הערסים האלה עם הכיפות שלהם, כאלה עילגים בדיבורם, כל כך לא משלנו. גולדה בטוח היתה אומרת עליהם שהם לא נחמדים, מול מיקרופון פתוח זה מה שהיא היתה אומרת, באופן פרטי היא בטח היתה משתמשת במונח אחר שאני זוכר מימי ילדותי "שוורצע חייע"

אני לא יודע מאיזה עדה הם בחורינו המצוינים מקפריסין, זה גם לא משנה. השיוך העדתי קצת מטשטש כשמאשימים את סתיו שפיר החצי עיראקית בגזענות נגד מזרחים בגלל עזיבתה את מפלגת העבודה בראשות פרץ ולוי שגם נגדם נטען שהם לא מספיק מזרחיים.

מה שברור זה שהם לא "משלנו". אם הארץ מתחלקת לקהל של אריק אינשטיין ואייל גולן, הם בבירור שייכים (בתפישה שלנו לפחות) לקהל של אייל גולן, ולא רק משום הקשר הברור לכאורה ליחס לנשים, למיניות ולגבריות. הם ערסים, זה ברור ודמם מותר.

אונס הוא דבר מזעזע, מחפיר ומגונה ללא תירוצים וללא הקלות. אונס קבוצתי הוא גרוע יותר, משפיל יותר ופוגע יותר. כולנו הזדעזענו מהדיווחים הראשונים שהגיעו מקפריסין, כולנו חגגנו את מה שנראה כיעילות המשטרה הקפריסאית, השונה ממה שאנחנו רגילים לראות אצלנו.

כולנו גם שכחנו לרגע את חזקת החפות, וקצת עלזנו על המכות וההתעללות שספגו הבחורים מהמשטרה שם, כאילו לא מחינו בזעם רק אתמול על אלימות המשטרה שלנו כנגד האתיופים.

לא צריך לאהוב את קבלת הפנים שנעשתה לבחורים בשובם לארץ, הם רחוקים מלהיות גיבורים. הם גם לא מלח הארץ, אם בכלל יש דבר כזה, ולאיזה יחידה הם מתגייסים בקרוב ממש לא מעניין אותי.

חבישת הכיפות ההפגנתית מעוררת בי תחושת גועל, בעיקר בקונטקסט של מה שהיה, לכל הפחות התנהגות שבינה לבין שמירת מצוות אין ולו שמץ של קשר, אבל רבותי (וגבירותי כמובן) הנמיכו את להבות אש האינקוויזיציה.

ההתקפות הזועמות על חבורת הנערים הזכירו לי במידה לא מועטה את פרץ הלאומנות המחליא בפרשת האונס של הילדה בת השבע.

אותה שנאה עיוורת כלפי האחר, אותה התעלמות מחזקת החפות, אותה תביעה מתלהמת למיצוי הדין וקריאות לעונש מוות או סירוס תוך רמיזות לקשר הברור בין מוצאו או תרבותו של החשוד (שאף פעם לא היה חשוד, הוא היה אשם באופן מיידי, רק בשל זהותו). מה שהשתנה זו רק זהותם של המתלהמים.

הגזענות והקיטוב התרבותי משחקת חלק חשוב בוויכוח הציבורי שמתחולל כאן בשעות אלה, אבל להבדיל מהמקרה ההוא, כאן יש גורם נוסף וחשוב לא פחות, והוא התפישה של מעמד האשה היום, ימי הפמיניזם מהגל השלישי.

בעוד במקרה של הילדה בת השבע, אף אדם שפוי בנפשו לא יכול היה להעלות על הדעת שלא להבין שהילדה היא הקורבן היחיד והבלעדי, במקרה שלנו, הדעות חלוקות.

אשה מקיימת יחסי מין עם כמה גברים בבת אחת.

לדעת חזירים שוביניסטים, זה הופך אותה לזנזונת שמותר לעשות לה כל דבר, היא הרי "הביאה את זה על עצמה". הדעה הזו אין צורך לומר, לא עומדת במבחן מוסרי, וכמובן גם לא במבחן משפטי.

לצערנו יש שופטים שיתכן ויתנו משקל להתנהגות "מופקרת" של קורבן אונס בבואם לגזור את עונשו של אנס. זה מרגיז, מייאש, וזו תופעה שיש להלחם בה, אבל הן החוק והן הפסיקה לא מכירים בהתנהגות מתירנית מצד האשה כהיתר לאונס. לכל היותר זה יחשב כנסיבות מקילות.

מן הצד השני עומדת גישה פטרנליסטית, שהיא נחלתו של זרם מרכזי בפמיניזם, שאומרת שבלתי אפשרי שאשה תרצה, תסכים, או תיהנה מקיום יחסים עם קבוצה של גברים. כלומר, לפי הגישה הזו, כל "גאנג בנג" הוא בהגדרתו אונס, מכיוון שאין אפשרות שקיימת הסכמה אמיתית.

למה הדבר משול? להפיכתה של האשה ליצור לא כשיר למתן הסכמה. למעין קטין, או חלש דעת. הרי קטין או חלש דעת, גם אם יתן הסכמתו לקיום יחסי מין, יחשב הדבר לאונס, מכיוון שהוא אינו מסוגל לדעת החוק לשיקול דעת מספיק כדי להסכים. זה מה שמבקשת גישה זו לעשות לנשים, לבטל את זכותן על גופן, ולהחליט עבורן למה הן יכולות להסכים ולמה לא.

המהפיכה המינית של שנות השישים העניקה לנשים את הזכות לבטא את מיניותן בצורה חופשית יותר, אחרי שנים של דיכוי פטריארכלי. נשים חופשיות ומשוחררות היוו איום על הגברים השמרנים שמיהרו להגדיר אותן כזונות, להבהיר שהן אינן כמו הנשים "הטובות" שראויות לנישואין. אבל נראה היה שיחד עם הגלולות למניעת הריון הגיע שינוי אמיתי במאזן הכוחות בין המינים.

לאחרונה קיבלו השמרנים חיזוק מכיוון לא צפוי. הגל השלישי של הפמיניזם, הפמיניזם המגדרי, נושק בלא מעט תחומים לדעות השמרניות.

מסתבר שהמהפכה המינית (ואפילו הגלולה) היתה כלי נוסף לניצול של הנשים בידי הגברים. כל החופש המיני הוא פיקציה שנועדה לספק את הרעב המיני של הזכר שופע הטסטוסטרון, והנשים ממשיכות להיות קורבנות שנגררות אחרי מהפכה מדומיינת.

הפמיניזם המגדרי מנסה לקבע את האשה כקורבן נצחי בכל סיטואציה, והוא עושה זאת בכל האמצעים. במדינות רבות אלימות מגדרית היא אך ורק אלימות של גברים נגד נשים, והעונש עליה חמור יותר מאשר על אלימות אחרת. את השיוויון כלפי החוק נשאיר לפעם אחרת.

האשה היא קורבן, גם אם איננה רואה את עצמה כקורבן, לא אחת ולא שתיים התווכחו איתי בזעם השבוע וטענו שאין מצב שאשה תסכים לקיים יחסי מין עם כמה גברים בבת אחת. טענותי שהכרתי אישית נשים שרוצות בכך, ואף נהנות מכך, נפסלו על הסף מכיוון שאני הרי גבר, ולמילה שלי אין ערך כשמדובר בנשים.

הטענה שאשה לעולם לא תשקר בנוגע לתקיפה מינית, טענה שהופרכה אגב במקרה האמור בקפריסין, היא עוד טענה שמנסים לקבע בחוק, שוב בסתירה לעקרונות חוקתיים בסיסיים, ושוב בניסיון לתת לאשה מעמד מיוחד של קורבן נצחי.

והגרוע מכל, הטיעון השחוק והירוד ביותר שמשמיעים כלפי הוא: מה היית אומר אם הבת שלך היתה בסיטואציה הזו של מין קבוצתי עם כמה גברים?

יש לכם את זה ביותר פטריארכלי? אני כפטריארך אמור להזדעזע מהרעיון ולשנות את דעתי לגבי מין קבוצתי? זה טיעון המחץ שלכם?

אני מצטער. הרעיון לא גורם לי שמחה רבה, אבל גם הרעיון שהבת שלי תפרוש לחיי נזירות לא משמח אותי. אף אחד מהם לא אמור להיות אסור בחוק, ואף אחד מהם לא צריך להחשב לאונס.

ביתי כמו כל אשה אחרת היא יצור אוטונומי, ואגן על זכותה לבחור את מה שטוב לה, גם אם זה לא נראה לי. יכעיס אותי הרבה יותר אם היא תגיש תלונת שווא על אונס, בזה אתם יכולים להיות בטוחים. אז יהיה לי ברור שנכשלתי בחינוך שלי.

הרדיפה וההתלהמות נגד הבחורים מונעת משני גורמים אלה, שנאת הערסים ושנאת הטסטוסטרון. אנסים מקומם בכלא, ערסים לא. גם אם הם "חוגגים" בסגנון שאריק אינשטיין לא היה שר עליו.

גיא נבו הוא יליד 1964, עורך דין לשעבר, יזם סדרתי בהווה. גרוש מאד, אב לשתי בנות, חי בארגנטינה מאז רצח רבין אותו לקח באופן אישי. לכלב שלו קוראים רון.

יום ראשון בבוקר, נכנס ללמד בכיתה שהיא לא לגמרי כיתה, אלא אולם אכסניה שהוסב לכיתת לימוד. שולחנות מתקפלים מסודרים ב-ח', עטופים מפות לבנות חד פעמיות. סביב השולחנות תלמידות ותלמידי י"ב מתיכון "נופי הבשור", שהתאספו מחדש, ביוזמתם, לסיים יחד את שנת הלימודים האחרונה שלהם – בתנאי פנימייה בעין גדי.

"אמרו לך כבר שאנחנו מהעוטף?", שואל אחד התלמידים, במבט מעט מעורר רחמים.

דניאל טופז הוא מנחה בכיר במכון החינוך דרך כפר, שפעיל בלמעלה מ-70 קהילות חינוך בפריפריה החברתית של ישראל.

 מוקדש לזכרם של דניאל יעקב ויעל

אחת מפרשות השבוע האחרונות, פרשת מצורע (אפריל 2024), מתארת את הכניסה האחורית לתפקיד הכהנים ושבט לוי. בעוד שהעבודה בבית המקדש (הקרבת הקורבנות, המנחה ועשבי הריח) נעשית בכניסה הקדמית, המקום שבו העם הנמצא בעזרה מביט בכהנים ובלוויים בהשתאות – הרי שהפרשה מתארת את הדרך שבה הלוויים מתעסקים במצורעים ובזבים. אנשים שהקהילה אינה חפצה להכיר ולראות אותם, והתורה מצווה להוציאם אל מחוץ למחנה.

ד"ר יקיר אנגלנדר הוא מנהל תוכנית המנהיגות "גוונים" בארגון IAC (Israeli-American Council), מלמד בבית הספר לרבנות AJR בניו יורק ומתגורר בקהילה בפילדלפיה. יקיר גדל בחסידות ויז'ניץ, היה בין המקימים והמנהלים של תנועת הנוער הבין-דתית Kids4Peace בירושלים, ומקדיש את עצמו למיסטיקה, למגע וליצירת חיבורים בין עולמות ותרבויות. שני ספריו עוסקים בשאלות סביב מקום הגוף והמיניות בשיח הציוני-דתי והחרדי. הוא חקר באוניברסיטאות Northwestern, Harvard ובמכון שלום הרטמן.