"השלום הוא יפי החיים. הוא זריחת השמש. הוא חיוכו של ילד, אהבתה של אם, חדוותו של אב, היחד של משפחה" (מנחם בגין)

במערכת הבחירות הכלליות בישראל של 1996 המילה "שלום" שיחקה תפקיד מרכזי. סלוגן הבחירות של בנימין נתניהו, שהצליח לעשות את הבלתי ייאמן ולהיבחר בניגוד לכל סיכוי לאחר שניצח על חודם של 30 אלף קולות את שמעון פרס, היה "עושים שלום בטוח". אולם אלפי נרצחים ישראלים שבאו בעקבות הסכם אוסלו, שהוביל לפריצת אינתיפאדת אל אקצא, גרמו לכך שהמילה שלום לא משחקת יותר תפקיד מרכזי במערכת הפוליטית.

סלוגן הבחירות של נתניהו, שהצליח לעשות את הבלתי ייאמן ולהיבחר כנגד הסיכויים לאחר שניצח על חודם של 30 אלף קולות את פרס, היה "עושים שלום בטוח"

זה לא שהישראלים ויתרו על שלום. הם הפכו להיות סקפטיים בעיקר משום שהם לא מאמינים שלפלשתינים יש הנהגה שמוכנה לעשות פשרות היסטוריות. לא זו אף זו, ככל שעברו השנים הבינו הישראלים שפרדיגמת "שטחים תמורת שלום" בהקשר הפלשתיני – כלומר שישראל תוותר על שטחים ותקבל תמורת זאת שלום – איננו עובד יותר. הדבר נובע מהעובדה שמכל שטח שישראל פינתה – הוואקום התמלא בפעילויות טרור. ההינתקות מרצועת עזה, עליית החמאס וירי הטילים היומיומי לכיוון דרום ישראל מבטאים זאת בצורה הכי מובהקת.

פרדיגמת "שטחים תמורת שלום" אומצה על ידי מרבית מדינות ערב. יותר מכך, במשך שנים טענו אנשי שמאל בישראל וגורמי שמאל בעולם כולו שישראל לא תוכל להשתלב במרחב כולו אם היא לא תיתן ידה להקמת מדינה פלשתינית. כאשר החל נתניהו לאתגר את הטענה הזאת עוד באמצע שנות ה–90 של המאה הקודמת לא היה אחד שלא התייחס אליו כהזוי. במשך שנים הוא היה מושא ללעג של הפרשנים המדיניים בישראל.

והנה, לאחר שנתניהו הפך את ישראל למעצמה, ועם התגרענותה המואצת של איראן, הבינו מדינות ערביות שבעבר היו אויבות של ישראל שהאינטרס שלהן הוא הפוך. למרות שספק אם מדינה פלשתינית תקום אי פעם, במשך שנים שיתוף הפעולה של ישראל עם מדינות במרחב היה ידוע, אך הן היססו, בצדק רב, לתת לכך פומבי. והנה, בעזרתו הרבה של הנשיא טראמפ החליטה איחוד האמירויות הערביות לשבור את הטאבו ובשבוע שעבר הודיעה כי תחתום על הסכם שלום או הסכם נורמליזציה עם ישראל. התקווה היא שמדינות אחרות יבואו בעקבותיה.

אפשר להביט על ההסכם הזה בכמה צורות: בראש ובראשונה הוא שובר את הפרדיגמה אותה הזכרתי. שנית, הוא ישפר את חייהם של אין ספור מתושבי האזור על ידי פתיחת שווקים. ישראל אפילו יכולה לייצא גז ולייבא נפט.

אולם נדמה לי שאחד הדברים המעניינים ביותר היא המציאות הגיאו פוליטית החדשה שנוצרה כאן. מצד אחד, דמוקרטיה אחת, ומדינות שמשנות את המבט הפוליטי הפילוסופי שלהן: ישראל, מצרים, ירדן, ערב הסעודית, איחוד האמירויות, בחריין ואולי גם עומאן. יש לזכור כי לישראל ולמצרים יש לכל אחת בנפרד הסכמים משותפים עם יוון בים התיכון. ואילו מצד שני, מדינות אשר מממנות טרור ופוגעות באזרחיהן, כאשר המונח דמוקרטיה וזכויות כל כך זרים להן: איראן, סוריה וטורקיה יחד עם הארגונים חיזבאללה וחמאס.

במשך שנים שיתוף הפעולה של ישראל עם מדינות במרחב היה ידוע, אך הן היססו, בצדק רב, לתת לכך פומבי. והנה, בעזרתו הרבה של הנשיא טראמפ החליטה איחוד האמירויות הערביות לשבור את הטאבו

המהלך המדיני האחרון מסדר מחדש את השחקניות באזור. מעצמות העולם החופשי יחד המעצמות המסורתיות ובהן רוסיה וסין מוכרחות לבחור בצד הראשון משום שאם לא יעשו זאת הן ייאלצו להתמודד עם ההשלכות ההרסניות של הכוחות שהזכרתי בצד השני. אחרי ככלות הכל, הן טעמו מהטעם הרע הזה בעבר.

אלי ורד חזן הוא מנהל אגף קשרי חוץ של הליכוד. מוסמך החוג להיסטוריה באוניברסיטה העברית, עוסק בהיסטוריה, כלכלה, תרבות, פוליטיקה והקשר ביניהם. נשוי לגילה, אבא לזהר, בעלים של ויוה ואוהד מושבע של מכבי תל אביב.

בסוף השבוע פורסם כי בנימין נתניהו אמר למזכיר המדינה האמריקאי, אנתוני בלינקן, שבתום המלחמה מתכוונת ישראל להקים "רצועת ביטחון עמוקה" בשטח רצועת עזה.

הדברים מצטרפים לאמירות דומות שהשמיעו בכירים בישראל. לדוגמה, חבר הקבינט המדיני-ביטחוני, השר גדעון סער, טען:

עמירם גיל הוא משפטן, יועץ ומרצה. עומד בראש המיזם מוסדות, הפועל לחיזוק המוסדות הדמוקרטיים בישראל. לשעבר מנהל תכנית קלינית ומרצה למשפטים באוניברסיטת רייכמן, עורך דין בפירמות בישראל ובארצות הברית, וחבר ועד מנהל ואחראי על מדיניות בארגוני חברה אזרחית.

זו דעתי. היא לא חשובה במיוחד. וייתכן שדעתי שגויה. ייתכן שאני טועה. ולו חלקית. או שאני טועה לגמרי. וצריך לזכור שאלו דברים כלליים שמחייבים להעמיק בפרטים שונים. וכידוע, מפלטו של העצלן הוא הנימוק "תקצר היריעה". או: "זה לא הזמן והמקום". אבל אכתוב מה אני חושב שחייבים לעשות. ואם מישהו ישאל אותי על הפרטים, אכתוב לו שתקצר היריעה.

אז הנה:

עורך דין דניאל חקלאי הוא בעל משרד עריכת דין שמתמחה בייצוג בתחומי המשפט הפלילי, עבירות הצווארון הלבן, ועדות החקירה, הדין המשמעתי ולשון הרע. בן 46. נשוי ואב לשני בנים. פרסם מאמרים וכן סיפורים קצרים בכתבי עת דיגיטליים. אוהב מאד ספרות, קולנוע ומוזיקה. מוטרד מאד מהסכנות העצומות למשטר הדמוקרטי ולזכויות האדם והאזרח. מנסה לחשוב כיצד למקם את המשפט החוקתי ואת המשפט הפלילי בהקשרים סוציולוגיים, תרבותיים, פוליטיים, היסטוריים ופסיכולוגיים.