ממשלים ונשיאים אמריקאים, רפובליקאים ודמוקרטים כאחד, נטלו לאורך השנים חלק בעיצובו מחדש של המזרח התיכון. כולם הונחו מהראייה האסטרטגית שעמדה בבסיס המדיניות באזור של ממשלים משתי המפלגות, לפיה שילוב ישראל במרחב האזורי הוא בראש ובראשונה אינטרס אמריקאי.

כך היה עם הנרי קיסינג'ר,  מזכיר המדינה בממשלו הרפובליקאי של הנשיא ריצ'רד ניקסון, שהצליח לפני מלחמת יום כיפור להזיז את מצרים מהמחנה הסובייטי לזה האמריקאי ותיווך בהסכמי הפרדת הכוחות לאחר אותה מלחמה טראומטית.

השינויים שהוביל קיסינג'ר יצרו את התנאים שאפשרו לנשיא המצרי אנואר סאדאת, עם התמיכה הקריטית של הנשיא הדמוקרט ג'ימי קרטר, להתקדם לקראת הסכם השלום עם ישראל.

זאת למרות ממשלה ישראלית ימנית שזה עתה עלתה לשלטון בישראל עם הבטחות ל"אף שעל", אשר סופן היה שאותה ממשלה ויתרה למען השלום על חצי האי סיני, והייתה הממשלה הראשונה לפנות התנחלויות. בעקבות ההסכם הפכו ישראל ומצרים למקבלות סיוע החוץ הגדול ביותר מארה"ב.

השינויים שהוביל קיסינג'ר יצרו את התנאים שאפשרו לנשיא המצרי סאדאת, עם התמיכה הקריטית של הנשיא קרטר, להתקדם לקראת הסכם השלום עם ישראל, וזאת למרות ממשלת ימין שהבטיחה "אף שעל"

הנשיא הרפובליקאי רונלד רייגן, שנחשב לסמל השמרנות, היה הראשון שפתח בדיאלוג רשמי עם אש"ף ב-1988, לאחר שאש"ף קיבל את החלטה 242 של מועצת הביטחון. החלטה שמשמעותה קבלת ישראל בגבולות 1967. ממשלת שמיר ראתה במהלך זה בגידה.

ג'יימס בייקר, מזכיר המדינה בממשלו הרפובליקאי של ג'ורג' בוש האב, ניצל את רגע ההתפרקות הסובייטית לאחר מלחמת המפרץ הראשונה – ה"unipolar moment" – ליצירת התקופה הקצרה בה הייתה ארצות הברית המעצמה העולמית היחידה, ללא יריב אסטרטגי של ממש.

בייקר מינף את ההצלחה של הקואליציה הערבית שיצר נגד כיבוש כווית על ידי עיראק, כדי לכנס את ועידת מדריד, וכפה על ראש הממשלה יצחק שמיר, סרבן ההידברות עד אז, את השתתפות ישראל בוועידה. הוועידה הובילה להידברות עם משלחת פלסטינית במדריד כחלק ממשלחת ירדנית, אבל בסופו של דבר עם אש"ף בתהליך אוסלו. הנשיא הדמוקרטי ביל קלינטון היה זה שסייע למנף את אוסלו להכרה ההדדית בין ישראל לאש"ף, שהובילה להשגת הסכם השלום עם ירדן.

הרפובליקאי ג'ורג' בוש הבן היה הנשיא האמריקאי הראשון שהצהיר בפומבי ובאופן מפורש על תמיכה בהקמת מדינה פלסטינית עצמאית לצד ישראל כחלק מפתרון הסכסוך, ושלח פעמים רבות לאזורנו את מזכירת המדינה בממשלו, קונדוליסה רייס, שניסתה, ללא הצלחה, לקדם את החזון ולהפכו למציאות.

בוש הבן היה הנשיא האמריקאי הראשון שהצהיר בפומבי על תמיכה במדינה פלסטינית עצמאית לצד ישראל כחלק מפתרון הסכסוך, ושלח את מזכירת המדינה בממשלו, לנסות (לשווא) להפוך את החזון למציאות

אחריו היה זה ג'ון קרי, מזכיר המדינה הדמוקרטי, תחת הנשיא ברק אובמה, שניסה לקדם את החזון הזה, אך בפועל איפשר לנתניהו להוליך אותו בכחש, כשנתניהו הכריז בנאום בר אילן על תמיכתו בפתרון שתי מדינות, ללא כל כוונה לקדם אותו. בהקשר האיראני הצליח אובמה לקדם הסכם בין המעצמות לאיראן למרות ההתנגדות הקולנית של נתניהו.

הנשיא הדמוקרט ג'ו ביידן נכנס לבית הלבן לאחר שדונלד טראמפ הוביל בקדנציה הראשונה שלו את החתימה על הסכמי אברהם. ביידן הבין את הפוטנציאל בהסכמים – אך גם את חסרונם, בכך שלא כללו את הפלסטינים.

הוא ניסה למנף את תקדים הנורמליזציה עם איחוד האמירויות ובחריין כדי לפתוח ערוץ אל סעודיה, בתקווה ליצור ברית אזורית נגד איראן ושלוחותיה ונגד והג'יהאדיזם הסוני, ולהציב לישראל אופק מדיני מול הפלסטינים שיהווה אלטרנטיבה לחמאס. תהליך זה נבנה באיטיות אך בנחישות, בביקורים תכופים של מזכיר המדינה אנתוני בלינקן, שכללו גם ניסיון לרפורמה בתוך הרשות הפלסטינית, אך גם הוא הוכשל על ידי נתניהו.

כעת יש בידי הנשיא טראמפ אפשרות להשלים את המהלך שביידן יזם על כתפיהם של כל הנשיאים לפניהם: לנצל את המומנטום, את התמיכה הסעודית ואת הצורך הישראלי ביציבות ולכפות על ממשלת נתניהו הסדר מדיני אזורי כולל.

דווקא טראמפ, שחתם על הסכמי אברהם מבלי לערב את הפלסטינים, יוכל להיות זה שיגשים את חזון המדינה הפלסטינית המפורזת, אם רק יכיר בכך שנתניהו מונע זאת ומוכר לו לוקשים על הניצחון המוחלט ועל קשייו הקואליציוניים. רוב גדול של הציבור הישראלי יתמוך במהלך כזה, אם יכלול את שחרור החטופים, הבטחת ביטחונה של ישראל, לצד ניתוק חמאס ממוקדי הכוח השונים.

טראמפ יכול גם להיות זה שיחתום על הסכם משופר עם איראן, לאחר שהיה זה שיצא מההסכם שקידם אובמה בתמיכת המערכת הביטחונית בישראל, אבל בהתנגדות קצרת רואי של המערכת הפוליטית. טראמפ הפך את איראן למדינת סף, אבל הסכם טוב יוכל לכפר על הטעות האסטרטגית בנטישת ההסכם הקודם.

אם טראמפ ירצה להירשם בדפי ההיסטוריה כמדינאי שלא רק ניסה, אלה שינה את פני המזרח התיכון, עליו להבין שאילוץ נתניהו להתקדם אל עבר פתרון שתי המדינות ולקבל הסכם עם איראן – הם מימוש האינטרס הישראלי והאמריקאי המשותף, ולפעול בנחישות כדי להגיע לשם.

אם טראמפ ירצה להירשם בדפי ההיסטוריה כמדינאי שלא רק ניסה, אלא שינה את פני המזה"ת, עליו להבין שאילוץ נתניהו להתקדם לפתרון שתי המדינות ולהסכם עם איראן – הם מימוש האינטרס הישראלי והאמריקאי

ניצול ההשפעה הכבירה שיש לטראמפ על הימין הישראלי, יסייע במימוש מהלך שיישרת את ישראל, את המזרח התיכון, את ארצות הברית וגם את טראמפ עצמו. אם הוא יעשה זאת, הוא יזכה סוף סוף למועמדות רלוונטית לפרס נובל לשלום, ולא רק כזו המוגשת לו על ידי נתניהו בחנפנות וללא כל סיכוי ממשי.

נדב תמיר מכהן כמנכ"ל בישראל של JStreet - הבית הפוליטי של אמריקאים תומכי ישראל ותומכי שלום, חבר הועד המנהל של מכון מתווים למדיניות אזורית וכיועץ לעניינים בינלאומיים למרכז פרס לשלום וחדשנות. לשעבר דיפלומט בנציגויות ישראל בוושינגטון ובוסטון ויועץ מדיני לנשיא המדינה.