"אתמול עוד הייתי באירוע בו התפוצץ לידנו אר.פי.ג'י בעזה והיום אני נדרש להכין מטלה בקורס בכתיבה אקדמית – הראש שלי עוד לא מסתנכרן בין שני המקומות".

משפט זה אמר לי סטודנט במכללת ספיר, תוך שהוא מנסה לתאר את החוויה הבלתי אפשרית של המעברים בין שדה הקרב לחדרי הכיתה בקמפוס.

אני יושבת לידו והמחשבות שלי נודדות אל למעלה ממאה ימי מילואים ששירתתי ברצף מאז השבעה באוקטובר, ואל ימי המילואים שנוספו במבצע "עם כלביא", ועל השבועות האחרונים בהם שירתתי ב"שאגת הארי".

המחשבות שלי נודדות אל למעלה ממאה ימי מילואים ששירתתי ברצף מאז השבעה באוקטובר, ואל ימי המילואים שנוספו במבצע "עם כלביא", ועל השבועות האחרונים בהם שירתתי ב"שאגת הארי"

ימים ארוכים ודחוסים מבוקר עד לילה במדים. משאירה בבוקר מוקדם בבית שלושה ילדים ישנים וחוזרת בחושך. ובין לבין, כמו אצל הסטודנטים המשרתים במילואים – שיעורים בזום, טיפול במטלות אקדמיות שוטפות, הכנת הרצאות בקורסים השונים שעברו בתוקף המצב ללמידה מרחוק, ענייני הסגל, נוהלי המכללה וכמובן העבודה המחקרית שאינה פוסקת.

עם פרוץ המלחמה ולאחר שהתברר עומקה ומשך זמן הלחימה, נערכו המוסדות האקדמיים בהובלת המועצה להשכלה גבוהה (המל"ג) לתת מענה המתאים לסטודנטים משרתי המילואים: לשכות הדיקן התאימו את ההקלות, נבחרו רכזי מילואים, והמרצים הונחו לתמוך בסטודנטים הנמצאים במילואים ולאחר השחרור מהצו. תשומת לב פחותה ניתנה לחברי הסגל שנקראו גם הם למילואים.

מרבית הסטודנטים שהיו במילואים ארוכים מגיעים ללימודים מותשים ושחוקים. הם חוזרים עם קשיי הסתגלות, קשיי ריכוז והתמודדות מורכבת עם המעבר ממילואים ללימודים. חלק מהסטודנטים נושאים עימם תסמונות של פוסט טראומטיות (מאובחנות ובלתי מאובחנות) מהמראות הקשים של ימי הלחימה.

עם ההתייצבות היחסית של שיגרת החיים בין המלחמות, ניתן היה לראות כי בעוד שהאקדמיה המשיכה לפעול במתכונת שגרתית, נפער פער בין ההיגיון המוסדי של האקדמיה, המתבסס על רציפות, לוחות זמנים קבועים, נוכחות והערכה אחידה, לבין מציאות של היעדרות ממושכת, אי־ודאות וחלוקת קשב בין זירות חיים מתחרות.

בעוד שהאקדמיה המשיכה במתכונת שגרתית, נפער פער בין ההיגיון המוסדי שלה, המתבסס על רציפות, לו"ז, נוכחות והערכה אחידה, לבין מציאות של היעדרות ממושכת, אי־ודאות וחלוקת קשב בין זירות חיים מתחרות

פער זה אינו מתמצה בקושי אישי, אלא מייצר אי־הלימה מבנית בין דרישות המערכת לבין תנאי ההשתתפות בפועל של משרתי המילואים. לצד הפערים המבניים, מציאות זו מלווה גם במצוקה מנטלית מתמשכת, הנובעת מחשיפה לאי־ודאות, עומס תפקודי ופיצול זהויות, ומדגישה את הצורך בפיתוח ובתמיכה בחוסן נפשי של סטודנטים ואנשי סגל הפועלים בתנאי חירום. יש לזכור גם את המצוקה הכלכלית שעליה מעידים סטודנטים רבים הנדרשים להמשיך לשלם על שכירות של דירות לאחר אובדן עבודות סטודנטיאליות שפרנסו אותם קודם לכן.

ניתן למפות את הפער בין החיים האקדמיים לבין חווית אנשי המילואים על שני צירים מרכזיים. בקרב סטודנטים ניכרים קשיים בהשתתפות רציפה בלמידה, בעמידה בדרישות אקדמיות אחידות, ובהשלמת רכיבי הכשרה מעשיים, במיוחד במקצועות כגון רפואה, פסיכולוגיה, תקשורת ויצירה והוראה. במקביל, אנשי סגל המגויסים למילואים נדרשים להמשיך בהוראה ובהנחיה בתנאים של היעדרות פיזית וזמינות מוגבלת, דבר המוביל לפיצול תפקודי, לשחיקה מקצועית ולערעור הנחות יסוד בדבר נוכחות, סמכות ואחריות פדגוגית.

עקרונות הצדק השוויוני והמשוואה שבין תרומה אזרחית לבין זכאות לנתינה חוזרת מהמדינה אינם מתקיימים הלכה למעשה. החזרה המבורכת לשגרה אקדמית מוסדית מייצרת אי־שוויון מובנה הפוגע באוכלוסיות הנושאות בנטל אזרחי מתמשך.

בהקשר זה, גם כאשר רגולציה לאומית מתעדכנת ומציעה הקלות והתאמות לימודיות, היא נותרת ברובה פרוצדורלית ואינה נותנת מענה לפער המבני. טשטוש הגבולות בין מרחבי חיים מתחרים, וערעור היציבות של תפקידי הוראה ולמידה – אינם רק תופעות ארגוניות, אלא מצבים מורכבים בעלי השלכות מבניות, ערכיות ומנטליות.

עקרונות הצדק השוויוני והמשוואה בין תרומה אזרחית לבין זכאות לנתינה חוזרת מהמדינה – לא מתקיימים בפועל. החזרה המבורכת לשגרה אקדמית מייצרת אי־שוויון מובנה, הפוגע באלה שנושאים בנטל אזרחי מתמשך

בשטח צמחו פרויקטים ויוזמות מקומיות של מוסדות אקדמיים כמו "אמץ מילואימניק" שבו סטודנטים שאינם במילואים "אימצו" סטודנטים שבמילואים וסייעו להם להשלים את הנדרש בקורסים השונים. הפרויקט הוכתר בהצלחה רבה ובעיקר נתן תחושה למילואימניקים שאף אחד לא שוכח אותם.

בנוסף סטודנטים פתחו בעצמם תיקיות שיתופיות ברשת אליהן העלו סיכומי שיעור שסייעו למילואימניקים לעקוב אחר המתרחש בשיעורים, וסגל המרצים והמרצות נרתמו לעבודה אישית בהתנדבות מול הסטודנטים המילואימניקים: ניתנו שיעורים אישיים לחלק מהסטודנטים (ברמת מפגש אישי אחד על אחד – פיזי או בזום), שהיה משמעותי במיוחד בסדנאות מעשיות.

אולם, יש לציין כי ככל שחולף הזמן הסטודנטים מדווחים על תחושה שכולם חוזרים לשגרה והם נשארים מאחור וחשים ירידה בתמיכה בהכרת התודה והבנת הקשיים שהם חווים.

נראה כי עתה הזמן לחשיבה שיש בה עיצוב מוסדי מחדש: פיתוח מסלולי לימוד גמישים ורב־נתיביים, התאמות ייעודיות להכשרה מעשית, מודלים היברידיים להוראה של סגל מגויס, ומנגנוני חזרה מדורגת. צעדים אלו הם ביטוי לאחריות מוסדית ובסיס לקידום שוויון מהותי במצבי אי־ודאות מתמשכים. זו אינה בעיה פרטית של כל מילואמניק אלא אתגר לאומי.

עתה הזמן לחשיבה שיש בה עיצוב מוסדי מחדש: פיתוח מסלולי לימוד גמישים ורב־נתיביים, התאמות ייעודיות להכשרה מעשית, מודלים היברידיים להוראה של סגל מגויס, ומנגנוני חזרה מדורגת

יש לנסות ולהרחיב את הנכונות של הצבא עצמו להגמיש את תנאי המילואים של המילואימניקים הסטודנטים, כדי לאפשר להם להגיע ללימודים ליומיים בשבוע לפחות לקמפוס (בהתאם לאפשרויות כמובן) ועד שחרור של מי שעשו חודשים רבים של מילואים, כדי לאפשר להם לשמור על חייהם ולראות את עתידם באופן מבטיח.

ההמלצה המרכזית ביחס למוסדות האקדמיים היא להמשיך עם הגוף שהוקם אחרי השבעה באוקטובר במשרדי הדיקן, הכולל את רכזי המילואים במחלקות, ולהנגיש עד כמה שניתן את נושא מיצוי הזכויות, נגישות מועדפת למרכזי חוסן על מנת לאפשר סיוע נפשי.

אך בראש ובראשונה נדרשת אחריות אישית של ההנהלות והסגל האקדמי והמנהלי באוניברסיטאות ובמכללות, ליצירת גמישות מוסדית בהשכלה הגבוהה, יצירתית ככל הנדרש, אשר תאפשר את שילובם המחודש של אנשי המילואים במסלול האקדמי שבחרו לעצמם לפני שנקראו לשירות מילואים אינטנסיבי.

יש לציין כי המל"ג פועל בנושא, ובסוף החודש (מאי) ייערך יום עיון שיוקדש לסגל המשרת ולסגל הקולט משרתים. ההבנה המתגבשת כיום היא כי לא ניתן עוד להמשיך לפעול כאילו דבר לא השתנה. זהו מבחן של אחריות לאומית ושל צדק בסיסי.

בסוף החודש (מאי) ייערך יום עיון שיוקדש לסגל המשרת ולסגל הקולט משרתים. ההבנה המתגבשת כיום היא כי לא ניתן עוד להמשיך לפעול כאילו דבר לא השתנה. זהו מבחן של אחריות לאומית ושל צדק בסיסי

מי שנקרא שוב ושוב לשירות מילואים להגן על המדינה אינו יכול להיות זה שמשלם את המחיר האקדמי ולהיאבק אחר כך כדי להישאר במסלול החיים שתיכנן לפי שקיבל את צו הגיוס למילואים.

ד"ר אלה בן-עטר היא מרצה בכירה וראשת מסלול רדיו ופודקסטים במחלקה לתקשורת במכללה האקדמית ספיר. חוקרת תקשורת, מצבי חירום וחוסן קהילתי. קצינת הסברה במילואים בפיקוד העורף, נשואה, אם לשלושה ילדים ומאמינה גדולה בחינוך.