המלחמה מול איראן עשויה להיות מוצדקת מבחינה ביטחונית, אך אצל ראש הממשלה בנימין נתניהו היא משמשת גם מנגנון הסטה: העברת העין הציבורית והבינלאומית מן השאלה הפלסטינית אל "האויב הגדול" שמאפשר להתלכד סביבו.

רויטרס דיווח כי מאז חזרתו של דונלד טראמפ לבית הלבן, נתניהו "דחף שוב ושוב" בשיחות טלפון להסיט את תשומת לבו מהמלחמה בעזה אל הטילים והשאיפות הגרעיניות של איראן (רויטרס, 4.3.2026).

גם אם יושג הישג צבאי מול איראן, אין בו כדי להחליף הכרעה ישראלית נדרשת על גבולות, ריבונות וזכויות לפלסטינים; יתרה מכך, תוצאה כזו עלולה לחזק את שלוחות הטרור של איראן, לצמצם תמריץ ערבי להרחבת הנורמליזציה במסגרת הסכמי אברהם, ובמקביל לאפשר לקואליציה משיחית־ימנית להעמיק סיפוח זוחל ואלימות יהודית בסיוע מערכות תקציביות ממלכתיות.

דווח שנתניהו "דחף שוב ושוב" להסיט את תשומת לבו של טראמפ מהמלחמה בעזה אל הטילים והשאיפות הגרעיניות של איראן. גם אם יושג הישג צבאי מולה, הוא לא יחליף הכרעה ישראלית נדרשת בסכסוך עם הפלסטינים

נקודת הפתיחה לאסטרטגיה זו הייתה הרגע שבו נתניהו הפך את איראן ל"כותרת־על" בזירת הלגיטימציה הבינלאומית, למשל בנאומו באו"ם ב-2012, שבו הציב "קו אדום" ביחס לאיראן. שיאה הוא כיום, עם תיעוד ישיר של שימוש באיום האיראני להסטת השיח מעזה ומהסכסוך הישראלי-פלסטיני.

"תבוסת איראן" מוגדרת על ידי ארה"ב וישראל כהחלשה משמעותית ומתמשכת של יכולות צבאיות/אסטרטגיות – פיקוד, טילים, תשתיות הקרנת כוח – מבלי להניח מראש קריסת משטר.

"שינוי משטר" מוגדר כהחלפת ההנהגה ומוסדות השלטון באופן שמייצר שינוי מבני במדיניות. כלומר, האפשרות כי ההנהגה הנוכחית תיוותר על כנה אם תשנה את מדיניותה, היא אפשרית בכדי שטראמפ יכריז על ניצחון וסיום המלחמה ויותיר עם ישראל להתמודד עם השלכותיה האחרות.

במדיניות זו נתניהו מפגין חוסר אחריות מדינית לטווח הארוך: איראן היא איום חיצוני, אך השאלה הפלסטינית היא הסוגיה שמכריעה את מהותה של ישראל – דמוקרטיה בגבולות מוכרים, או משטר שליטה מתמשך על עם אחר.

לכן, כשנתניהו ממסגר את איראן כתחליף, הוא אינו "מנהל סדר עדיפויות", הוא רק דוחה הכרעה נדרשת. במקביל, ההסטה פועלת גם פנימה: תקיפה באיראן "איחדה" את הציבור ואת המערכת הפוליטית אחרי שנתיים של קרע סביב המלחמה בעזה, כשיריבים "סוגרים שורות" סביב עמדות נתניהו לקראת הבחירות.

נקודת הפתיחה לאסטרטגיה הייתה הרגע בו נתניהו הפך את איראן ל"כותרת־על" בזירת הלגיטימציה הבינלאומית. שיאה הוא כיום, עם תיעוד ישיר של שימוש באיום האיראני להסטת השיח מעזה ומהסכסוך הישראלי-פלסטיני

אבל את המציאות אי־אפשר להקפיא באמצעות כותרת. בזמן שמדברים על טהרן, עובדות בשטח נקבעות מתוך כוונה לאיין את האפשרות המדינית. בספטמבר 2025 נתניהו חתם על מהלך להרחבת התנחלויות והצהיר במפורש "לעולם לא תקום מדינה פלסטינית. ארץ זו היא שלנו".

חודש קודם לכן דווח על אישור סופי לתוכנית E1 המבתרת את הגדה ומנתקת אותה ממזרח ירושלים – כלומר, פגיעה קשה  בהיתכנותה המרחבית של מדינה פלסטינית.

לכן הטענה בדבר חוסר אחריות מדינית לטווח ארוך אינה רגשית אלא משפטית־פוליטית: גם אם ישראל תסיר איום איראני, היא עדיין תידרש להסביר לעולם -ובעיקר לעצמה – איזה משטר היא מקיימת בין הים לירדן, ומהו מעמד שני העמים החיים תחת שליטתה. אין "איראן" שמחליפה החלטה על גבולות ועל משטר.

נתניהו ורבים בישראל מתעלמים מהאפשרות שתבוסת איראן ללא שינוי משטר תוביל "ככל הנראה" לחיזוק השלוחות – חזבאללה, חמאס, חות'ים והמיליציות השיעיות – ככלי ההרתעה המרכזי שישמש תחליף לתוכנית הגרעין ולטילים הבליסטיים.

יש לזכור כי על פי  הדוקטרינה האיראנית, פרי משנתו של האייתוללה עלי ח'אמינאי, "השילוב בין יכולות קונוונציונליות קטלניות וכוחות שלוחים מהווה איום מתמשך", וכי כוח קודס מקרין כוח באמצעות "רשת מורכבת" של שותפים ושלוחות.

נתניהו ורבים בישראל מתעלמים מהאפשרות שתבוסת איראן ללא שינוי משטר תוביל כנראה לחיזוק השלוחות – חזבאללה, חמאס, חות'ים והמיליציות השיעיות – ככלי ההרתעה המרכזי שישמש תחליף לתוכנית הגרעין והטילים

בהערכת האיומים של DIA לשנת 2025 נכתב שאיראן סטתה לתגובה ישירה נגד ישראל במלחמת 12 הימים כחריג, הייתה זו "סטייה מן האסטרטגיה המועדפת" של הימנעות מעימות ישיר, תוך מתן מרחב לפעולה של שותפים ושלוחות; ובאופן חד־משמעי נאמר שאיראן "כמעט בוודאות" תנסה לחמש מחדש את חזבאללה ולהמשיך בסיוע משמעותי למיליציות בעיראק, לחמושים בסוריה ולחות'ים – מה שאכן התרחש.

לפיכך, אם היכולות הישירות נשחקות אך המשטר האיראני שורד ומבקש לשקם הרתעה, הוא ייטה להעלות את ערך ההרתעה העקיפה – כלומר עוד השקעה בשלוחות ובזירות חיכוך "מתחת לסף".

התפתחות נוספת אפשרית, הנעלמת מעיני נתניהו וממשלתו, היא כי איראן מוחלשת תפחית תמריץ ערבי להרחבת הסכמי אברהם ותשיב את הפלסטינים למרכז השיח ביחס לנורמליזציה.

יש לזכור כי הסכמי אברהם הם מסגרת לנורמליזציה ולשיתופי פעולה, ללא עיגון מפורש של מסלול מדיני פלסטיני מחייב. בפועל, בישראל עצמה הובהר לא פעם שהאיום האיראני היה מנוע משמעותי להתקרבות ביטחונית עם מדינות המפרץ. אם האיום האיראני נתפס כפחות, הדחיפות הביטחונית שמאפשרת "לעקוף" את הפלסטינים עשויה לפחות, ועלות הלגיטימציה של נורמליזציה תחייב מתן אופק לפלסטינים.

בספטמבר 2024 סעודיה הכריזה שלא תכיר בישראל ללא מדינה פלסטינית עצמאית שבירתה מזרח ירושלים. בפברואר 2026 שר החוץ הסעודי אמר: "נורמליזציה אינה על השולחן כל עוד לא הוקמה מדינה פלסטינית. גם במישור הציבורי  הערבי חלה "ירידה חדה" בתמיכה בנורמליזציה אחרי המלחמה בעזה ודווח על כך שהתנגדות ציבורית "עצרה" מהלכי נורמליזציה ללא התקדמות פלסטינית (Arab Barometer 23.6.2025).

התפתחות נוספת אפשרית, הנעלמת מעיני נתניהו וממשלתו, היא כי איראן מוחלשת תפחית תמריץ ערבי להרחבת הסכמי אברהם ותשיב את הפלסטינים למרכז השיח ביחס לנורמליזציה

לבסוף, האסטרטגיה הזו טומנת בחובה את הסכנה הפנימית למשטרה ולעתידה של ישראל. מצב מלחמה מתמשך נותן חמצן פוליטי לקואליציה משיחית־ימנית להעמיק "סיפוח זוחל"- הרחבת התנחלויות, אלימות יהודית, תקצוב לא חוקי של תשתיות במאחזים בלתי מורשים – כדי לייצר מציאות שתקשה על היתכנות פתרון שתי המדינות.

נתניהו, כמי שמוביל "קואליציה ימנית־קיצונית", זכה אף לביקורת מראש שב"כ שהתריע כי "טרור יהודי גורם נזק בלתי ניתן לתיאור" (טיימס אוף ישראל, 22.8.2024), הוא דיבר לא רק על מוסר אלא על אינטרס אסטרטגי: טרור לא־מדינתי מערער שלטון חוק, מזין חיכוך עם האוכלוסייה הפלסטינית, ומצמצם מרחב דיפלומטי לישראל. ולכן, ישראל, שממשיכה להעמיק שליטה בגדה תוך הזנת נקודות חיכוך אלימות, מייצרת תשתית שמתרגמת "חירום חיצוני" לשחיקה פנימית.

מדיניות הממשלה הבאה נדרשת להתבסס על מספר עקרונות:

1

ראשית, להפסיק את ההחלפה בין איראן לפלסטינים ולנהל "שני מסלולים במקביל" – מאבק באיום האיראני ביעדים מדידים ובתיאום עם בעלי ברית, אך במקביל קביעת יעד מדיני ישראלי של הפרדה ושתי מדינות, ועצירת צעדים שפוגעים בהיתכנות זו בשטח.

2

שנית, לטהר את התקציב הציבורי ממימון מאחזים וחוות בלתי מורשים, להציב שקיפות ובקרה פרלמנטרית מלאה על כל הוצאה שמעמיקה "עובדות" בשטח, ולהתנות כל השקעה שכבר קיימת בציות לחוק ולמדיניות ממשלתית פומבית. 

3

שלישית, לאמץ אכיפה נחושה נגד אלימות מתנחלים, כפי שמערכת הביטחון עצמה מכנה "טרור יהודי", ולגבות זאת בכלים משפטיים, מודיעיניים וכלכליים – לא רק בהודעות גינוי.

4

רביעית, להפוך את הנורמליזציה האזורית ממסלול "עקיפה" למסלול "חיבור": להשתמש בה כדי לייצר מדיניות שמקדמת אופק פלסטיני, מתוך הבנה שסעודיה ומדינות נוספות מציבות בפועל תנאי פלסטיני, ודעת הקהל הערבית נעשתה מגבילה יותר אחרי המלחמה בעזה. 

מצב מלחמה מתמשך נותן חמצן פוליטי לקואליציה משיחית־ימנית להעמיק "סיפוח זוחל"- הרחבת התנחלויות, אלימות יהודית, תקצוב לא חוקי של תשתיות במאחזים – כדי לייצר מציאות שתקשה על היתכנות פתרון

בסופו של דבר, איראן היא איום שניתן לבלום; הסכסוך הישראלי־פלסטיני הוא מציאות שיש להכריע בה. מי שמחליף את ההכרעה בכותרת אחרת קונה זמן לעצמו אך מוכר את עתיד המדינה.

ד"ר שאול אריאלי, אל"ם במיל', לשעבר מח"ט עזה וראש מנהלת המו"מ במשרד ראש הממשלה, כיום ראש קבוצת המחקר "תמרור- פוליטוגרפיה", פרסם 11 ספרים ואטלסים על הסכסוך, מחקרים שונים ומאמרי דעה רבים.