את גודל האסון שפקד אותנו ב-7.10 אין מילים שיוכלו לתאר. מדובר באסון הגדול ביותר שידעה מדינת ישראל, שהגיע עד לכדי קונצנזוס בחברה הישראלית (לפחות בימיו הראשונים) שיש לצאת ללחימה בעקבותיו.

מאז ועד היום, צה"ל גייס כ-300,000 אנשי ונשות מילואים שעזבו את משפחותיהם ואת עבודותיהם והקריבו מעצמם למען המטרה הנעלה. אני שואל את עצמי האם הם ידעו עד כמה הם מקריבים מעצמם. האם המערכת ערוכה לבאות.

מאז ה-7.10, צה"ל גייס כ-300,000 אנשי ונשות מילואים שעזבו את משפחותיהם ועבודותיהם והקריבו מעצמם. אני שואל את עצמי אם הם ידעו עד כמה הם מקריבים מעצמם. האם המערכת ערוכה לבאות

את פירוט הנתונים הקשים של הקרבת חיים, הקרבת היכולת לתפקד וההפסדים הכלכליים הרבים אשאיר לכתבי הצבא והכלכלה לתאר. אני רוצה להתייחס לנתונים דרמטיים אחרים, כאלה שקשה יותר לכמת ושילוו אותנו במהלך השנים הקרובות ואף מעבר לכך – נתוני ההקרבה הנפשית.

כאמור, כ-300,000 מילואימניקים ומילואימניקיות עזבו הכל והתגייסו ביום פקודה. ההשלכה לכך על נפשם עלולה להיות דרמטית משלל סיבות, למשל התפתחות פוסט-טראומה, קשיים בחזרה לשגרה, קריסה של העסק ו/או פיטורים ושימוש מסיבי בהגנות פסיכולוגיות במטרה להמשיך ולתפקד ועוד.

כל אלה הם רק חלק מהדברים שאותם 300,000 גיבורים וגיבורות ובני משפחותיהם יצטרכו להתמודד עמם בזמן הקרוב והרחוק. נתוני העבר מראים שהמערכת והחברה הישראלית שוכחים מהר את השלכות המלחמה. כוח החיים שלנו דוחף אותנו להמשיך בשגרה, ובעקבותיו אנחנו מטאטאים מתחת לשטיח את השברים. או שנכון יותר לומר, משאירים אותם בצידי הדרך, כואבים, לא מתפקדים.

באוויר ישנה תקווה שהפעם זה יהיה אחרת, שהפעם החברה הישראלית הגיעה מוכנה לאירוע. יותר מודעים, מכילים, ובתקווה גם מתוקצבים במקומות הנכונים. לצערנו זה נכון רק חלקית. אכן, ישנה מודעות הולכת וגוברת לבריאות הנפשית שלנו, וישנה מודעות הולכת וגוברת להשפעת המלחמה על הבריאות הנפשית שלנו. זאת ועוד, מערך בריאות הנפש של צה"ל הגיע ערוך ומוכן יותר מאשר בעבר ונותן מעטפת ראשונית הולמת במטרה להפחית תגובות פוסט-טראומה ללחימה. אך חשוב לומר בקול גדול שמנגד נמצאת ההזנחה רבת השנים של מערך בריאות הנפש הציבורי.

מלבד הקרבת החיים, התפקוד או ההפסדים הכלכליים, אני רוצה להתייחס לנתונים דרמטיים אחרים. כאלה שקשה יותר לכמת וילוו אותנו במהלך השנים הקרובות ומעבר לכך – נתוני ההקרבה הנפשית

מדובר בהזנחה פושעת ורבת שנים, אשר הביאה את מערך בריאות הנפש הציבורי לסף קריסה עוד בטרם נגלה לפנינו האסון הנורא שפקד אותנו. עד ל-7.10 דובר על למעלה ממיליון אנשים אשר המתינו בתור לקבלת מענה במרפאות, כפי שפרסמה נטע סרוסי ב"גלובס". היום ברור לכולם שהמספרים הפכו גבוהים הרבה יותר, אם לא הכפילו את עצמם.

בניגוד למגמת הצורך העולה, עוד ועוד פסיכולוגים ופסיכולוגיות עוזבים את המגזר הציבורי בשל שכר מביש וחסר פרופורציה לעשייתם ולצורך בהם.

למעשה, תורי ההמתנה לקבלת טיפול פסיכולוגי בשירות הציבורי נעים בין חצי שנה לשנה וחצי. במילים אחרות, לא נוכל לסמוך על המערכת הציבורית שתיתן מענה הולם לקשיים איתם מתמודדים כל אותם מילואימניקים שמקריבים מעצמם למעננו.

כפי שפסיכולוגים עוזבים את המגזר הציבורי לטובת זה הפרטי, כך עושים גם אותם אנשים שצריכים טיפול ומבינים שהישועה לא תגיע מהמערכת הקורסת.

בשל הפניות הרבות, מציאת פסיכולוג באופן פרטי הפכה להיות משימה קשה. תורי ההמתנה המתמשכים גם במגזר הפרטי מובילים לכך שאנשים הזקוקים לטיפול נאלצים להתפשר על מטפלים שלא בהכרח מתאימים עבורם, רק בשל זמינותם. בנוסף, בשל הביקוש הגבוה אל מול ההיצע הקיים, עלולה להתרחש עליית מחירים של שעת טיפול פסיכולוגי העומדת כיום בממוצע על 400 שקלים.

עד ל-7.10 דובר על למעלה ממיליון אנשים אשר המתינו בתור לקבלת מענה במרפאות, כפי שפרסמה נטע סרוסי ב"גלובס". היום ברור לכולם שהמספרים הפכו גבוהים הרבה יותר, אם לא הכפילו את עצמם

חרף מערכת בריאות שלא ערוכה לסייע לכל אותם מילואימניקים שהקריבו מעצמם ובני משפחותיהם, מדינת ישראל נותנת החזר על סך 1500 שקלים על טיפול פסיכולוגי לחיילי מילואים ובני משפחותיהם. כלומר, מסייעת בקצת פחות מ-4 פגישות טיפוליות. לנו נותר למצוא פסיכולוג או פסיכולוגית שמתאימים ליקרים לנו, לקוות שהם זמינים ולממן את הטיפול.

נתנאל זינגבוים הוא פסיכולוג קליני. היה לוחם ששרת בצוק איתן בעזה כצלף, כשבחר ללמוד פסיכולוגיה והמציא את אפליקציית "זינגמונד" המחברת בין פסיכולוגים למטופלים, שתעזור לאחרים בקרב הנפשי בעקבות חוויות הלחימה האישיות שלו.