שנות ההתבגרות שלהם נפתחו במגפה עולמית, ריחוק חברתי, היעדר מסגרות, מסכות על הפנים ולימודים בזום. לפני קצת יותר מחודש הם סיימו י"ב, ובמקום לחגוג במסיבות סיום ו"פרום" – מצאו את עצמם שוב רצים למרחבים המוגנים, שעה שאיראן יורה טילים על ישראל.
בין לבין הם חוו שביתות, כמה מערכות בחירות, הקצנה משטרית, שבעה באוקטובר, מלחמה. ועוד אחת. ועוד אחת. בועת הנעורים שלהם התנפצה מוקדם מדי. כמעט כל שלב בהתבגרות – התערער.
למודי אכזבות ומצוידים בניסיון חיים מרשים בהתמודדות עם שינויים, ילדי שנתון 2007 מדברים. נועם ושגיא מקיבוץ רעים שבעוטף עזה, נויה משדה נחמיה שעל קו העימות בצפון, רועי מגבעת עדה וליאן מיישוב בשרון – מספרים על מה שעבר עליהם בשש שנות חטיבה ותיכון, ועל מה שקורה עכשיו, כשהם ניצבים על סף השלב הבא: שנת השירות והגיוס לצה"ל.
"בנוסף לשינויים בגוף ולתהליך ההיכרות עם עצמי, העולם עבר שינוי קיצוני. זה היה מבלבל מאוד. הייתי בנקודת שבר. היו לי תסמינים של חרדות ולחץ, והיה לי קשה להתמודד"
באמצע פברואר 2021, בעיצומה של מגפת הקורונה, הסעתי את בנותיי – אז תלמידות כיתה ח' – לשעת חברה בבית הספר. שעה ורבע של מפגש אחרי כמעט שנה נטולת מסגרת. תלמידי חטיבות הביניים נותרו מחוץ לכל מתווה. זו הייתה הרמת ראש קטנה, כדי לשאוף בני אדם – ולחזור לבועה הביתית המאיימת להתפוצץ.
עשיתי כל שביכולתי לפקוח עין על נפשן, לוודא שהן שומרות על קשר עם חברות. הלימודים ירדו לתחתית סדר העדיפויות. כשהגענו לבית הספר הנטוש, קיבלו את פנינו קומץ נערות במסכות על הפה והאף, וצווחות התלהבות אחרי שבועות ארוכים שלא התראו.
לבי נחמץ על גזלת־הנעורים, על שלילת הזכות הטבעית להתלבש יפה, לצאת, לפגוש אנשים. אולם, זה היה רק המבוא לתורת המטוטלת העתידה לבוא, שהפכה לחלק אינטגרלי מחייהם.
החיים לא חיכו להם
"גיל ההתבגרות הוא גיל שמאוד מחכים לו. זאת תקופת חיים שקורים בה הרבה דברים ראשונים: חבר ראשון, יוצאים, שותים, עושים שטויות וטעויות. זה הזמן", אומרת נויה אלוני, בוגרת י"ב מקיבוץ שדה נחמיה שבאצבע הגליל, בת למשפחה בת שמונה ילדים, שתצא בקרוב לשנת שירות בלוס אנג'לס מטעם הסוכנות היהודית.
"רוב הזמן ישבנו בבית ולא עשינו כלום, וכשבן אדם לא עושה משהו משמעותי במשך תקופה – הכול נופל עליו. ככה היינו יום־יום, במשך שנה וחצי"
"אבל השנים האלה היו מלאות טלטלות. זה התחיל בקורונה. לא היה בית ספר, לא חברים, היינו מבודדים. כולם צפו בטלוויזיה עד 04:00 לפנות בוקר, התעוררו ב־15:00 בצהריים ולא נכנסו לזומים. אני תלמידה מצטיינת ומשקיעה את כולי בלימודים, אבל בקורונה בקושי למדנו. לא הצלחתי ללמוד מרחוק והייתי נכשלת במבחנים".
"הקורונה שהתחילה כשהייתי בכיתה ז' הייתה התחנה הראשונה", אומרת ליאן, בוגרת י"ב מיישוב בשרון, שבחרה לא להיחשף בשמה המלא. "בנוסף לשינויים בגוף ולתהליך ההיכרות עם עצמי, העולם עבר שינוי קיצוני. זה היה מבלבל מאוד. הייתי בנקודת שבר. היו לי תסמינים של חרדות ולחץ, והיה לי קשה להתמודד.
"רוב הזמן ישבנו בבית ולא עשינו כלום, וכשבן אדם לא עושה משהו משמעותי במשך תקופה – הכול נופל עליו. ככה היינו יום־יום, במשך שנה וחצי. להקת המחול שבה רקדתי עברה לעבוד בזום, ואחרי כמה חודשים פרשתי כי ירדה לי התשוקה לזה.
"לפעמים היינו יוצאות, כל הבנות, לעשות פיקניק בחוץ – ויש לנו תמונות יושבות ונשענות אחת על השנייה. נעזרנו בביחד, המצאנו דברים כמו 'זום התארגנות לקראת השינה'. אני לא זוכרת את הלימודים בזום, לא בגלל שלא היו – פשוט לא הצלחתי להקשיב. כשחזרנו לבית הספר, הייתי בפיגור גדול במתמטיקה".
"שנות הקורונה היו קשות. שנאתי זומים, לא יכולתי לפגוש חברים מחוץ לקיבוץ. בנוסף, יש ברעים מסורת של שנת מצווה עם מופע גדול בסופה. זו חוויה של פעם בחיים שכל ילדי הקיבוץ עברו – חוץ מאיתנו"
גם שנות ההתבגרות של נועם דרימר ושגיא ערוסי, בוגרי י"ב מקיבוץ רעים שבעוטף עזה, היו רצופות ערעורים – עוד לפני שבעה באוקטובר, ולמעשה הרבה לפני הקורונה. סבבים ו"טפטופים", שביתות וכמה מבצעים צבאיים ("שומר חומות", "עלות השחר", "מגן וחץ") – כל אלה היו חלק מתמונת הנוף שבה גדלו.
"עם השנים פיתחנו הומור בין הסבבים, כמו: 'יה, איך בא לי סבב כדי שלא יהיו לימודים', אומר דרימר, בוגר בית הספר נופי הבשור, שייצא בקרוב לשנת שירות באלוני יצחק. "אחרי כל סבב עשו איתנו שיחות על חוסן, ולקח זמן עד שחזרנו לשגרה.
"שנות הקורונה היו קשות. שנאתי זומים, לא יכולתי לפגוש חברים מחוץ לקיבוץ. בנוסף, יש ברעים מסורת של שנת מצווה עם מופע גדול בסופה. זו חוויה של פעם בחיים שכל ילדי הקיבוץ עברו – חוץ מאיתנו. הרגשה של פספוס ענקי".
"אתה רואה ילדים עוברים שנת מצווה ומחכה לתורך", אומר ערוסי, בוגר בית הספר שער הנגב. "במשך חודשים אתה קם בבוקר ומתאמן בהליכה על גשר חבלים בגובה חמישה מטרים, שמתחתיו ערמת חציר ומאחוריו כתובת אש וזיקוקים. זה סוג של טקס מעבר ומבחן אומץ. המופע התקיים בלי קהל ושודר בזום. זו לא אותה אנרגיה, אבל מה שלא הורג – מחשל".
ואז הגיע שבעה באוקטובר.
"הנסיעה לבית הספר ובחזרה הייתה בשטח פתוח, ומשרד החינוך לא אישר הסעות. ההורים שלי היו צריכים להסיע אותי, וזאת הייתה תחושה קשה – גם להיות תלויה בהם, וגם להבין שאף אחד לא שם עלינו"
"בשבעה באוקטובר ב־06:00 בבוקר, טסתי עם משלחת נוער לגרמניה", מספרת אלוני. "היינו באוויר כשהתחילה המלחמה ונחתנו כשכבר היה בלגן גדול וחזרנו אחרי ארבעה ימים. כשפרצה המלחמה, התקבלה הנחייה ממועצה אזורית גליל עליון להתפנות, אבל לא היה מימון של המדינה. מי שהיה לו לאן לברוח – התפנה.
"אנחנו התפנינו לדירת שני חדרים של אחי בתל אביב. גרנו שם חודשיים וזאת הייתה חוויה מאוד אינטנסיבית. לא היינו מפונים רשמית ולכן לא קיבלנו עזרה. הרגשתי שאנחנו נופלים בין הכיסאות.
"כשחזרנו לבית הספר (בכפר בלום) הלימודים התקיימו בזום. כלומר, חזרנו למקום הטראומטי שחווינו בקורונה. בית הספר פעל במתכונת מצומצמת ולמדנו במקלטים. מורים שלא גרו בסביבה, לא באו ללמד. אמרו לנו שכיתה י"א זו כיתה מלחיצה, שאין רגע פנוי. בסוף היא באמת הייתה מלחיצה, אבל לא מהסיבות הנכונות.
"הנסיעה לבית הספר ובחזרה הייתה בשטח פתוח, ומשרד החינוך לא אישר הסעות. ההורים שלי היו צריכים להסיע אותי, וזאת הייתה תחושה קשה – גם להיות תלויה בהם, וגם להבין שאף אחד לא שם עלינו, כי יש כל כך הרבה בעיות במדינה, אז למה שדווקא יישובים בקו העימות בצפון יקבלו מענה? השאירו אותנו חשופים באמצע שדה קרב".
"בתוך כל זה, הרגשתי שאין לי מקום לעשות שטויות של גיל 16. איך אצא ואעשה כיף כשחיילים נהרגים בעזה ויש חטופים? היינו עסוקים באיך לעזור ואיפה להתנדב"
"בתוך כל זה", מוסיפה אלוני, "הרגשתי שאין לי מקום לעשות שטויות של גיל 16. איך אצא ואעשה כיף כשחיילים נהרגים בעזה ויש חטופים? היינו עסוקים באיך לעזור ואיפה להתנדב.
"אני אוהבת את המדינה שלי כמו שאני אוהבת את עצמי. במהלך השנתיים האלה אני מתנדבת בלי סוף. סבתא שלי, שפונתה מקריית שמונה, באה לגור אצלנו, והקיבוץ הפך לתחנת התרעננות לחיילים בדרך ללבנון. הכנו להם אוכל וכיבסנו להם בגדים. במקום לצאת למסיבות, חברים שלי ואני יצאנו למטולה לנקות בתים".
יישובי עוטף עזה היו במוקד המתקפה בשבעה באוקטובר. עבורם, הכול היה גדול ומטלטל וטראומתי.
"שבעה באוקטובר היה יום קשה לקיבוץ", מספר דרימר. "בסופו, פינו אותנו למלון באילת לארבעה חודשים. היינו חברים טובים של עמית גבאי ז"ל שנרצח בשכונת הצעירים, ושל ליאם אור שנחטף לעזה, והיה לנו קשה להתמודד בלעדיהם. בשכבה שלי בנופי הבשור נרצחו אלון אבן, ליאור טרשצ'נסקי ונויה שרעבי, שלושתם מבארי, ונחטפו ארבעה. זה היה בכל מקום. לא יכולנו להשתקם".
"בהתחלה היינו זומבים", מספר ערוסי. "זה בא מכל כיוון, בכמויות הזויות. לא נקלט. אבל מה שמוציא אותך מהבור זה להיות ביחד עם אנשים. מדי פעם התגנבה מחשבה – איך נלקחו מאיתנו כיתות י"א–י"ב. גם ככה אף פעם לא היה לנו משהו נורמלי, וחבל שעוד שנה מהחיים הלכה לנו.
"חיכיתי לחזור לקיבוץ. רוב הקיבוץ חזר באוגוסט 2024. עם הזמן, השגרה התגברה. בסביבות פברואר התחלנו להרגיש כמו שנה רגילה, אבל אז הגיעו האיראנים, ומופע הסיום נדחה וה'פרום' בוטל"
"עד המלחמה הייתי שחיין תחרותי. אם לא הייתה מלחמה, כנראה שהייתי ממשיך להתחרות, אבל זה לא משהו שאני מתבאס בגללו. השחייה עושה לי טוב, וטוב לי לשחות גם בלי תחרויות".
"עד שעברנו מאילת לתל אביב, לא הצלחתי לשחרר", אומר דרימר. "באילת הייתי די מסוגר בחדר, ונפגשתי עם החברים מהקיבוץ שעברו חוויות דומות.
"המעבר מאילת לתל אביב (תחילת ינואר 2024) היה קיצוני. בהתחלה שנאתי את הלכלוך, הרעש ואת המגורים בבניין גבוה. אבל לאט־לאט ניצלנו את ההזדמנות והצלחתי קצת ליהנות. הלכנו לים והסתובבנו בעיר. אין לנו אפשרויות כאלה בקיבוץ – אין ים, אין חנויות, ואין אוכל טוב. יש פיצה כיסופים.
"חיכיתי לחזור לקיבוץ. רוב הקיבוץ חזר באוגוסט 2024. עם הזמן, השגרה התגברה. בסביבות פברואר התחלנו להרגיש כמו שנה רגילה, אבל אז הגיעו האיראנים, ומופע הסיום נדחה וה'פרום' בוטל. ב'נופי הבשור' מופע הסיום הוא מסורת ארוכה. יש ירידה חגיגית במדרגות לשטיח אדום, ואני שמח שלפחות את זה יצא לנו לחוות".
"לפני מופעי הסיום של כיתה י"ב היה המון מתח – גם חיובי – התרגשות ועצב", מספרת ליאן. "הרבה רגשות התערבבו, ופתאום – בום, מלחמה עם איראן. עוד מלחמה.
"לפני מופעי הסיום של כיתה י"ב היה המון מתח, ופתאום – בום, מלחמה עם איראן. עוד מלחמה. שוב הייתי עסוקה באיך לעשות סוויץ' בראש. איך להתמודד עם הסיכוי שאירוע שחיכיתי לו במשך שש שנים אולי לא יתקיים"
"שוב הייתי עסוקה באיך לעשות סוויץ' בראש. איך להתמודד עם הסיכוי שאירוע שחיכיתי לו במשך שש שנים אולי לא יתקיים בכלל. זה בעיקר מבלבל – לעשות כל פעם מחדש סוויץ' כדי להתמודד עם השינויים ועם הציפיות שמתחלפות באכזבות".
גיבוש קרבי במקום נשף סיום
באמצע אוגוסט ייצאו נועם, ליאן ונויה לשנת שירות. רועי יתגייס בתחילת אוגוסט, שגיא בעוד חצי שנה. עוד מעט רף האחריות יעלה, והנעורים יפנו את הבמה. מה עובר על בני ה־18, שבקושי ניתנה להם שהות להפנים את רצף האירועים שהתנגשו בחייהם? מה יזכרו משנות הנעורים שלהם? מה ייקחו איתם הלאה? ומה עם המלחמה?
"למרות מה שקרה בשבעה באוקטובר, נהניתי מהילדות בעוטף, ואני מחכה ומתרגש לקראת השירות בצבא", אומר ערוסי. "המוטיבציה שלי לא התערערה, ואפילו התחזקה. אתה רואה חיילים שנופלים ונפצעים כל יום – אם הם משלמים כזה מחיר, מי אתה שלא תיתן יד? הרצון לתת מעצמי התחזק, וגם אהבת הארץ. אני אוהב את הקיבוץ שלי, ואין הרבה דברים שלא הייתי עושה בשבילו. ולפעמים, עולה גם רצון לנקום. גם הרגש הזה קיים.
"השנתיים האחרונות ביגרו אותי וחידדו עבורי את משמעות החיים. חווינו המון אובדנים, אבל אי אפשר לבכות על חלב שנשפך, ואני לא יכול לשנות כלום ממה שכבר קרה. אני מעדיף לקחת את מה שיש וליהנות ממה שאפשר. למדתי שהכי חשוב שיהיה כיף. שאם אני לא נהנה – זה לא שווה.
"אני יודע שבצבא לא תמיד יהיה לי כיף, אבל יש עוד ערכים שחשובים לי ודוחפים אותי, כמו הרצון לקחת חלק במאמץ הכולל".
"אני בטוח שגם החמצתי דברים בשנים האלה, אבל אין לי תחושת החמצה. המלחמה גרמה לי להסתכל על החיים אחרת – להעריך אותם יותר. אני מקבל את המציאות ומתרגש לקראת שנת השירות"
"נראה לי שאזכור במיוחד את 'מסע ישראלי' שהיה לנו לקראת סוף י"א", אומר דרימר. "זאת הייתה הפעם הראשונה שבה כל השכבה נפגשה מאז תחילת המלחמה. היינו אמורים לטייל בצפון, אבל הייתה שם מלחמה באותו זמן, אז המסלול השתנה וטיילנו באזור מצפה רמון, רביבים, ירושלים ומדבר יהודה.
"אני בטוח שגם החמצתי דברים בשנים האלה, אבל אין לי תחושת החמצה. המלחמה גרמה לי להסתכל על החיים אחרת – להעריך אותם יותר. אני מקבל את המציאות ומתרגש לקראת שנת השירות. אני הולך לעבוד עם בני נוער, ואני בטוח שזו תהיה שנה משמעותית וחווייתית".
"כל השכבה שלי יוצאת לשנת שירות ולמכינות מתוך תחושת שליחות ורצון לעזור למדינה בתקופה הכי קשה שלה", מספרת אלוני. "מצד שני, מהמקום הכי ילדותי – זה קצת לא פייר, ולפעמים יש תחושת החמצה. כמבוגרת, הייתי רוצה להסתכל על שנות הנעורים ולהגיד שהחבר שלי זרק אותי – ולא שחבר של אח שלי נהרג במלחמה".
"אני חושב שהדבר הכי טוב שקרה לי בשנים האלה, זאת החבורה שלי – השישייה", מספר רועי ("ביגי") לופו, בוגר י"ב מגבעת עדה. "בכל התקופות שבהן ישבנו בבית ולא יכולנו לנסוע לשום מקום, נפגשנו הרבה. בארבע השנים האחרונות צברנו המון חוויות משותפות – מפגשים, טיולים בסביבה, קמפינגים, מסיבות. אנחנו כמו משפחה, ובעיניי זאת חוויה מעצבת ומחזקת.
"מה שכן החמצתי, זה את הפן החינוכי – ואני לא מתכוון רק לבית הספר, אלא גם לצופים ולחוגים. לא קיבלנו את מלוא אפשרויות החינוך, בגלל התקופות שבהן היו מגבלות ולא התקיימו לימודים בבית הספר"
"לא הייתה לנו ילדות רגילה. אולי הייתה לנו Over ילדות, אז אשקר אם אגיד שהחמצתי אותה. מה שכן החמצתי, זה את הפן החינוכי – ואני לא מתכוון רק לבית הספר, אלא גם לצופים ולחוגים. לא קיבלנו את מלוא אפשרויות החינוך, בגלל התקופות שבהן היו מגבלות ולא התקיימו לימודים בבית הספר.
"להרבה חבר'ה יש ציוני בגרות בינוניים, ואני חושב שזה גם בגלל שלא באמת למדנו הרבה זמן, וחיינו בשגרה שהיא לא שגרה. מצד שני, אתה לומד להסתכל על החיים אחרת. עשינו את המקסימום כדי לסחוט את הלימון ולא לפספס, כי הייתה תחושה שזה עלול לקרות.
![השישייה של רועי ("ביגי") לופו מגבעת עדה (צילום: החורשה – מתחם הבילויים של הקיץ)](https://static.zman.co.il/www/uploads/2025/07/WhatsApp-Image-2025-07-29-at-09.12.08.jpeg "השישייה של רועי ("ביגי") לופו מגבעת עדה (צילום: החורשה – מתחם הבילויים של הקיץ)")
"הפכנו להיות גמישים יותר בגלל הרבה ביטולים ושיבושים שחווינו בשנים האלה – שביתות, כמה מערכות בחירות, פתאום מלחמה. מבחן שהתכוננת אליו נדחה, טיול שחיכית לו בוטל, מסיבה שתכננת – ופתאום יש טילים וצריך כל פעם להתגמש.
"אני חושב שנפגענו מאוד מהמצב, וזה גורם לנו לרצות לשנות אותו. אנחנו חיים בעולם בלי צנזורה, רואים מה קורה, מבינים את סדר הגודל ורוצים לתרום ולהיות חלק.
"אנחנו רואים שצריך אנשים לא רק לצבא, אלא גם ליוזמות חברתיות ולקהילות. יותר ויותר בני נוער הולכים לכושר קרבי ולשירות קרבי בצה"ל – לפחות בסביבה שלנו"
"אנחנו רואים שצריך אנשים לא רק לצבא, אלא גם ליוזמות חברתיות ולקהילות. יותר ויותר בני נוער הולכים לכושר קרבי ולשירות קרבי בצה"ל – לפחות בסביבה שלנו. יותר ויותר רוצים לשרת ביחידות המיוחדות. שואפים גבוה. אני מתגייס ליחידה כזאת בעוד שבוע. שנה שלמה התאמנתי, עברתי שני גיבושים, יום סיירות, נפילות ופציעות – אבל התעקשתי.
"בשכבה מעלינו יש רק אחד שהתגייס לשייטת. מהשכבה שלנו אני מכיר לפחות עשרה שיתגייסו לשייטת במחזור הקרוב".
איך אתה מרגיש ביחס לגיוס המתקרב, כשסופה של המלחמה עוד לא נראה באופק?
"עבדתי קשה כדי להתקבל ליחידה הצבאית שאליה רציתי ללכת. אחרי שנים של מסגרות מתנדנדות, אני סוף־סוף נכנס למסגרת קבועה עם חוקים משלה. אני מחכה לזה ורוצה גם לצאת לקצונה – לסחוט את כל המיץ מעצמי".
![רועי ("ביגי") לופו מגבעת עדה](https://static.zman.co.il/www/uploads/2025/07/WhatsApp-Image-2025-07-29-at-09.12.07.jpeg "רועי ("ביגי") לופו מגבעת עדה")
היציבות היחידה: חוסר הוודאות
"הנוער הזה התבגר בתוך תקופה של טלטלות ושינויים", אומרת ד"ר יעל מאיר, פסיכולוגית קלינית, מומחית בטיפול בילדים ומתבגרים מהפקולטה לחינוך באוניברסיטת חיפה וראשת "בית בלב" – מרכז מחקרי־קליני לטיפול ופיתוח חוסן בקרב הורים וילדים.
"חמש שנים שבהן אין שגרה, אין רציפות ואין יציבות – ואנחנו יודעות שאלה תנאים קריטיים להתפתחות בריאה בגיל ההתבגרות, ובכלל. גם ילדים וגם מתבגרים זקוקים ליציבות, להמשכיות וליכולת לצפות את מה שקורה בסביבתם.
"אם נתבונן על ההשלכות, אפשר לראות שחלק מבני הנוער מסתובבים עם תחושת תלישות, חוסר קרקע. כל דבר מועד לשינוי. אי אפשר לבטוח בשום עתיד"
"ממילא הם נמצאים בפאזה סוערת בכל ההיבטים ההתפתחותיים. תוסיפי לזה שנים של למידה למבחני בגרות, של גיבוש זהות ושל גיבוש ערכים – מי אני בעולם הזה, אילו ערכים מובילים אותי.
"חוסר היציבות הפך ממרכיב זמני למרכיב יציב. קבוע. כלומר, חוסר היציבות – הוא היציבות. קשה להגיד לילדים שלך: 'אין שום דבר ודאי בעולם, אני לא יכולה להציע לכם ודאות'. אם נתבונן על ההשלכות, אפשר לראות שחלק מבני הנוער מסתובבים עם תחושת תלישות, חוסר קרקע. כל דבר מועד לשינוי. אי אפשר לבטוח בשום עתיד.
![ד"ר יעל מאיר, פסיכולוגית קלינית (צילום: Tamea Burd)](https://static.zman.co.il/www/uploads/2025/07/WhatsApp-Image-2025-07-29-at-09.12.33.jpeg "ד"ר יעל מאיר, פסיכולוגית קלינית (צילום: Tamea Burd)")
"עוד היבט הוא חוסר אמון במבוגרים, במערכות. המערכת אומרת שתהיה מסיבת סיום – ואין. מתוכנן לנו טיול – והוא מתבטל. המסגרות כל הזמן קורסות".
"השכבה הזאת שונה משכבות י"ב אחרות שאותן חינכתי", אומרת עדי להב, מחנכת ורכזת שכבת י"ב בבית ספר "כרמים" בבנימינה. "רובם פיתחו חוסן גדול מזה שהיה לנו. חלקם נזרק למקומות של חרדה, חוסר אמון בעולם, והרגשה שצריך לחיות את הרגע – שהעכשיו חייב להיות עתיר חוויות, כי לכי תדעי, מחר הם עלולים למות במלחמה. זה חודר עמוק לתוך התודעה שלהם.
![עדי להב, רכזת שכבת י"ב בביה"ס כרמים בבנימינה (צילום: באדיבות המצולמת)](https://static.zman.co.il/www/uploads/2025/07/WhatsApp-Image-2025-07-29-at-09.12.20-280x360.jpeg "עדי להב, רכזת שכבת י"ב בביה"ס כרמים בבנימינה (צילום: באדיבות המצולמת)")
"הילדים האלה מאומנים בחוסר ודאות ושבעים ממנה. לרוב, הם יכולים לשאת שברון לב, כישלונות ואכזבות, אבל אני מרגישה שחוסר ודאות הוא הדבר שהכי קשה להם לשאת. הם מעדיפים לשמוע 'לא' ממכינה שניסו להתקבל אליה מאשר את התשובה: 'קבלה לא בטוחה' ולהישאר תלויים.
"אגב, זה נוסח התשובה שרבים קיבלו השנה, ואני חושבת שהוא מגדיר בצורה לא רעה את האקלים שבו הם חיו בשנות ההתבגרות שלהם".
"כשהתחילה המלחמה עם איראן חשבתי – כמה דברים השנתון שלנו עוד יעבור?" אומרת ליאן. "אשכרה גם לא יהיה לנו סיום שנה נורמלי? כל הזמן קרו דברים, והמדינה סערה עוד לפני המלחמה. ובכל זאת, השנים האלה לא בהכרח ייזכרו אצלי כמשהו רע.
"פעם היה לי קשה עם שינויים, אבל פיתחתי כוחות הסתגלות. אימצתי לעצמי מחשבה שאומרת שהכול בסדר, ושמתי לב שגם משהו לא צפוי ולא נעים יכול להוביל לדברים טובים"
"בשורה התחתונה, היה בהן משהו מאתגר שלימד אותי להסתכל על שינויים גם כעל משהו טוב. העובדה שכל הזמן היו שינויים וכולם עברו אותם, יצרה מעין סירה משותפת וחיבורים לא שגרתיים. פעם היה לי קשה עם שינויים, אבל פיתחתי כוחות הסתגלות. אימצתי לעצמי מחשבה שאומרת שהכול בסדר, ושמתי לב שגם משהו לא צפוי ולא נעים יכול להוביל לדברים טובים.
"הבנתי שאלה החיים, ואם לא אפתח גישה חיובית – אסבול".
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו