בשנות התשעים הייתי מדריך טיולים לטורקיה. אלו היו הטיולים הראשונים למדינה הזו, שהחלה להיפתח לתיירות לאחר המוניטין הקשה שהוציא לה הסרט "אקספרס של חצות" בשנות השמונים, ושלוש הקבוצות הראשונות שלי כללו אנשים חביבים ומלאי עניין במה שיש לטורקיה להציע.

ואז הגיעה הקבוצה הרביעית. בקבוצה הרביעית קיבלתי להדרכתי קבוצה של כארבעים נוסעים, שאיכשהו התקבצו בה אנשים חסרי-עניין בכל מכל כל – למעט עניין בקניות. לא עניין אותם ארמון טופקאפי – "הכל דברים ישנים! מה כבר אפשר לקנות שם, בחייך".

קיבלתי להדרכתי קבוצה של כ-40 נוסעים, שאיכשהו התקבצו בה אנשים חסרי-עניין בכל מכל כל – למעט קניות. לא עניין אותם ארמון טופקאפי, למשל – "הכל דברים ישנים! מה כבר אפשר לקנות שם, בחייך"

לא עניין אותם המסגד הענק של סולטן אחמט – "מה אתה מביא אותנו לראות ערבים? אין לנו מספיק ערבים בארץ?"

לא עניין אותם אזור קפדוקיה, אחד מאתרי הטבע והנוף המדהימים בתבל, המוכר כאתר מורשת עולמית של אונסק"ו  – "הכל פה מדבר. הכל מלא חורים באדמה. למה הבאת אותנו למקום שאין בו קניון".
"אבל מלא קניונים כאן, קניונים טבעיים".
"לחורים האלה באדמה אתה קורא קניונים? אתה צוחק עלינו? תביא אותנו לקניון אמיתי עם חנויות".

לאט-לאט הרגשתי שהם שותים לי את הדם באצבעון, ושהסבלנות שלי הולכת ומתרוקנת. אבל אסור. אין דבר כזה בהדרכת טיולים – סבלנות של מדריך שנגמרה. הלקוח תמיד צודק והמדריך עומד לרשותו לנסות ולענות על צרכיו – וכך עשיתי.

קיצצתי בתוכנית הטיול בגבולות המותר לי: עברתי איתם על פני אתרים היסטוריים בריצה קלה – אם האתר מופיע בתכנית, החברה מחייבת את המדריך לעבור באתר גם אם כל הנוסעים נשארים באוטובוס. במקרה כזה המדריך יעבור באתר לבד, ולנוסעים לא תהיה עילת-תביעה לומר ש"האתר היה רשום בתכנית ולא ביקרנו בו".

כי יש נוסעים שכל מה שמעניין אותם בטיול, חוץ מקניות, הוא התביעה שיגישו נגד החברה כשיחזרו לארץ, כמו גם הפיצוי שיצליחו להוציא ממנה.

בקבוצה הזו שעליה אני מספר כאן היה לי נוסע כזה. ביום הראשון לטיול, בדרך משדה התעופה "אתאטורק" שבפאתי איסטנבול אל המלון בעיר, נפנף לעיניי בדף ריק ואמר בחיוך רע: "אתה יודע מה זה?"
"אין לי מושג", אמרתי.
"זה מכתב התלונה שלי לחברה והדרישה לפיצוי", הוא אמר.
"פיצוי על מה?" שאלתי, כי חובתו של המדריך להיות מנומס, "הרי רק התחלנו את הטיול".
"עוד לא יודע על מה", הוא ענה. "כבר נמצא במשך הטיול במה למלא אותו".

יש נוסעים שכל מה שמעניין אותם בטיול, חוץ מקניות, הוא התביעה שיגישו נגד החברה כשיחזרו לארץ והפיצוי שיצליחו להוציא ממנה. היה לי נוסע כזה, שביום הראשון לטיול נופף לי בדף ריק של תלונה ודרישה לפיצוי

*  *  *

אז לקחתי אותם לקניונים – של חנויות, לא של חורים באדמה – ולקחתי אותם לשווקים, ולקחתי אותם לאזורי חנויות הומים ופקוקים ורועשים, והם קנו, וקנו, וקנו, וקנו – ויחד עם הקניות הללו הם גם קנו תיקים גדולים נוספים, ומזוודות, ועוד תיקים, כי בטורקיה התיקים זולים מאוד, וגם את התיקים הנוספים הללו הם פוצצו בקניות.

נקודת השיא, בעיניי, הייתה אותה נוסעת שהראתה לי בגאווה שקנתה חמישה קילו אורז וחמישה קילו שעועית "כי לא תאמין כמה זה יותר זול ממה שבארץ".

אם הייתה נשארת בי טיפת אנושיות, אחרי מסלול המכשולים שבו העבירה אותי הקבוצה הזו, הייתי מסביר לנוסעת הזו שהיא תשלם משקל-עודף בסך של כעשרים דולר לקילו בטיסה חזרה, אבל הנוסעת הזו שתתה את שאריות החמלה האנושית שבי במשך שלושה ימים בקפדוקיה כשמיררה לי את החיים על ש"הבאתי אותה לאזור לא אלגנטי ובלי קניונים", אז שתקתי.

וגם כי היא צדקה – באמת "הבאתי אותה" לאזור שקשה ללכת בו בנעלי-עקב סטילטו, כאלה שהעקב נכנס בהן לתוך האדמה ועושה בה חור עד אוסטרליה, אז אין לי טענות.

והיא באמת שילמה כמו שצפיתי עבור משקל עודף בטיסה חזרה.

וגם שם, בשדה התעופה, התלבטתי אם לומר לה לזרוק את העשרה קילו שעועית ואורז לפח לפני שקילת המזוודות שלה, שזה אומר לזרוק עשרה שקלים לפח, במקום לשלם מאתיים דולר משקל עודף, אבל החלטתי שאנשים מבוגרים רשאים לנהוג לפי שיקול דעתם.

שלושים שנה עברו מאז ולפעמים, אם להודות על האמת, אני עדיין מתחרט על זה.

או לפחות מתלבט בעניין.

נקודת השיא הייתה הנוסעת שהראתה לי בגאווה 5 קילו אורז ו-5 קילו שעועית שקנתה "כי לא תאמין כמה זה יותר זול". לו נשארה בי טיפת אנושיות, הייתי מסביר לה שהיא תשלם משקל-עודף של 20 דולר בטיסה חזרה

*  *  *

במסיבת הסיום איש לא טרח לומר תודה למדריך, בניגוד למקובל בדרך-כלל. בנוסף לכך, בימים שלפני המסיבה הייתי עד לריבים וויכוחים בין אנשי הקבוצה אם בכלל מגיע טיפ למדריך, כי הוא מקבל משכורת עבור העבודה הזו.

האמת היא שלא – בחברה שבה עבדתי השכר היה סמלי בלבד, לצרכים פורמליים. הייתי אמור להתפרנס מאחוזים שקיבלתי מחנויות ומטיפים בסוף הטיול, מהנוסעים. לא המצאתי את זה – זה נאמר למדריכים במפורש, לפני כל יציאה.

בסופו של דבר, בבוקר הטיסה, נתן לי מישהו מהנוסעים מעטפה ובה עשרים דולרים, שנאספו מכל הקבוצה. כדי לסבר את האוזן – עשרים דולר הוא הטיפ שנותן בדרך כלל זוג יחיד בטיול ממוצע. העשרים הללו היו בדולרים בודדים – כל אחד נתן דולר.

בקבוצה היו כארבעים נוסעים. משמעות הדבר –  חצי מהנוסעים סירבו לתת גם את הדולר האחד הזה, או שזה היה טיפ זוגי. זכותם.

אבל כשהגענו לנמל התעופה אתאטורק לטיסה חזרה החלטתי שזה הזמן לסגור חשבון.

לקחתי הצידה את מנהל התחנה של אל-על, שהיה אז האחראי הראשי על הביטחון – איש קשה שהיה מוכר לכולנו המדריכים כבעל ראש העשוי מבטון. הוא כבר הכיר אותי מטיולים קודמים, ואמר: "מה נשמע, איש? המזוודות בסדר? היו כל הזמן תחת ההשגחה שלכם, כרגיל?"

בבוקר הטיסה, נתן לי מישהו מ-40 הנוסעים מעטפה ובה 20 דולרים, שנאספו מכל הקבוצה. כדי לסבר את האוזן – 20 דולר הוא הטיפ שנותן זוג יחיד בטיול ממוצע. זה היה בדולרים בודדים

ולמרות שכהרגלי ועל פי דרישות הבטיחות עליהן הקפדתי מאוד אכן היו המזוודות תחת השגחתי או השגחת הנהג בכל רגע מאז יצאנו מהמלון, הפעם שיניתי ממנהגי כשעניתי למנהל-התחנה על שאלתו.

אמרתי לו, שלא כהרגלי, כאמור, ובלחש: "שמע, לקחתי את הנוסעים לטיול היום, ביום האחרון לפני שיצאנו לנמל התעופה, והשארנו את המזוודות בערימה, בחדר אחסון במלון – אין לי מושג מה היה איתן שם. הן לא היו תחת ההשגחה שלנו. כל אחד יכול היה לגשת אליהן ולטמון בהן לך תדע מה. אני במקומך לא הייתי לוקח סיכון".

זה היה שקר – המזוודות נסעו אתנו באוטובוס כל היום, אבל זה בהחלט נשמע משכנע. שלוש דקות עברו והמקום הוצף תגבורת של אנשי ביטחון של אל-על. "כולם להוריד מזוודות מהעגלות על הרצפה ולפתוח אותן", הורה מנהל התחנה.

הנוסעים היו בהלם. אחרי שישבו על המזוודות בערב הקודם כדי להצליח לנעול אותן, אחרי שפוצצו תיקים בקניות נוספות, אחרי שהרוכסנים איימו להתפקע – לפתוח הכל?

*  *  *

לא הרבה פעמים בחיים אדם זוכה לפגוש ברוע-הלב שלו פנים אל פנים – רוע-לב ראשוני, בסיסי, מזוקק – כמו שפגשתי אני את רוע-הלב שלי באותו ערב, בנמל התעופה אתאטורק. פגשתי ברוע שלי וליטפתי אותו באהבה.

לא הרבה פעמים בחיים אדם זוכה לפגוש ברוע-הלב שלו פנים אל פנים – רוע-לב ראשוני, בסיסי, מזוקק – כמו שפגשתי אני את שלי באותו ערב, בנמל התעופה אתאטורק. פגשתי ברוע שלי וליטפתי אותו באהבה

יחד הבטנו, הרוע שלי ואני, בעשרות המזוודות והתיקים הפתוחים ופזורים על תכולתם על רצפת האולם, ובנוסעים המקללים ומחרפים מתחת לאפם.

חגגנו יחד את הרגע, הרוע שלי ואני.

"הזמן של הדי בן-עמר" הוא בלוג אישי בזמן ישראל, הכולל סיפורים ורשמים. הדי בן-עמר הוא סופר וחבר יד חנה, שפרסם ספרים כמו "בשם שמים" ו"הביוגרפיה החולנית של הדי בן-עמר", ומביא בכתביו סיפורים אמיתיים מהחיים המשלבים הומור וביקורת.