בערב ראש השנה תשפ"א נגיף הקורונה העמיד למבחן את המאמין מול אלוהיו. במבחן הצורך מול ערך קדושת החיים, קרס הערך. גולם הפולחן קם על יוצרו.

זה היה רק עניין של זמן עד שהמפגש הבלתי אמצעי של נגיף הקורונה עם חברת השבטים הישראלית יחולל קטסטרופה לאומית. ערוצי החדשות יכולים לפמפם כל היום את ההתנהלות והמנהיגות הכושלת. אבל אם מקלפים מעט את פני השטח מגלים כי ההתנהלות והמנהיגות הם רק סימפטום לכישלון מובנה ובלתי נמנע.

החברה הישראלית היא חברת קפסולות משוסעת לשבטים כאוטונומיות מגזריות. סוג של תתי מדינות לעמים שונים. לכל תת מדינה מערכת חינוך נפרדת, אינטרסים משלה ונציגים שאוחזים בשלטר פוליטי. בתנאים אלה, כל החלטה היא תוצר של מערך איזונים ופשרות בין הרצונות, הזכויות והאינטרסים הסותרים של קבוצות הלחץ. כך, לא ניתן להכחיד נגיף הדבקה משתולל הדורש משמעת אחידה, שהיא פועל יוצא מאמון והזדהות עם התשתית הערכית שמייצגת ההנהגה.

החברה הישראלית היא חברת קפסולות משוסעת לשבטים כאוטונומיות מגזריות. סוג של תתי מדינות לעמים שונים. לכל תת מדינה מערכת חינוך נפרדת, אינטרסים משלה ונציגים שאוחזים בשלטר פוליטי

ערך מול צורך – יהדות במבחן ערכים מול צרכים

הסטטוס קוו הדתי הוא דוגמא לשיח קלוקל בחברה שלא השכילה ליצור זהות יהודית ישראלית משותפת. נגיף הקורונה העמיד לראשונה את האורתודוקסיה הדתית במבחן המתח בין ערך קדושת החיים, לבין הצורך להמשיך בשגרת הפולחן היום יומי.

ההנהגה הדתית התקשתה להכריע ולקבוע כי ערך קדושת החיים גובר, ולכן יש לאסור תפילה בבתי הכנסת. הנציגות הפוליטית ועסקני הדת מהפלגים החרדים והחצרות החסידיות, ועד לחוגי דת ליברלים יותר כארגון רבני צוהר, הסתפקו בהצגת מגוון מתווים שרק מצמצמים את סכנת ההדבקות ולא מאפשרים למנוע אותה כליל.

מתווים אלה מייצגים גישות שונות לצמצום הסכנה. ממתווה המצמצם את ההגבלות ומאפשר להכיל יותר מתפללים, ועד לחוגים השואפים למתווה מחמיר יותר, שישתווה לפחות למתווה המסעדות, בתי האוכל ואולמות התרבות.
הבנתם מה הקורונה חשפה? שבתי הכנסת הם למעשה כמו מסעדות ובתי תרבות. חלק מרשימת הצרכים היום יומית. בתי כנסת עונים לצורך ההתכנסות לחוויית פולחן התפילה, כפי שמסעדות, בתי תרבות וחדרי כושר מספקים צרכים קולינריים ואחרים.

קריסת ערך קדושת החיים

בפרשת ניצבים בספר דברים אותה קוראים בשבת שלפני ראש השנה. מציב משה בנאומו האחרון לפני הדור שעתיד להיכנס לארץ את עקרון העל של קדושת החיים:

"הַעִידֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ." (דברים ל'. יט)

קריאה מכוננת זו, המקדשת את החיים כערך עליון, ממצבת את היהדות כדת חיים לתועלת האדם. דת שתכליתה היא – החיים עצמם, בדרישה לשכללם, ולשאוף בהם לטוב, חסד ומשפט. החיים הם אפוא צו עליון. לא גזירה.

קריאה מכוננת זו, המקדשת את החיים כערך עליון, ממצבת את היהדות כדת חיים לתועלת האדם. דת שתכליתה החיים עצמם, בדרישה לשכללם, ולשאוף בהם לטוב, חסד ומשפט. החיים הם אפוא צו עליון

זהו הרקע לקביעת הכלל הבסיסי של פיקוח נפש הדוחה את כל מצוות התורה. כלל זה ממצב את קדושת החיים כערך-על מוחלט הדורש אפס סיכון. ערך שלא ניתן לאזנו עם ערך אחר, ובוודאי לא עם צורך אנושי בפולחן.

הנהגה דתית אמיתית הייתה אמורה להישמע לצו ולהורות על סגירת בתי הכנסת. בלי שום מתווה קפסולות כזה או אחר. שהרי כל מתווה הוא סוג של פשרה ואיזון בן הערך לצורך. איזון המקטין אמנם את הסיכון, אך לא מונע אותו באופן מוחלט. אלא שהעסקנים ושתדלני הדת בכנסת דרשו מתווה שישתווה לפחות למתווה המסעדות.

מסתבר שהחטא הקדמון ביהדות חוזר שוב ובגדול. התפילות בבתי הכנסת הפכו למתחמי צריכה קולינרית רוחנית לסיפוק חוויה דתית אנוכית. הקולינריה הזו, עשירה במגוון סגנונות במנעד רחב: מהתכנסויות מתונות בבתי כנסת ועד לפולחן קיצוני חוצה גבולות עד לאומן הרחוקה.

לא לחינם "מסעדת" ברסלב משגשגת מכולם ומצליחה לשגר אלפי מאמינים מכל המגזרים עד לאומן באוקראינה "הקדושה". היא פשוט מציעה את ארוחת הגורמה הרוחנית הכי מדליקה. הוללות פולחן על ציון קבר. לא פחות. הארוחה הכי טעימה למבולבלי המאה 21, מחפשי האהבה וחוויית הריגוש הדתי. בדיוק כמו המקבילה החילונית לאומן – הפגנות בלפור שהפכו לפולחן חגיגת פסטיבל וודסטוק מרגש.
כך נרקמה לפתע בבלפור קואליציית חסידי ברסלב בפיזוז משותף עם מפגיני בלפור.

הנהגה דתית אמיתית הייתה אמורה להישמע לצו ולהורות על סגירת בתי הכנסת. שהרי כל מתווה הוא סוג של פשרה ואיזון בן הערך לצורך. איזון המקטין אמנם את הסיכון, אך לא מונע אותו באופן מוחלט

במבחן בו העמיד נגיף הקורונה את המאמין מול אלוהיו. מבחן הצורך בפולחן, מול ערך קדושת החיים, קרס הערך. גולם הפולחן קם על יוצרו. לחסידי הפולחן, יהיו אלה ברסלבים או בלפורים, אין אלוהים, מלבד האלוהים שהם מייצרים לעצמם.

מתכון עגל הזהב

המתכון לפולחן הזה נרשם לפני כ-3,000 שנה, שם במדבר, מיד לאחר מעמד הר סיני ומתן התורה. חטא העגל מופיע במקרא בצמוד למעמד הר סיני, כסוג של גרורה למעמד הגדול. כמעט חלק ממנו:

"וַיַּרְא הָעָם כִּי בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן הָהָר וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ" (שמות לב' א.)

"וַַיִּתְפָּרְקוּ כָּל הָעָם אֶת נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם וַיָּבִיאוּ אֶל אַהֲרֹן." (שמות לב' ג.)

"וַיִּקַּח מִיָּדָם וַיָּצַר אֹתוֹ בַּחֶרֶט וַיַּעֲשֵׂהוּ עֵגֶל מַסֵּכָה וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (שמות לב' ד.)

מעמד הר סיני, הרגע המופלא בו נוצרה הברית בין העם ואלוהיו, הוא גם הרגע בו נולדה הסכנה שתרחף מעלינו תמיד. והסכנה היא לא במובן של אי שמירת מצוות, אלא בהפיכתן לעגל. הפיכת האמצעי, הפולחן, לסיפוק עצמי על חשבון המהות והערך. אותו עגל שהחוטאים עיצבו לעצמם, וציפו אותו בנזמי הזהב שלהם.

המסר הוא שבכל הדורות אנו חשופים לסכנה הטמונה דווקא ברגעי שיא של ריגוש דתי, המעורר כמיהה לחוויה רוחנית ממשית. זהו הרגע בו הפולחן, האמצעי, מתנתק מהערך העליון. במקום לשרת אותו, הוא מבטל אותו.

העגל הוא ביטוי לפולחן אנוכי. לחיפוש מתמיד אחרי איזה משה שילך לפנינו. מישהו שנלך אחריו באקסטזה ריגושית, בעיניים עצומות. יהיה זה איש, עגל, פרה, קבר, רבי, "גדול דור". מישהו שיראה לנו את הדרך ויסיר מאתנו את הצורך לקחת אחריות, להתמודד ולהפעיל את צלם אלוהים שבנו.

מעמד הר סיני, הרגע המופלא של הברית בין העם ואלוהיו, הוא גם הרגע בו נולדה הסכנה שתרחף מעלינו תמיד. לא באי שמירת מצוות אלא בהפיכתן לעגל. הפיכת האמצעי, הפולחן, לדרך לסיפוק עצמי על חשבון המהות והערך

זו משמעות ההתגודדות סביב אהרון בדרישה: "קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים".
כשהדגש הוא על "לנו", לצרכינו. ואכן, מיד לאחר שאהרון, הביבי של אז, כמו ביבי, נכנע ללחץ ויוצר עבור המפגינים המתקהלים מתווה לעגל זהב, פורצת ההתלהבות הדתית:

"וַיַּשְׁכִּימוּ מִמָּחֳרָת וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיַּגִּשׁוּ שְׁלָמִים וַיֵּשֶׁב הָעָם לֶאֱכֹל וְשָׁתוֹ וַיָּקֻמוּ לְצַחֵק." (שמות לב' ו )

הנה כל ביטויי התאווה קופצים. ההתהוללות פורצת. הם עורכים מסיבת טיש חסידי ענק מתובלת במאכל ומשקה ואפילו התאווה השנייה זוקפת ראש:

"וַיָּקֻמוּ לְצַחֵק."

חטא זה הוא ביטוי לחולשה אנושית טבעית. אי היכולת לרסן תאווה אנוכית ולהכפיף אותה לעקרון, לערך, לצו עליון. במילים אחרות. לאלוהים. תהיה זו תאווה למלוכה, או תאווה לפולחן אל.

הנטייה להיסחפות אחר תאוות היצר האנוכי היא חלק אורגני מהטבע האנושי. לכן היהדות לא ניסתה לבטל את מה שלא ניתן לבטל. המקרא מאפשר בדיעבד את הצורך בפולחן עולות וזבחים, שתורגמו בהמשך לתפילות. אבל תוך הצבת כללים מרסנים, ומתווה שיצמצם את ההתרכזות בפולחן ויגביל אותו.

אז מה קרה בישראל 2020, שהפולחן הפך לערך?

נראה שהדתה אנטי יהודית השתלטה על ישראל. רנסנס התשובה והתחיה הרוחנית אינם חזרה למקורות. הם יותר ביטוי למשבר. לחלל ריקני שמתמלא בנהירה אחר חוויה רוחנית, משמעות לחיים וחיפוש אהבה.

קל למצוא סיפוק ואהבה כשיוצרים בדמיון את מושא האהבה וממחישים אותו. כך הופך אלוהים ל"אבא שבשמיים" – טַאֲטֶע.

כך רצים חסידי טַאֲטֶע לחפש את מושא אהבתם בהתבודדות יערות, בבתי כנסת, אצל רבנים שבעצמם הופכים לעגלים ואלילים קטנים. הם מחפשים ממשות לאל בדמות צדיק. ואם הוא איננו, יהיה הקבר לעגל.

זה מה שקרה לנו ממשה רבינו שמקום קבורתו לא נודע, ולא בכדי, ועד ל"רבינו" החדש, נ נח נחמ נחמן מאומן שמקום קבורתו נודע גם נודע, עד שהפך לפולחן של זהב.

אבל היהדות דוגלת בערך החרות. אלוהים, שהוא צלם אלוהים שבאדם. אלוהים כביטוי לדרישה, ולא כמיהה לסיפוק. אלוהים כדרישה למחויבות וללקיחת אחריות, ולא לחיפוש תענוג. מחויבות ליציאה מ"האני" ונתינה לאחר.

בנצי גיספאן הוא בוגר מדעי המדינה, פילוסופיה ומשפטים, לשעבר יו״ר, מנכ״ל ובעלי קבוצת "מתחתנים", עו״ד ואיש עסקים, מיוזמי תנועת ״מתחברים - יהדות ישראלית״, שהציעה פלטפורמה רעיונית לזהות יהודית-ישראלית. פרסם מאמרים ומקאמות בעיתונות, כותב בימים אלה ספר פרשנות יהודית-ישראלית למקרא