לאורך השנים, למרות שמו, היה צה"ל צבא ההתקפה לישראל. אולם על רקע עימותי השנים האחרונות עלתה חשיבות ההתגוננות, הרגל הרביעית בתפיסת הביטחון. אלא שבמלחמות, לא מנצחים בהגנה.

ירי הרקטות מרצועת עזה בלילה שבין שבת לראשון, ולצדו המתיחות בגבול לבנון שנמשכת כבר מעל מאה ימים, ממחישים עד כמה עלתה חשיבות ההגנה בתפיסת הביטחון הישראלית. מאז מלחמת המפרץ הראשונה, וביתר שאת מאז מלחמת לבנון השנייה, נוספה ההתגוננות, גם אם באופן לא רשמי, כאחת מארבע הרגליים של תפיסת הביטחון הישראלית (האחרות היו ונשארו: הרתעה, התרעה והכרעה).

בהכללה, לעימותים שבהם לחמה מדינת ישראל מאז מלחמת לבנון הראשונה היו כמה מאפיינים משותפים. למרות שהאויב הורתע ממערכה כוללת, זו פרצה (כך למשל, ב־2006 וב־2014), ההתרעה היתה חלקית עד חסרה והכרעה של ממש לא היתה שם.

בהכללה, לעימותים בהם לחמה ישראל מאז מלחמת לבנון ה-1 היו כמה מאפיינים משותפים. למרות שהאויב הורתע ממערכה כוללת, זו פרצה, ההתרעה היתה חלקית עד חסרה והכרעה של ממש לא היתה שם

יוצאים מן הכלל היו מבצע "חומת מגן", שהיווה מהלך של היפוך קערה שאיפשר בהמשך, לאחר שליטה מחדש בשטח ושורה ארוכה של מבצעים ופעולות, את הכרעת טרור המתאבדים ביהודה ושומרון, ומבצע "עופרת יצוקה", שהיה למעשה פעולת גמול בקנה מידה רחב, יזום ומוגבל במהותו.

בהתחשב בכך שגם המערכות הבאות עשויות להתנהל בהתאם, עברה ישראל להשקיע בהגנה. רק לאחרונה, בעקבות הנחה כי הג'יהאד האסלאמי יבקש לציין את יום השנה לחיסול בהא אבו אל־עטא במבצע "חגורה שחורה", נפרסו סוללות "כיפת ברזל" בכוננות מוגברת בדרום. במקביל, בתרגיל "חץ קטלני" שניהל צה"ל, הוקדשו מאמצים רבים לסיכול חדירת הכוחות שדימו את כוח הקומנדו של הארגון, "רדואן", לפשיטות בשטח ישראל.

צה"ל הוא צבא התקפי שנדרש להגנה

הסדרה "שעת נעילה" שמשודרת בכאן 11 מתארת יפה את קרבות הבלימה העזים (גם אם תחת אילוצי הפקה והצורך לייצר דרמה קולנועית), שבהם לחמו כוחות צה"ל ברמת הגולן במלמת יום הכיפורים. הסיפור המרכזי בסדרה נסוב סביב מוצב 87 שאותו מאיישים צנחנים ולוחמי שריון, שמבוסס על לחימת השריונרים והצנחנים בפיקוד המ"מ מנחם אנסבכר מגדוד 50, בתל סאקי.

הסדרה ייחודית בכך שהיא מביאה למסך את הדרמה שהיתה בשעתו שמורה רק לספרי עיון ורומנים, ולא בכדי כתב ב־2012 האלוף (מיל.) גרשון הכהן, קצין שריון ומפקד גיס לשעבר, שהמלחמה "מחכה לשפילברג".

אבל בטרם הסדרה בכל זאת נכתבו כמה ספרים שהמחישו את הכאוס והטלטלה שבימיה הראשונים. אחד מהם הוא ספרו הראשון של הסופר והתסריטאי בני ברבש, "היקיצה הגדולה" (הוצאת כתר, 1982). ברבש, שלחם במלחמה כקצין בחטיבת גולני ונפצע בהיתקלות עם הקומנדו הסורי סמוך למזרעת בית ג'אן, במהלך מתקפת הנגד לשטח סוריה, כתב רומן על השבר הגדול שהותירה המלחמה.

ספרו של הסופר והתסריטאי בני ברבש, "היקיצה הגדולה", המחיש את הכאוס והטלטלה בימי המלחמה הראשונים. ברבש, שלחם כקצין בחטיבת גולני ונפצע בהיתקלות עם הקומנדו הסורי, כתב רומן על השבר הגדול שהותירה המלחמה

גיבור הספר, אל"מ אלי הנגבי, עבר הסבה לשריון והביא עמו את הגישה "שספג בצנחנים במשך שנים" (עמוד 14). במלחמה הוא פיקד באומץ על חטיבת שריון בקרבות הבלימה הקשים ברמת הגולן, בתנאים בלתי אפשריים. הנגבי מצטייר מהספר כבן דמותו של הרמטכ"ל לשעבר דן שומרון, שהיה גם הוא צנחן שבמלחמה פיקד על חטיבת השריון 401 שלחמה בסיני. צה"ל, כתב ברבש, לא נערך כראוי להגנה, והנגבי,

"לא הספיק לקבץ את חטיבתו שפוזרה לכל רוח, לאחות את קרעיה השותתים, להרגיע את חייליו המבוהלים שפניהם האפירו, וכבר שולב בקרבות ההבקעה" (עמוד 6).

אמנם הסבירות שצה"ל יידרש שוב לבלום מאסות של טנקים כמו ב־1973 נמוכה, אולם במלחמה נדרש צה"ל לסכל חדירה של כוחות קומנדו, מתאר שמזכיר את האיום מצד כוחות "רדואן" של חזבאללה ו"נוח'בה" של החמאס.

בספרו המרתק "אינדיאנים על גבעה 16" (הוצאת משרד הביטחון, 2003), תיאר אביחי בקר, יוצא חטיבת גולני שפיקד במלחמת יום הכיפורים על פלוגה בגדוד 12, את קורותיה (הפעם האמיתיים לגמרי) של פלוגה ג' בגדוד 51 של גולני במלחמה. על הפלוגה פיקד סרן יגאל פסו, חברו למחזור של בקר מהפנימייה הצבאית שליד בית הספר הריאלי בחיפה.

פסו מונה למפקד הפלוגה כחצי שנה לפני שפרצה המלחמה ונכנס לנעליים הגדולות שהשאיר המפקד הקודם, שמריהו ויניק, שעבר לפקד על סיירת גולני. כמה ימים לאחר פרוץ המלחמה, ב־9 באוקטובר, סיכלה הפלוגה חדירה של הקומנדו הסורי שנחת במסוקים סמוך לצומת נפח, שהיתה צומת דרכים אסטרטגית במרכז רמת הגולן, ובה מוקמה מפקדת אוגדה 36. פסו הוביל כוח מן הפלוגה שהוקפץ לנקודת הנחיתה בנגמ"שים.

"יותר פרי אלתור מאשר קרב סדור זה היה. הם רצו בין גדרות האבנים תוך ירי והטלת רימונים, כדורים ופצצות RPG שרקו" (עמוד 41). בקרב, ציין בקר, לקח חלק גם "כוח של סיירת מטכ"ל עליו פיקד רס"ן יוני נתניהו. במהלך לחימתם של אלה נהרגו שניים מאנשי היחידה ושבעה נפצעו. עשרות גופות של סורים נותרו פזורות בשטח" (עמוד 43).

קשה להעריך מה היה מתרחש ברמה, לו היו מצליחים כוחות הקומנדו לתפוס נקודות מפתח ולהשהות ולעכב את תנועת כוחות צה"ל.

עבור פסו, כתב בקר, זה היה קו פרשת המים.

"הספקות שניקרו אודות כישוריו התחלפו בהערכה עצומה" (עמוד 44).

בהמשך המלחמה הוביל פסו את פלוגתו בקרב על החרמון, ונפל במהלך הלחימה על גבעה 16.

קשה להעריך מה היה מתרחש ברמה, לו היו מצליחים כוחות הקומנדו לתפוס נקודות מפתח ולהשהות את תנועת כוחות צה"ל. עבור פסו, כתב בקר, זה היה קו פרשת מים. בהמשך המלחמה הוביל פסו את פלוגתו בקרב על החרמון, ונפל בלחימה על גבעה 16

אבל למרות שצה"ל נדרש להגן במלחמה הזו, הוא בעיקר ביקש לתקוף, שכן צה"ל הוא צבא התקפי במהותו. הדבר נובע קודם כל מאופיו כצבא מיליציוני. ישראל אינה יכולה לעמוד בעלות הכלכלית הגבוהה של קיום צבא קבע מקצועי גדול, ולכן בנתה את עיקר כוחה הצבאי ככוח מילואים, שמתגייס לתקופה קצרה, בעת חירום. המיליציה מטבעה היא כוח צבאי ארעי שאנשיו הם אזרחים־חיילים השואפים להתגייס למהלכים מהירים בשדה הקרב, כדי לשוב בהקדם לביתם.

לכן חתר צה"ל, ברוב שנות קיומו, להכרעה מהירה. גם במלחמת יום הכיפורים, למרות שהפתרון הצבאי הנכון (בדיעבד) היה להיערך להגנה, חתר צה"ל, בעיקר בחזית הדרום, לצאת להתקפה. יתרה מכך, אל"מ (מיל.) ד"ר יעקב חסדאי שפיקד על גדוד בקרב בעיר סואץ, טען לאחר המלחמה שאפילו אם כוחות המילואים היו מגויסים מבעוד מועד, הם לא היו נשלחים לעיבוי ההגנה בסיני וברמת הגולן, כי אם למהלך התקפי.

"הגנה הורגת"

בגיליון האחרון של כתב העת הצה"לי "בין הקטבים" (אוקטובר, 2020) פרסם אלוף פיקוד הדרום, הרצי הלוי, מאמר שעסק בהגנה רב־ממדית. במאמרו טען הלוי כי השינויים באופן פעולתם של אויביה של ישראל נבעו מעוצמתה והצלחתה של ישראל בעבר.

לתפיסתו:

"חוזקנו הצבאי כצבא מתמרן הוא זה שהפך את אויבנו לצבאות גרילה, מתוך חוסר רצון והעדר יכולת להתמודד מולנו כצבא מול צבא; העליונות שפיתחנו במודיעין ובאש האווירית, הביאו את האויב להסתתר, הם אלה שדחקו אותו למעמקי תת־הקרקע; מערכות ההגנה האקטיביות שפותחו על־ידי מיטב המוחות, הביאו את האויב למסקנה שאש לעורף ישראל לבדה לא תביא את ההישג המבוקש ולכן הוא החל לפתח יכולות התקפיות קרקעיות לשטחנו" (עמוד 242).

צה"ל, כתב:

"צריך להשקיע רבות ביכולותיו ההתקפיות, אך יכולות משמעותיות אלה צריכות להישען על יכולות הגנה חזקות, על־מנת שהישגי ההתקפה לא יקוזזו בהישגי אויב בשטחנו" (עמוד 254).

הלוי, אשר "פיקד על חטיבת הצנחנים במהלך מבצע 'עופרת יצוקה'" (עמוד 401), הוא תוצר מובהק של צבא ההתקפה לישראל. והנה כאלוף פיקוד התחזקה אצלו, ובפיקוד הבכיר של הצבא כולו, ההבנה שההתגוננות היא מרכיב קריטי בתפיסת הביטחון.

הרצי הלוי: "חוזקנו הצבאי כצבא מתמרן הוא שהפך את אויבנו לצבאות גרילה, מתוך חוסר רצון והעדר יכולת להתמודד מולנו כצבא מול צבא; העליונות שפיתחנו במודיעין ובאש האווירית, הביאו את האויב להסתתר"

השילוב בין טכנולוגיה, מודיעין ויכולות מבצעיות, כתב, מאפשר:

"לייצר עליונות הגנתית, כך נבנה "הגנה הורגת" – יכולת שהאויב תולה בה תקוות רבות תֵענה במענה חזק וקטלני. יוזמה בהגנה בשגרה ובמלחמה אינה טבעית לנו, אך נחוצה יותר מתמיד ואפשרית בזכות גיוון היכולות הקיימות" (עמוד 254).

ביולי 2019, בדיון בכנס הרצליה שעסק בשאלה האם ישראל תנצח במלחמה הבאה, אמר סגן הרמטכ"ל לשעבר, אלוף (מיל.) יאיר גולן, כי כאשר זו תפרוץ, המענה של צה"ל המבוסס בעיקר על אש מנגד (אווירית בעיקרה), שהספקיה שופרו מאוד, שמחוברת למודיעין מדויק ותמרון מוגבל, אם בכלל, לא יספיק.

גולן, שעשה את עיקר שירותו בצנחנים ולחם בלבנון וביהודה ושומרון, טען שישראל תצטרך:

"לשנות את הפרדיגמה הצבאית ואת הפרדיגמה המדינית ולעבור למבצע של תמרון רחב היקף שתכליתו להכריע את הכוח הצבאי של האויב. ולהכריע את הכוח הצבאי של האויב זה: אחד, להרוג בו ככל שניתן; שתיים, להרוס את מקסימום האמל"ח שנמצא בידו (אמצעי הלחימה שלו); והדבר השלישי, להרוס את מרב התשתית המבצעית שלו".

צה"ל, אם כן, נדרש לייצר את אותו מערך הגנתי שעליו כתב הלוי, שכולל הגנה ניידת, הרחקה של האזרחים מהחזית, פריסת כוחות בטוחה מאש האויב ושמירה על עתודה, שיאפשר תנאים נוחים יותר לצבא לצאת להתקפה. במקביל עליו לשמר ולשפר את עצם היכולת לתקוף, גם ביבשה. אחת הקריאות הנפוצות ביותר של מאמן כדורסל לשחקניו בשעת משחק היא "הגנה", שכן הנחה מקובלת היא, שבמשחק זה הגנה יעילה היא המפתח לניצחון במשחק. במלחמה לעומת זאת, לא מנצחים בהגנה.

גל פרל פינקל, מפעיל הבלוג "על הכוונת", בלוג מדיני-ביטחוני על חזון, אסטרטגיה ופרקטיקה. בין היתר עבד כאנליסט בחברת מחקרי שוק ומודיעין עסקי. בעבר שירת בצנחנים ועבד במשרד ראש הממשלה. בעל תואר שני בדיפלומטיה וביטחון מטעם אוניברסיטת תל אביב. במחקריו עוסק בצה"ל, מערך המילואים, דוקטרינות ואסטרטגיות צבאיות.