מדינת הרווחה המודרנית בנויה על הנחת עבודה פשוטה: רוב האנשים קמים בבוקר, הולכים לעבודה, מזיעים בחוץ או מתקררים מהמזגן במשרדים, ובסוף מקבלים שכר. מהשכר הזה המדינה גוזרת קופון שמן: מס הכנסה, ביטוח לאומי, דמי בריאות, ומס מעסיקים.

כל עוד המכונה החשבונאית הזו עובדת, יש כסף לממן בתי חולים, כבישים, חינוך, קצבאות, צבא ומשטרה. אבל מה קורה אם חלק הולך וגדל מהערך הכלכלי כבר לא נוצר על ידי בני אנוש אלא על ידי שורות קוד, מודלי שפה, דאטה-סנטרים, וקומץ רובוטים?

סיבה אמיתית לדאגה

לא מדובר בתרחיש פנטזיה עתידני או דיסטופיה הוליוודית אלא תחזיות רשמיות של הגופים הכלכליים המשפיעים בעולם.

קרן המטבע הבינלאומית מעריכה שבכלכלות מפותחות, כ-60% מהמשרות חשופות להשפעות ה-AI. בחלקן הטכנולוגיה אמנם תשפר את תפוקת העובד אך באחרות היא תחליף משימות שלמות, תוריד שכר, תפחית את הביקוש לידיים עובדות ותעלים משרות.

הפורום הכלכלי העולמי מצא כי 41% מהמעסיקים מצפים לצמצם את כוח האדם באזורים שבהם ה-AI יאפשר אוטומציה – אם כי הפורום צופה גם יצירת משרות חדשות

הפורום הכלכלי העולמי מצא כי 41% מהמעסיקים מצפים לצמצם את כוח האדם באזורים שבהם ה-AI יאפשר אוטומציה – אם כי הפורום צופה במקביל גם יצירת משרות חדשות.

בינה מלאכותית, אילוסטרציה (צילום: iStock)

מבחינת תקציב המדינה, לא צריך מחיקה טוטאלית של שוק העבודה. ברור כבר היום שלא כל העובדים יפוטרו בעתיד בגלל הבינה המלאכותית, אבל גם אם "רק" תהיה שחיקה בשכר או צמצום משמעותי במספר העובדים – הרי שמדובר באירוע פיננסי דרמטי.

במדינות ה-OECD, תשלומי ביטוח סוציאלי לבדם היוו בממוצע 25.5% מכלל הכנסות המס ב-2023. בארצות הברית, לפי ניתוח של מכון ברוקינגס הנחשב, כ-75% מהכנסות המס הפדרליות מגיעות בפועל מעבודה. בעיקר מס שכר ומס הכנסה, שמבוסס בעיקר על משכורות ופנסיות.

בישראל, נתוני רשות החדשנות ומשרד האוצר מראים כי בראשית העשור עובדי ההייטק היו אחראים לכ-36% מתשלומי מס ההכנסה בישראל. יתרה מכך, 85% מהכנסות המדינה מהענף הזה הגיעו ממיסוי שכר העובדים ורק 15% ממס חברות.

במילים פשוטות: אם פחות ישראלים יעבדו במשרות עתירות שכר בגלל כלי בינה מלאכותית, המדינה לא רק תתמודד עם אבטלה – היא תאבד את צינור החמצן התקציבי המרכזי שלה.

במילים פשוטות: אם פחות ישראלים יעבדו במשרות עתירות שכר בגלל כלי בינה מלאכותית, המדינה לא רק תתמודד עם אבטלה – היא תאבד את צינור החמצן התקציבי המרכזי שלה

מיתוס "מס הרובוטים"

כאן נכנס לתמונה הרעיון הפופולרי והמתבקש מכולם: "מס רובוטים". ביל גייטס הציע אותו כבר ב-2017.

ביל גייטס, אפריל 2026 (צילום: Jordan Strauss/Invision/AP)

הרעיון הוא למסות רובוטים או חברות שמחליפות עובדים במכונות, וההיגיון שלו פשוט: אם עובד בשר ודם שילם מס הכנסה וביטוח לאומי, אין שום סיבה שגם על המכונה שתתפוס את מקומו לא תהיה חובת תשלום דומה. אם הקופאית שילמה מס והקופה האוטומטית החליפה אותה – למה שהמדינה תפסיד מהאקזיט הפנימי הזה?

הרעיון נשמע נהדר, אלא שבחיים האמיתיים מס כזה הוא מורכב וספק אם ימלא את המטרה שלו. קרן המטבע הבינלאומית הזהירה כבר שמס ייעודי על AI הוא גול עצמי. הוא עלול לדכא השקעות וחדשנות.

הרעיון נשמע נהדר, אלא שבחיים האמיתיים מס כזה הוא מורכב וספק אם ימלא את המטרה שלו. קרן המטבע הבינלאומית הזהירה כבר שמס ייעודי על AI הוא גול עצמי. הוא עלול לדכא השקעות וחדשנות

בנוסף, סביר להניח שבמקום שהמדינה תכניס לעצמה כסף רב מהמס הזה – היא תצטרך להשקיע אותו בבתי משפט בדיונים מול החברות על ההגדרה של "מיהו רובוט" והאם זו מערכת שבאמת החליפה עובד.

קוריאה הדרומית היא מהמדינות הבודדות שניסו ליישם מהלך דומה. בשנת 2018 צמצמה הממשלה את זיכוי המס הניתן לתאגידים גדולים המשקיעים באוטומציה תעשייתית מ-7% ל-3%, צעד שזכה בספרות המקצועית לכינוי "מעין מס רובוטים".

התוצאות היו עגומות, וזה בלשון המעטה. נרשמה ירידה חדה של כ-28% בהטמעת רובוטים תעשייתיים חדשים בקוריאה הדרומית בהשוואה למתחרתה הישירה יפן, שלא שינתה את משטר המס שלה.

רובוט עובד במפעל לאריזת ירקות בקוריאה הדרומית, נובמבר 2023 (צילום: South Korea Gyeongsangnam-do Fire Department via AP)

ארבע הפתרונות שעל השולחן 

אז איך בכל זאת מממנים מדינה כשהעובדים הופכים לתוכנה, אם מיסוי רובוטים הוא לא פתרון אפקטיבי? יש כמה אסטרטגיות מרכזיות שנדונות כיום בעולם.

הראשונה היא מעקב אחרי הכסף. כלומר, אם ה-AI מעביר את הכוח הכלכלי והעושר מהעובדים אל בעלי המניות, המדינה פשוט צריכה ללכת בעקבות בעלי המניות. המשמעות: מס חברות אפקטיבי יותר, מיסוי רווחי הון רציני, סגירת פרצות מס, ומיסוי "רווחי יתר" של ענקיות הטכנולוגיה שנהנות ממונופול על תשתיות ענן, שבבים, ודאטה ייחודי. 

הפתרון השני שמוצע הוא מע"מ על הצ'אטבוט. במקום למסות את "המכונה" עצמה ולחנוק את הפריון וההשקעה בתשתיות, מכון ברוקינגס מציע למסות את השירות הדיגיטלי שנמכר לצרכן הסופי

הפתרון השני שמוצע הוא מע"מ על הצ'אטבוט. במקום למסות את "המכונה" עצמה ולחנוק את הפריון וההשקעה בתשתיות, מכון ברוקינגס מציע למסות את השירות הדיגיטלי שנמכר לצרכן הסופי. 

למשל: עשית מנוי חודשי לעוזר AI? השתמשת בשירות לקוחות אוטומטי או תוכנות ליצירת וידאו וטקסט? על כל פעולה כזו המדינה תטיל מע"מ או כל מס צריכה אחר כמו מסי קנייה, ומכסים על ייבוא. באיחוד האירופי כבר קיימות הצעות למס שירותים דיגיטליים המיועד לחברות מעל רף הכנסות גבוה, אשר ימוסו על הכנסות מפרסום מקוון, תיווך דיגיטלי ומכירת דאטה.

הפתרון השלישי שייך למנכ"ל OpenAI סם אלטמן. ב-2021 הוא הציע את קרן העושר הציבורית, שתמומן ממס שנתי של 2.5% על חברות ענק, שישולם במניות שלהן. בנוסף הוא קרא לגבות מס של 2.5% על ערך קרקעות פרטיות. העושר הזה יחולק ישירות לאזרחים בכסף ובמניות.

מנכ"ל OpenAI סם אלטמן נואם בכנס OpenAI DevDay, הכנס השנתי של החברה למפתחים, שנערך בבסן פרנסיסקו, קליפורניה, 6 באוקטובר 2025 (צילום: Benjamin LEGENDRE / AFP)

הרעיון ברור: אם ה-AI הופך את בעלי המניות לעשירים בצורה מוגזמת אז הציבור צריך לקבל בעלות ישירה על פירות הטכנולוגיה ולא לחכות לטובות משר האוצר.

הפתרון היצירתי ביותר – אם כי גם המוגבל ביותר – הוא להשתמש ב-AI כדי לגבות טוב יותר את המיסים הקיימים. לפי ה-OECD, נכון לשנת 2024, 29 מתוך 38 מדינות הארגון כבר דיווחו שהן משלבות כלי AI במנהל המיסים שלהן, בעיקר לצורך איתור הונאות, העלמות מס מתוחכמות ושיפור השירות לנישומים.

גם פה הרעיון פשוט: לפני שממציאים מיסים יצירתיים על רובוטים וחברות, כדאי לוודא שכולם פשוט משלמים את מה שהם כבר חייבים לפי החוקים הקיימים.

ממשלות חייבות להתעורר מהר

הבעיה הגדולה היא שה-AI מזכיר סירת מרוץ שיודעת לנווט ולשנות כיוון בשניות, בעוד המערכת הממסדית שקולה לנושאת מטוסים שלוקח לה שעות ארוכות כדי לחשב מסלול מחדש.

בסופו של דבר, המדינה תצטרך להפנים שהבינה המלאכותית עצמה לא תשלם מס. אין לה אזרחות, אין לה חשבון בנק והיא לא מפחדת מחקירות של רשות המיסים

בסופו של דבר, המדינה תצטרך להפנים שהבינה המלאכותית עצמה לא תשלם מס. אין לה אזרחות, אין לה חשבון בנק והיא לא מפחדת מחקירות של רשות המיסים.

משרד האוצר בירושלים (צילום: אוליבייה פיטוסי/פלאש90)

ממשלות שיחכו לגל הפיטורים ההמוני הראשון כדי להתחיל לחשב מסלול חדש יגלו שהן איחרו את הרכבת. ברגע שההכנסות ממס הכנסה וביטוח לאומי יתחילו להישחק, ההוצאות הציבוריות על תמיכה, קצבאות והסבות מקצועיות יזנקו לשמיים. 

לכן מי שיצטרך לשלם אז את המיסים הוא מי שמחזיק בבעלות על המכונות, במניות, בדאטה ובתשתיות.

השאלה הכלכלית הגדולה של השנים הקרובות היא האם הממשלות יבינו את זה בזמן – או שימשיכו לחפש את השקל מתחת לפנס של העובדים האחרונים שיישארו במשרד.