרבה שנים. מה אתה מחפש כשאתה מתבונן בו?
"אני לא מחפש שום דבר. אם אתה מחפש משהו, סימן שיש לך איזו הנחה מוקדמת. התבוננות בטבע – וגם, בעיניי, בכתיבה שלא קשורה לטבע – פירושה להיות במצב שבו אתה לא מחפש משהו מסוים, אבל פתוח לכל מה שיבוא".

"התבוננות בטבע – וגם, בעיניי, בכתיבה – פירושה להיות במצב שבו אתה לא מחפש משהו מסוים, אבל פתוח לכל מה שיבוא"

אתה גר בתל אביב. איפה את פוגש את הטבע?
"בשבעה באוקטובר הייתי בגליל העליון, שאליו אני יוצא מדי פעם. יש שם חורש טבעי ויפה, ויש לי מסלולים קבועים. לפעמים אני שומר על בתים של אחרים. כאילו העולם שמע שאני מבקש טבע, ופתאום מישהי הציעה לי לשמור על הכלבים שלה, וכבר שמרתי גם על תרנגולות.

"עכשיו אני כותב ספר על עצים, אז אני הולך להתבונן בעצים בכל מיני מקומות. שלוש פעמים בשבוע, כבר עשרים שנה, אני מגיע לגן הבוטני באוניברסיטת תל אביב, וכשאני נוסע לבן שלי, שגר באנגליה, אנחנו נוסעים בין עיירות ויערות".

"עכשיו אני כותב ספר על עצים". יער בגליל העליון (צילום: הדס פרוש/פלאש90)

יש לך קשר עמוק גם לבעלי חיים. כתבת ספרים על עטלפים, ציפורים, פרות, ואת הספר "עולם קטן" על מיני חרקים. כלומר, חיות שפחות חביבות על אנשים.
"אני אוהב את כל החיות. שני הדברים שהכי עניינו אותי בילדות היו בעלי חיים ואסטרונומיה – חיות וכוכבים. אולי נחשים קצת פחות, ועדיין אין לי עוינות כלפיהם. עכשיו יש לי כלבה, אבל בילדות לא היו לי כלב או חתול. בשנות השמונים הייתה אופנה של עיר נמלים מפלסטיק, שאפשר היה למלא בה חול ולראות את הנמלים בונות תעלות. אז הייתה לי עיר נמלים".

לאחרונה הוצאת את הספר "המביט לארץ" (תהלים קד כציור נוף סיני), שהוא שיר הלל למארג שנקרא העולם. מה משתנה כשנכנס האנושי אל התמונה?
"שום דבר. האנושי הוא חלק שאמנם הגיע מאוחר יותר, אבולוציונית, אבל הוא חלק מהתמונה. בני האדם – וזה לא רעיון שאני המצאתי – הם סוג של איתן טבע.

"כשאני מסתכל על התמונות של החורבן בעזה, אני חושב על מדינת ישראל כמו על הר געש שהתפרץ. זאת לא התחכמות, כי התגובה הישראלית, הדבר הזה, נענית לחוקי טבע אנושיים שאולי קשורים באופן ספציפי לישראל, כמו שהר געש נענה לחוקי טבע גאולוגיים, במובן שאי אפשר למנוע.

"יש לי הרגשה שכמו שעץ צומח או אצטרובל נפתח מתוך הטבע שלו, למדינת ישראל יש את החוקים שלה, והם די ברורים"

"יש לי הרגשה שכמו שעץ צומח או אצטרובל נפתח מתוך הטבע שלו, למדינת ישראל יש את החוקים שלה, והם די ברורים. בעצם, אם חושבים על המשבר האקולוגי, זה קיים בכל העולם. מאז שהחלו לגלות את ההשלכות של ההתחממות הגלובלית וחתמו על כל מיני אמנות, כמו פרוטוקול קיוטו, כמות הזיהום ופליטות גזי החממה עלתה. כלומר, למרות הידע, יש הסלמה ואין לימוד".

קצת שונה מהתמונה שעולה מתוך תהלים קד. למה בחרת דווקא בפרק הזה?
"אולי מתוך רצון להביא לתרבות הישראלית, על צידה המלחמתי, את הצד השני – מחוץ לשפה האלימה. לדבר את המחשבה הדתית־אקולוגית של סין ושל הציור הסיני – בעברית, מתוך התרבות והמקורות שלנו. להראות שזה קיים. ליצור אקולוגיה תרבותית. להראות שהסינים והיהודים – ובהרחבה, בני האדם – יכולים לדבר שפה אחת, למרות ההבדלים. כמו בסיפור מגדל בבל: 'וַיְהִי כָל־הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים' (בראשית יא). זה היה המצב לפני שפוזר מגדל בבל.

"מובן שהם שונים מאיתנו, אבל בעומק יש גם דברים דומים".

"הסינים והיהודים יכולים לדבר שפה אחת". "מגדל בבל" של הצייר הפלמי לוקאס ואן פאלקנבורך, 1594

תהלים קד מתאר תמונת נוף. פליאה. השפה היא שפת יופי. רחוקה מהאלימות וההפרדה ומהתחושה שהכול מתפרק באופן הכי רע. נווה מדבר.
"תמונת העולם שנשקפת מתהלים קד, אם מסתכלים עליה ביחס למלחמות, באמת נראית כמו משהו חריג – כמו נווה המדבר שאת מתארת. אבל רוב היקום הוא נווה מדבר. מי שמתנגד לו הם בני האדם, שנלחמים אלה באלה. המזמור מודע גם לזה; הוא לא תמים בכלל.

"חשבתי – ואני יודע שזאת מחשבה תמימה, ובכל זאת אני מביא אותה כפנטזיה בספר – שמישהו יקרא את זה ויגיד: 'וואלה, יש לי כאן מערכת הפעלה'. המזמור הזה הוא מערכת הפעלה. הוא הצעה לחיים; הוא לא סתם משהו נחמד. הוא מלמד לא פחות מעשרת הדיברות, למרות שהוא לא אומר מה כן ומה לא".

וְיַיִן יְשַׂמַּח לְבַב אֱנוֹשׁ, לְהַצְהִיל פָּנִים מִשָּׁמֶן, וְלֶחֶם לְבַב אֱנוֹשׁ יִסְעָד. נדמה שהטקסט הזה נכתב מתוך התפרצות מהולה ביין.
"זה לא תיאורטי. גם אז היו שותים יין. אני חושב שהוא מדבר גם על השמחה של אלוהים וגם על שמחה שיכורה שאפשר להגיע אליה, וזה לא עניין פילוסופי אלא פשוט.

"אני זוכר שהייתי פעם באיטליה, וישבתי בערב באיזו חווה, והוציאו מלון ויין, ואתה לוגם לגימה קטנה – והיין לא מהול, ואתה שמח. אלה היו אמורים להיות החיים שלנו"

"אני זוכר שהייתי פעם באיטליה, וישבתי בערב באיזו חווה, והוציאו מלון ויין, ואתה לוגם לגימה קטנה – והיין לא מהול, ואתה שמח. אלה היו אמורים להיות החיים שלנו. איטליה, במובן מסוים, היא כמו תהילים קד. היא קרובה, לא מאוד שונה מבחינת האקלים (בחלקה הדרומי), יש בה זיתים ויין, ואפשר להסתכל עליה כעל סוג של מודל – ולא שהם נטולי בעיות".

האם משהו במבט שלך על העולם השתנה בעקבות שבעה באוקטובר?
"לא. ידעתי שבני האדם מסוגלים לעשות דברים כאלה והרבה יותר גרועים. די לקרוא בספרי ההיסטוריה על מלחמת העולם הראשונה. אני חושב שבכל יום נהרגו עשרת אלפים איש בממוצע. האם מה שקרה מפתיע? כן. זה כמו שאתה, חלילה, מעורב בתאונת דרכים: אתה מופתע, אתה בהלם. אבל אתה לא יכול להגיד שלא ידעת שיש בעולם תאונות דרכים".

"פגועי מתקפת גז" של הצייר האמריקאי ג'ון סינגר סרג'נט, 1919 (צילום: רשות הציבור)

מה קורה ליצירה בתוך כאוס? הצלחת לכתוב בזמן המלחמה?
"בימים הראשונים לא, אבל ניסיתי לחזור לגן הבוטני, וזה הביא כתיבה מסוג אחר. הספר על העצים, למשל, נכתב בעיקר בשנתיים האחרונות. הייתה לי הרגשה – שהיא כמובן פנטזיה – שספר כזה הוא לטובת משהו. לטובת היצורים האלה שצריך לדבר בשבילם ולעזור להם.

"היה לי קל יותר לכתוב על העצים מאשר לכתוב בדיון, כי לא הייתי בטוח שזה בכלל חשוב למישהו מלבד לעצמי. אבל לכתוב על עצים זה מוצדק. את המלחמה הרי לא יכולתי להפסיק, אז עשיתי את מה שליד. לא מתוך מחשבה שאנשים יקראו ספר על חרקים, למרות שכבר שמעתי על כמה אנשים שקראו את 'עולם קטן' ומאז הם לא הורגים ג'וקים. נראה לי שהצלתי לפחות עשרה ג'וקים".

אני זוכרת שחודשים אחרי שהמלחמה פרצה, כמעט כל טקסט שקראתי נראה לי מיותר. טפל. מלא פאתוס ואידיוטי. הקריאה כמעט אבדה לי, בעיקר פרוזה. בחודשים האחרונים, לאט־לאט היא שבה אליי. אז יש מעגליות. דברים קמים ונופלים, נולדים ומתכלים – וחוזר חלילה. ובגלל שזאת השיחה האחרונה במדור הזה שיקר ללבי, רציתי לדבר איתך קצת על סוף. סוף כדרך, לא כאירוע.
"לפני שבועיים פנו אליי שתי סטודנטיות שיזמו מפגשי כתיבה בעקבות משוררים וקראו להם 'פלגיאט'. הן הזמינו אותי להעביר מפגש וביקשו שאבחר משורר. ראיתי שתאריך המפגש הוא 23 במרץ – יום פטירתו של המשורר ישראל אלירז, עשר שנים למותו – אז בחרתי בו.

"בכל יום אתה מתקרב עוד קצת אל הסוף. אתה נמצא בין המלחציים של הזמן ואינך יכול לברוח מהם, ואני חושב שהדבר היחיד שאפשר לעשות לטובה הוא לנצל את האנרגיה ששוחקת אותנו לאנרגיה של עילוי"

"למה אני מספר לך את זה? כדי לומר שהשנים עוברות, ופתאום אתה מבין את זה. וכאן אני מתחבר לדברים שאמרת לגבי התחושה של טפלות ביחס לטקסטים בתחילת המלחמה. אני חושב שזה סימן טוב, שדוחף אותך אל החשוב ואל העיקר. את מבינה שהזמן שלך מוגבל. ברור שכולם יודעים את זה, אבל – וזה די מדהים – רוב האנשים מתנהגים כאילו הם נצחיים.

"אני מרגיש חזק מאוד שהזמן שלי נעשה יקר יותר. לפני עשר שנים הייתי הולך לכל דבר שאליו הזמינו אותי. עכשיו, כמעט על הכול אני אומר לא, למעט יוצאי דופן. אותו הדבר עם ספרים. פעם יכולתי לקרוא רומן של 400 עמודים גם אם הוא היה פחות מוצלח; היום לא.

"עולם קטן", "אדם בחלל", "פרה גועה, כוכבים מחווירים": שלושה ספרים של דרור בורשטיין (צילום: בבל, אפיק)

"עוד יש לי עבודה לעשות עם זה – למשל לפנות ערמות ספרים שיש לי בכל מקום בבית (וגם בקינדל). יש לי פנטזיה להשאיר שניים–שלושה מדפים עם הספרים שאני באמת אוהב. כשהפילוסוף ברוך שפינוזה מת – והוא היה, ככל הנראה, אחד האנשים החכמים במאה ה־17, אם לא באנושות כולה – מצאו בביתו 150 ספרים בלבד. ולא היה לו קינדל.

"השינוי חל כל הזמן. הוא עובדה. בכל יום אתה מתקרב עוד קצת אל הסוף. אתה נמצא בין המלחציים של הזמן ואינך יכול לברוח מהם, ואני חושב שהדבר היחיד שאפשר לעשות לטובה הוא לנצל את האנרגיה ששוחקת אותנו לאנרגיה של עילוי, למשהו שמרים אותך.

"זה לא לחמוק ממלחצי הזמן, אלא להפך – להסתכל עליהם בעיניים. לחמוק זה קל: אפשר לעשן משהו ולשכוח. אני דווקא חושב שטוב להיות בקשר עם הסוף, ולנסות לקטוף ממנו פרי מסוים".

"ג'יימס הילמן מתעכב על המילה 'כבוד', 'Respect': רה = עוד פעם. סְפֶּקֶרֶה (specere) = מילה שקשורה לראייה, להתבוננות, לבחינה חוזרת. כלומר, Re-spect פירושו לראות עוד פעם. ולראות משהו עוד פעם – זה לכבד אותו"

באיזה אופן אתה חושב שראוי לשהות בעולם?
"אני יכול לענות במילה אחת שעליה מדבר ג'יימס הילמן. הוא מתעכב על המילה 'כבוד', 'Respect': רה = עוד פעם. סְפֶּקֶרֶה (specere) = מילה שקשורה לראייה, להתבוננות, לבחינה חוזרת, לתשומת לב. כלומר, Re-spect פירושו לראות עוד פעם. ולראות משהו עוד פעם – זה גם לכבד אותו.

"זה כל מה שצריך לדעת לחיים, וגם לכתיבה, ציור, מוזיקה ואומנות בכלל. גם בעברית זה מעניין, כי המילה 'כבוד' קשורה למילה כובד. כלומר, אם אתה מכבד משהו, אתה נותן לו כובד. אתה נותן לו נפח, משקל.

עץ בודד סמוך לשדה חיטה מחוץ לקיבוץ דליה, 16 במאי 2020 (צילום: מילה אביב/פלאש90)

"בספרו 'Curriculum Vitae' כתב הסופר יואל הופמן: 'אנחנו [כלומר אני] רוחשים כבוד עמוק למציאות […]" כבוד למציאות הוא כבוד לבני האדם, לבעלי החיים, לעצים, לאוויר וגם לדברים שאנחנו לא רואים, כמו הכוכבים. במילה 'Respect' יש מתן כבוד לאחרים, אבל גם לעצמך. המבט החוזר מאט אותך, ואז המציאות נעשית מכובדת יותר, וגם אתה – אתה רוחש לעצמך כבוד לראות עולם.

"גם בתל אביב אפשר לעצור ולהניח יד על העצים. זה כיף, כי פתאום אתה שם לב שהעץ שם. אני מברך לשלום גם חתולים ברחוב. ככה העולם נעשה קיים. כל זה קשור גם לעניין הסוף. זו דרך להכניס לתוך מלחצי הזמן הקצוב יותר ממשות, יותר קיום – עם כל היופי והכאב.

"יש משפט יפה של הפילוסוף ג'ייקוב נידלמן: 'תשומת הלב שלי היא אני'. כלומר, היא הדבר היחיד שיש לי.

"כל מה שנתון לי אינו שלי. אתה קם בבוקר. יש לך אצבעות, אוזניים, ידיים. אתה לא יכול להחליט שאתה קם בלי אוזן. זה נתון. אבל את תשומת הלב אתה יכול להפעיל"

"כל מה שנתון לי אינו שלי. אתה קם בבוקר. יש לך אצבעות, אוזניים, ידיים. אתה לא יכול להחליט שאתה קם בלי אוזן או עם שלוש עיניים. זה נתון. אבל את תשומת הלב אתה יכול להפעיל: להעתיק מכאן לשם, להניח אותה לארבע שניות, ארבעים שניות, ארבעים דקות. זה אומר הרבה על מי שאתה".

במילים אחרות: המקום שבו מונחת תשומת הלב שלך – גַּדֵּל.
"אני כל הזמן אומר לסטודנטים ולסטודנטיות שלי, ויודע שזה די אבוד: כשאתם הולכים ברחוב, שימו ידיים בכיסים. זה אומר שהראש זקוף, העיניים קדימה, האוזניים כרויות. זה אומר שלא הולכים עם טלפון ברחוב. זאת החלטה עקרונית, אם להיות או לא להיות אדם־מסך.

"זאת החלטה עקרונית – להיות או לא להיות אדם־מסך". אישה מצלמת בטלפון הנייד (צילום: AP Photo/Matt Rourke)

"בני האדם עד שנת אלפיים (היסטורית, זה אתמול) לא היו ככה. זה חדש. אז ידיים בכיסים וראש למעלה. זו העצה הכי מעשית שיש לי לתת: פשוט להיות בעולם על כל מה שיש בו, מה שהופך את החיים להרבה יותר מעניינים".

מה אתה קורא עכשיו?
"ספר שקניתי באנגליה בקיץ נקרא 'William Blake and the Sea Monsters of Love', שכתב סופר נהדר בשם פיליפ הואר. הוא מספר את סיפורו של המשורר והצייר האנגלי ויליאם בלייק, וכותב גם על האנשים שעליהם הוא השפיע – אנשים שאהבו אותו וחיו עשרות שנים אחריו.

"ויש עוד ספר שלקחתי אתמול מהספרייה. כמו בהרבה מקרים, הוא היה מונח ליד הספר שחיפשתי. זה ספר יפני שנקרא 'The Gossamer Years'. יומנה של אצילה יפנית משנת 950 לספירה, ששמה לא נזכר.

"העצה הכי מעשית שיש לי לתת: פשוט להיות בעולם על כל מה שיש בו, מה שהופך את החיים להרבה יותר מעניינים"

"היא חיה בחצר הקיסר, ומישהו מחזר אחריה, והם מנהלים ביניהם תקשורת באמצעות שירה. הוא שולח לה שיר עם שליח. בהתחלה היא לא עונה לו, ואז היא עונה ושולחת לו שיר. כמעט כל ההתכתבות ביניהם מתנהלת בשירים, והם לא אומרים שום דבר באופן ישיר. הוא לא אומר לה, 'תגידי, בא לך לבוא אליי?' הוא שולח לה שיר על הציפור שבאה אל העשב. הכול ליד – וזה יפה".

גדלת במשפחה דתית. מה מקומה של היהדות בזהות שלך והאם היא חורגת מקשר טקסטואלי/ספרותי?
"זאת שאלה לא קלה, כי המילה "יהדות" מסמנת הרבה דברים שונים ומשונים. פסוק כמו "כִּי תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ […] עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ" (שמות כג, ה), הוא צו מדהים בחמלתו: "חמור שונאך". כלומר, להתגבר גם על הזלזול בחמור וגם על השנאה לאדם – בבת אחת.

"אף אחד לא יכול להיות יהודי שלם, כי 'היהדות' היא פאזל": פרופ' דרור בורשטיין (צילום: נדב בורשטיין)

"או צו כמו "וְגֵר לֹא תִלְחָץ, וְאַתֶּם יְדַעְתֶּם אֶת נֶפֶשׁ הַגֵּר, כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם", באותו פרק. החוקים האלה הם שירה מרגשת, שיש בה חמלה שאינה פחותה מזו שבבודהיזם, ואולי אף עולה עליה. אבל יש גם הרבה חוקים אחרים.

"היהדות היא לא בית, אלא תֵּל: שכבות ארכיאולוגיות שונות של צווים, רעיונות וסיפורים. בעצם, אף אחד לא יכול להיות יהודי שלם, כי 'היהדות' היא פאזל שיש בו סתירות – למרות שרבים סבורים שיש רק תמונה אחת, ברורה ויציבה, של יהדות שאינה ניתנת לפירוק".

"היהדות היא לא בית, אלא תֵּל: שכבות ארכיאולוגיות שונות של צווים, רעיונות וסיפורים. בעצם, אף אחד לא יכול להיות יהודי שלם, כי 'היהדות' היא פאזל שיש בו סתירות"

*  *  *

המדור הזה מגיע אל קו הסיום שלו. "מצב הרוח" נולד מתוך הצורך לשוחח, לשהות בתוך הזמן הכאוטי הזה ולנסות לחלץ ממנו הבנות; לפענח את מה ששועט מבלי לעצור, לתת לעת הזאת מילים, ולבדוק יחד מה קורה לנפש, למחשבה ולשפה.

השיחה עם פרופסור בורשטיין מסמנת עבורי נקודת עצירה טבעית: לא סוף דרמטי, אלא ידיעה שקטה שמחדדת את החיים. אולי כמו מבט חוזר על עץ, על טקסט, על זמן – רגע לפני שממשיכים הלאה.