אנו ניצבים על סף רגע של שינוי הסדר ביחסים הבינלאומיים, רגע משמעותי כמו 1989, 1945 או 1919 – אירוע מכונן של דור.
כמו באותם פרקים קודמים, גם סיומו של הסדר הבינלאומי הליברלי שהתעצב בשנות התשעים הוא רגע שמלווה במידה שווה של תקווה ופחד, כאשר ודאויות ישנות – רעות וטובות כאחת – מתמוססות. ברגעים מכריעים שכאלה, אופורטוניסטים כריזמטיים נוטים לזרוח יותר מאשר פעילים מוכשרים.
בכל אחת מאותן נקודות מפנה קודמות, הסדר הישן התפרק לאיטו עד שלבסוף קרס באחת. אף שלא תמיד זה היה ברור לבני התקופה, בדיעבד ניתן לראות שהסדר החדש שהחליף אותו כבר הלך והתגבש מזה זמן רב.
בכל אחת מאותן נקודות מפנה קודמות, הסדר הישן התפרק לאיטו עד שלבסוף קרס באחת. אף שלא תמיד זה היה ברור לבני התקופה, בדיעבד ניתן לראות שהסדר החדש שהחליף אותו כבר הלך והתגבש מזה זמן רב
בשנת 1919, למשל, רעיונות כמו הוצאה של מלחמות מחוץ לחוק והקמת פרלמנט של אומות כבר היו על השולחן במשך עשורים; וב-1918, נשיא ארה"ב וודרו וילסון הציע את עקרון "ההגדרה העצמית הלאומית" כקריטריון לכינון מדינות (אם כי רק עבור אומות שנשלטו על ידי לבנים).
ב-1945, הרעיון של חבר לאומים מתוקן עם מועצת ביטחון אפקטיבית כבר התגבש מאז שנת 1942 – אם כי הופעת הנשק הגרעיני בסוף המלחמה שינתה את החשבון והובילה למלחמה הקרה. ולפני 1989, הרעיון של סדר בינלאומי "ליברלי" או "מבוסס כללים" כאלטרנטיבה למאבקי הכוח בין מזרח למערב ובין צפון לדרום הוצע עוד בשנות השבעים.
ההגמוניה החדשה שלאחר המלחמה הקרה, שקמה בשנות התשעים, נשענה על כמה עקרונות נורמטיביים:
- גבולות בינלאומיים אינם ניתנים לשינוי בכוח – הגנה על נורמה זו שימשה עילה למלחמת המפרץ ב-1991;
- עקרון הריבונות הלאומית נותר בתוקף, אלא אם כן בוצעו פשעי זכויות אדם חמורים – חריג שהפך בהמשך ליוזמת "האחריות להגן";
- יש לאמץ אינטגרציה כלכלית ופיננסית גלובלית, משום שסחר חופשי והוגן מיטיב עם כל הצדדים;
- סכסוכים בין מדינות ייפתרו באמצעות משא ומתן לגליסטי במוסדות רב-צדדיים – ביטוי מובהק לכך היה השדרוג של ההסכם הכללי על מכסים וסחר (GATT) לארגון הסחר העולמי (WTO) ב-1995.
סיומו של הסדר הבינלאומי הליברלי שהתעצב בשנות התשעים הוא רגע שמלווה במידה שווה של תקווה ופחד. ברגעים מכריעים שכאלה, אופורטוניסטים כריזמטיים נוטים לזרוח יותר מאשר פעילים מוכשרים
כמובן, אף אחד מהעקרונות הללו לא היה ללא עוררין; הגמוניה אינה זהה לקונצנזוס. במהלך 15 השנים האחרונות, כל אחד מהם היה נתון לאתגרים הולכים וגוברים, בייחוד מצד רוסיה של ולדימיר פוטין וסין של שי ג'ינפינג.
מה שסתם עליהם את הגולל הוא שארצות הברית – שבשנות התשעים והאלפיים טענה להיות מגינתם הגדולה של העקרונות הללו – דוחה כעת כל אחד מהם. כפי שטען נתן גרדלס לפני כמה שבועות, תחת הנהגתו המחודשת של דונלד טראמפ, ארה"ב היא כיום הכוח הרוויזיוניסטי המוביל בעולם – טענה שחזר עליה לאחרונה גם הווארד פרנץ'.
![דונלד טראמפ מושבע לנשיא ה־47 של ארה"ב, וושינגטון, 20 בינאור 2025 (צילום: SAUL LOEB / POOL / AFP)](https://static.zman.co.il/www/uploads/2025/01/AFP__20250120__36UW2FB__v2__HighRes__TopshotUsPoliticsTrumpInauguration-1.jpg "דונלד טראמפ מושבע לנשיא ה־47 של ארה"ב, וושינגטון, 20 בינאור 2025 (צילום: SAUL LOEB / POOL / AFP)")
בעוד הסדר הישן גוסס, השאלה המרכזית ביחסים הבינלאומיים כיום היא מה טיבו של הסדר החדש שמנסה להיוולד. יהיה אשר יהיה השם שיינתן לו, מאפייניו המרכזיים יהיו עסקאות סכום אפס בכלכלה הבינלאומית, פוליטיקת כוח בנוסח תוקידידס, שבה "החזקים עושים מה שהם יכולים והחלשים סובלים מה שהם חייבים", והדגשתה של פוליטיקה זהותית המתמקדת ב"מדינות ציוויליזציוניות".
מאפיינים אלה יתעצבו במציאות בינלאומית מאוזנת הרבה יותר מכפי שהתקיימה לאחר נפילת חומת ברלין – תקופה שצ'ארלס קראוטהמר תיאר כ"רגע חד-קוטבי", שבו נראתה ארה"ב, כפי שאמר שר החוץ הצרפתי לשעבר הוברט ודרין, כ"היפר-מעצמה" יחידה במינה.
בעוד הסדר הישן גוסס, הסדר החדש שמנסה להיוולד מאופיין בפוליטיקת כוח בנוסח תוקידידס, שבה "החזקים עושים מה שהם יכולים והחלשים סובלים מה שהם חייבים"
במהלך אותו שינוי סדר עולמי, הוויכוח המרכזי ביחסים הבינלאומיים היה בין מאמרו של פרנסיס פוקויאמה "קץ ההיסטוריה" (שפורסם, באופן נבואי, חודשים ספורים לפני נפילת החומה) לבין "התנגשות הציוויליזציות" של סמואל הנטינגטון, שפורסם ארבע שנים מאוחר יותר.
פוקויאמה עצמו הודה כי "קץ ההיסטוריה" "איננו תיאור מצבו האמפירי של העולם, אלא טיעון נורמטיבי לגבי צדקתם או נאותותם של מוסדות פוליטיים דמוקרטיים ליברליים". אולם הליברלים של אותה תקופה חשו שחזונו הנורמטיבי של פוקויאמה ראוי לתמיכה; ובתחילת המאה ה-21 הם יכלו להביט ברפורמות של בוריס ילצין ברוסיה ושל ג'יאנג דזה-מין בסין ולשכנע את עצמם שפוקויאמה ניצח בוויכוח – הן בנקודות והן בסגנון.
הנטינגטון לא הסכים. כמו פוקויאמה, גם הנטינגטון – אחד ממייסדיו של "פוריין פוליסי" – טען שההבחנות של המלחמה הקרה בין המזרח הקומוניסטי למערב הדמוקרטי, בין הצפון הגלובלי העשיר לדרום הגלובלי העני, "כבר אינן רלוונטיות".
אך בעוד שפוקויאמה האינטרנציונליסט הליברל צפה שסיום המלחמה הקרה יביא לשלום נצחי בין מדינות המיישרות קו עם העקרונות הכלליים של דמוקרטיה אלקטורלית וקפיטליזם מנוהל (מה שפוקויאמה כינה "הצורה הסופית של הממשל האנושי"), הנטינגטון הריאליסט צפה דווקא עולם שיתאפיין בסכסוכים ממושכים – אם כי לאורך צירים שונים לחלוטין.
בעיני הנטינגטון, העולם יעוצב במידה רבה על ידי האינטראקציות בין שבע או שמונה ציוויליזציות מרכזיות. הסכסוכים החשובים ביותר בעתיד יתרחשו לאורך קווי השבר התרבותיים המפרידים בין הציוויליזציות האלו
בעיני הנטינגטון, השחקנים הגיאופוליטיים המכריעים הם כעת "ציוויליזציות", כפי שהגדיר ההיסטוריון הבריטי ארנולד טוינבי ב"מחקר בהיסטוריה", שיצא לאור ב-12 כרכים בין 1934 ל-1961. עבור הנטינגטון, "קווי השבר" (שימו לב למטאפורה הטקטונית המאיימת) בין הציוויליזציות יהיו מוקדי הקרע בסדר העולמי שלאחר המלחמה הקרה.
חשיבותה של הזהות הציוויליזציונית תגדל יותר ויותר בעתיד, והעולם יעוצב במידה רבה על ידי האינטראקציות בין שבע או שמונה ציוויליזציות מרכזיות. אלה כוללות את הציוויליזציה המערבית, הקונפוציאנית, היפנית, האסלאמית, ההינדית, הסלאבית-אורתודוקסית, הלטינו-אמריקאית, ואולי גם את הציוויליזציה האפריקאית. הסכסוכים החשובים ביותר בעתיד יתרחשו לאורך קווי השבר התרבותיים המפרידים בין הציוויליזציות האלו.
חזון הסדר החדש של הנטינגטון היה אפל בהרבה מזה של פוקויאמה, אף ששניהם היו אמביוולנטיים. פוקויאמה סיים את מאמרו בטענה שהמחיר של שלום נצחי יהיה חדגוניות טכנוקרטית, שבה "ההעזה, האומץ, הדמיון והאידיאליזם" של מאבקים אידיאולוגיים יוחלפו ב"חישובים כלכליים, פתרון אינסופי של בעיות טכניות, דאגות סביבתיות וסיפוק דרישות צרכניות מתוחכמות".
עבור פוקויאמה, "מאות שנים של שעמום" עתידיות ייצרו משבר קיומי עבור יחידים המחפשים הכרה חברתית בעולם נטול הזדמנויות לתהילה פוליטית.
החזון של הנטינגטון אפל בהרבה מפוקויאמה, שטען כי המחיר של שלום נצחי יהיה "חדגוניות טכנוקרטית", בעוד הנטינגטון חזה שיווי משקל מעורפל שבו "מדינות ליבה" יכפו את שליטתן ב"תחומי ההשפעה" הציוויליזציוניים שלהן
לעומת זאת, הנטינגטון טען שזהויות קבוצתיות, המבוססות על הבחנות תרבותיות אפלייתיות, הן מתמידות, ורק יהפכו לגלויות יותר עם דעיכת האידיאולוגיות האוניברסליות של המלחמה הקרה. בספרו מ-1996, שהרחיב את הטיעון של מאמרו המקורי, הוא חזה שיווי משקל מעורפל שבו "מדינות ליבה" יכפו את שליטתן ב"תחומי ההשפעה" הציוויליזציוניים שלהן.
מצד אחד, "התנגשויות בין ציוויליזציות הן האיום הגדול ביותר על השלום העולמי", שכן הדגשתם של הבדלים תרבותיים בלתי ניתנים לגישור מהווה בסיס לעוינות בלתי נגמרת (הנטינגטון גם חזה שעוינות כלפי מהגרים תהפוך למאפיין המרכזי של הפוליטיקה הפנימית בסדר עולמי המוגדר על ידי התנגשות הציוויליזציות).
מצד אחר, כל עוד כולם בסדר החדש יכירו בכך שניסיון לכפות מערכת תרבותית אחת על ציוויליזציות "זרות" הוא שגוי מיסודו, "סדר בינלאומי המבוסס על ציוויליזציות הוא הערובה הבטוחה ביותר נגד מלחמת עולם". העוינות התרבותית בין ציוויליזציות היא אולי בלתי נמנעת, אך אם יתמזל המזל, ה"התנגשות" תתבטא רק ברעש צורם ולא בעימות אלים.
בהשוואה לפוקויאמה, מאמרו של הנטינגטון והספר שפורסם בעקבותיו זכו לתשומת לב רבה עוד יותר – אם כי בנימה ביקורתית בהרבה. היסטוריונים ואנתרופולוגים ביקרו את חוסר הקוהרנטיות של קטגוריית ה"ציוויליזציה" (שהנטינגטון עצמו הודה כי היא גמישה), ואילו חוקרי יחסים בינלאומיים ציינו כי רבים מהסכסוכים העזים ביותר של התקופה – כמו המלחמות האכזריות בין מוסלמים סונים ושיעים, או אלה ברחבי אפריקה – התרחשו בתוך ציוויליזציות, ולא בין ציוויליזציות שונות.
קוסמופוליטים, גלובליסטים וליברלים שנאו את הספר לאו דווקא בשל הניתוח הפוליטי שהציע, אלא בשל חוסר המוסריות הבלתי מתנצל שלו.
בשני העשורים הראשונים שלאחר סיום המלחמה הקרה, הסדר הבינלאומי פעל ברובו במסגרת הנורמטיבית של פוקויאמה, ומנהיגי מדינות פעלו על פי רוב – גם אם בחוסר רצון – בהתאם לכללי "הסדר הבינלאומי הליברלי"
בשני העשורים הראשונים שלאחר סיום המלחמה הקרה, הסדר הבינלאומי פעל ברובו במסגרת הנורמטיבית של פוקויאמה. מאמצע שנות התשעים ועד אמצע העשור השני של המאה ה-21 מנהיגי מדינות פעלו על פי רוב – גם אם בחוסר רצון – בהתאם לכללי "הסדר הבינלאומי הליברלי".
אירופה דחפה לאינטגרציה תחת המבנים המנהליים של האיחוד האירופי. סכסוכי סחר הובאו בפני ארגון הסחר העולמי, והחלטותיו כובדו בדרך כלל. פושעי מלחמה נרדפו באופן לא אחיד, אך כאשר נתפסו, הם הועמדו לדין בפני טריבונלים בינלאומיים רשמיים, בין אם היה זה בית הדין הפלילי הבינלאומי ליוגוסלביה לשעבר (שהוקם ב-1993), בית הדין הפלילי הבינלאומי לרואנדה (שהוקם ב-1994) או בית הדין הפלילי הבינלאומי (שהוקם ב-2002).
כאשר ארצות הברית החליטה לצאת למלחמה – כפי שעשתה בבלקן בשנות התשעים, בעיראק ב-2003 ובלוב ב-2011 – היא חיפשה אישור משפטי מגוף בינלאומי כלשהו, בין אם היה זה האו"ם או נאט"ו (אם כי לא הייתה מניחה להצבעה שלילית לעצור אותה).
למעשה, ג'ורג' וו' בוש הדגיש שוב ושוב שהמלחמה העולמית בטרור והחלפת המשטר בעיראק מתנהלות על פי עקרונות פוקויאמיים ולא הנטינגטוניים: "כשמדובר בזכויות ובצרכים הבסיסיים של גברים ונשים, אין התנגשות בין ציוויליזציות", הכריז. "הדרישות לחירות חלות במלואן על אפריקה, על אמריקה הלטינית ועל העולם האסלאמי כולו. עמי המדינות האסלאמיות מייחלים וראויים לאותן חירויות והזדמנויות כמו האנשים בכל מדינה אחרת. וממשלותיהם צריכות להקשיב לתקוותיהם".
מנקודת מבט פוקויאמית, כל תקופה נושאת בתוכה את זרעי התקופה אחריה. אותם זרעים הם הכוחות המתנגדים לסדר הדומיננטי. בתחילת שנות ה-2010, הסדקים במבנה הנורמטיבי של "קץ ההיסטוריה" החלו להיחשף
אפילו רוסיה, המפסידה הגיאופוליטית הגדולה ביותר בהסדר שלאחר המלחמה הקרה, ולפיכך באופן לא מפתיע גם המעצמה שהתנגדה לו בקולניות הרבה ביותר, גילתה נכונות מסוימת לציית לסדר החדש, בכך שהסתפקה בסיפוחים דה-פקטו, ולא דה-יורה, של שטחים שלקחה משכנותיה (טרנסניסטריה ממולדובה לאחר 1992 ואבחזיה ודרום אוסטיה מגאורגיה לאחר 2008). כל אחד מהמקרים הללו אולי מייצג "מחווה של הרשע ליושר", אך הם עדיין היו מחוות.
מנקודת מבט פוקויאמית (כלומר, הגליאנית), כל תקופה נושאת בתוכה את זרעי התקופה שתבוא אחריה – אותם זרעים הם הכוחות המתנגדים לסדר הדומיננטי. בתחילת שנות ה-2010, הסדקים במבנה הנורמטיבי של "קץ ההיסטוריה" החלו להיחשף.
יותר ויותר, מעצמות עולות שהגדירו את עצמן במונחים ציוויליזציוניים, כפי שתיאר הנטינגטון שני עשורים קודם לכן, החלו לערער בגלוי על הערכים האוניברסליים לכאורה שעמדו בבסיס הסדר הבינלאומי הליברלי.
בעוד שבשנות התשעים מנהיגיהן של כמה מדינות קטנות יחסית כמו סינגפור ומלזיה קידמו את רעיון "הערכים האסייתיים" (להבדיל מהערכים המערביים), הרי שב-2014 הן פוטין והן שי ג'ינפינג כבר תיארו בפומבי את רוסיה וסין כ"ציוויליזציות" בעלות ערכים ייחודיים, שאינם בני השוואה עם (ומנקודת מבטם, עולים על) אלה של הדמוקרטיות המערביות.
במבט לאחור, 2014 נראית כיום כשנה המכריעה שבה הריקבון בסדר הליברלי הבינלאומי החל להפוך לנמק. סיפוח חצי האי קרים בידי רוסיה היה דחייה מפורשת של העיקרון לפיו גבולות אינם ניתנים לשינוי בכוח
במבט לאחור, 2014 נראית כיום כשנה המכריעה שבה הריקבון בסדר הליברלי הבינלאומי החל להפוך לנמק. הסיפוח דה-יורה של חצי האי קרים בידי רוסיה באותה שנה סימן קרע גלוי, דחייה מפורשת של אחד מעקרונות המפתח של הסדר הבינלאומי הליברלי – העיקרון שלפיו גבולות אינם ניתנים לשינוי בכוח.
פוטין אף הצדיק את מהלכיו בנימוקים "ציוויליזציוניים" מפורשים, בטענה כי קרים היה מאז ומתמיד חלק מ"העולם הרוסי". בדומה לכך, הדחתה של מפלגת הקונגרס הרב-תרבותית בהודו על ידי נרנדרה מודי והמפלגה ההינדית הלאומנית BJP ב-2014 התבססה על אידיאולוגיית ההינדוטווה, שרואה בהודו מדינה ציוויליזציונית המבוססת על הדת ההינדית (תוך התעלמות ממאות מיליוני הודים שאינם הינדים).
עלייתו של שי ג'ינפינג כמנהיג עליון שוויתר לחלוטין על עמימות אסטרטגית בנוגע לליברליזציה של סין, ותחת זאת דחף לעימות אידיאולוגי ישיר, סימנה את קץ החזון האוטופי של פוקויאמה. באמצע העשור הראשון של שנות האלפיים, "הגל השלישי" של הדמוקרטיזציה כבר נראה יותר כהונאה מאשר כבשורת העתיד.
מנקודת מבט זו, הרבע האחרון של המאה נראה כתקופת דגירה ממושכת של תחזיתו של הנטינגטון. כעת ברור כי הנטינגטון לא טעה לגבי קווי המתאר של הסדר שלאחר המלחמה הקרה, אלא רק הקדים את זמנו. הוא זיהה את היסוד האנטינומי שבעבע בתוך הסדר הזה וחיכה לרגע הנכון להתפרץ ולהפוך לבסיס של הסדר הבא – זה שהתעצב במלואו בעשור האחרון.
הרבע האחרון של המאה נראה כתקופת דגירה ממושכת של תחזיתו של הנטינגטון. כעת ברור כי הנטינגטון לא טעה לגבי קווי המתאר של הסדר שלאחר המלחמה הקרה, אלא רק הקדים את זמנו
מנקודת המבט של שיא האופטימיות הליברלית-בינלאומית של סוף שנות התשעים, ניתן לראות את הרגע הנוכחי כ"נקמתו של הנטינגטון": החלום על קונצנזוס אוניברסלי בעד דמוקרטיה ליברלית וקפיטליזם מנוהל טכנולוגית מת, והכוחות המניעים את התנגשות הציוויליזציות עולים כמעט בכל מקום, ממוסקבה ובייג'ין ועד דלהי ואיסטנבול – וכמובן, כעת גם בוושינגטון. בתוך הסדר החדש הזה, המזל ייפול בחלקם (אם כי אולי לא יהיה לטובתם) של הנועזים והאסרטיביים יותר מאשר המנומסים ושומרי הסדר.
במקום לסבול את השעמום האפרורי של הכללים הביורוקרטיים שלאחר קץ ההיסטוריה, נזכה לחוות את הריגושים המדממים של מערכת בינלאומית הנלחמת בשיניים ובציפורניים. אכזריות תתוגמל, חולשה תנוצל. אני משער שהנטינגטון מחייך בקברו.
נילס גילמן הוא היסטוריון, סגן נשיא בכיר ומנהל התפעול הראשי של מכון ברגרואן.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו1. הנטינגטון לא ראה את עליית הגלובליזציה של מידע ומסחר, שיצרה סבך מורכב של אינטרסים שזורים, ותחת איום פצצות אטום מתנהלת בינתיים בעיקר בחיכוך בנקודות מוגבלות ובמרחבים של פיננסים וידע וסייבר והשפעה וכו.
2. הנטינגטון לא כלל את עליית היכולת ליישם ריבונות א-טרירטוריאלית, באמצעות תיאום בין קבוצות שונות (תאגידי ענק מצד אחד וטרור דת מצד שני), ועימות גלובלי חוצה גבולות וגושים.
3. הנטינגטון ואחרים לא הבינו את השפעות הסיבוכיות שעולה כשיש פי כמה וכמה בני אנוש, פעילות אנושית, צריכת אנרגיה וחילופי מידע, שמאיצים תהליכים בהיקפים אדירים בדינמיקה שהופכת מוסדות מדינות (דמוקרטיות ודיקטטורות) מכניסטיים איטיים מוגבלים ללא פונקציונליים, לנוכח התמורות והמשברים המאתגרים את האנושות.
הגושים הנאבקים הם רק שיקוף של התמורות המאיצות את חוסר היכולת לייצר סדר יציב בעולם היפר דינמי ולספק באמצעות משרדי ממשלה ומערכות ריבונות וכסף את הצרכים של האזרחים. האתגר הוא לא תרבויות, אלא השיטה המדינתית על סוגיה, שבמשבר מאיץ, בכל מקום.