"זה יהיה גיהינום" מתריעים אנשים שפויים בעקבות החלטת הקבינט להשתלט על עזה – בניגוד גמור לדעת הרמטכ"ל. מזהירים שמשמעות התכנית היא מלחמה אינסופית, מחיר כבד בחיי לוחמים ובידוד בינלאומי חסר תקדים.

מימוש התכנית יקרב את מות החטופים והוא עלול לפרק את צה"ל, לשעבד את כלכלת המדינה ואף לפעור פצע עמוק בליבו של רוב העם.

ובראשי מהדהדת האמירה, השוועה, "זעקי, ארץ אהובה" – כשמו של רומן נודע מאת אלן פטון, סופר דרום אפריקאי, אשר פורסם ב-1948 עם כינון משטר האפרטהייד בדרום אפריקה.

מימוש התכנית יקרב את מות החטופים, הוא עלול לפרק את צה"ל, לשעבד את כלכלת המדינה ואף לפעור פצע עמוק בליבו של רוב העם. ובראשי מהדהדת האמירה, השוועה, "זעקי, ארץ אהובה"

העלילות הנפרשות ברומן מבטאות מחאה כנגד הגזענות ואפליית השחורים. העוולות שמחוללת במקומותינו ממשלת הימין אף הן מתחברות למחאה "זעקי, ארץ אהובה".

בין 20 החטופים החיים הנמקים עדיין במנהרות בעזה, יש גם אבות לילדים. אני, כדרכי, שוב מנסה להיאחז בשירים, למצוא בהם ביטוי לתחושות צער וזעם, גם לצורך במחאה.

"אלוהים! אלוהים! עולמך זה כסדום הוא כל עוד מתייפח בו ילד אחד",

כמאמר המשורר אברהם שלונסקי בשירו "באוזני הילד" המספר על פרעות ביהודים בילדותו, באוקראינה. כיום אפשר להחיל את השיר הזה על ילדי החטופים, על יתומי המלחמה המתמשכת ומתמשכת, על ילדים בעזה הגוועים מרעב. הנה שני חלקים מתוך השיר הארוך:

"משונה כבדיה ונראה כאיוולת
כגוזמא של מינכהאוזן של אנדרסן של גרים
כי פעם אי פעם הייתי עוד ילד
ונער פרוע עם כל הנערים.

זה היה משכבר – אל תימנו את שנותי נא
(גדול בשנים לא חפצתי להיות)
והיה זה לא פה – זה היה באוקראינה
(יש ארץ כזו בין הרבה גלויות).

אתם מזמרים על ירקון וכנרת
ודאי תתפלאו עד מאוד בדברי
על דנייפר נהר – המילה כה מוזרת
בכף-בית אותיות של הכתב העברי.

אך לי היא הייתה יקרה כגלבוע
פשוטה כמו לחם כאם או כאב
בצעוד על הדנייפר היום הגבוה
חמה שכשכה בו כדג של זהב".

"אלוהים! עולמך זה כסדום הוא כל עוד מתייפח בו ילד אחד", כבשירו של שלונסקי "באוזני הילד" על פרעות ביהודים בילדותו באוקראינה. כיום אפשר להחיל את השיר על ילדי החטופים, על יתומי המלחמה ועל ילדי עזה הגוועים

בתי השיר הבאים פונים ישירות אל הקורא הישראלי:

"פתאום זעקה קול הבריח בדלת
ויד לא נראית מכבה פנסים.
אתם לא תדעו מה היא עיר מיללת
ושעט צללים של רודפים ונסים.

אתם תקראו זאת כתוב עלי ספר.
תלמדו כשיעור בתולדות ישראל.
אנוכי – כל ימי אשאנה כאפר
של שרפה בילדות ובכיה – מה מליל…"

וכאותו משורר שקרא פעם "דומו!"
גם אני אשווע נבוך ונפחד:
אלוהים! אלוהים!
עולמך זה כסדום הוא
כל עוד מתייפח בו ילד אחד!"

את שירו של נתן אלתרמן "לאן נוליך את החרפה" מתוך ספרו "שמחת עניים" כבר ציטטתי בעבר בזירת הבלוגים של "זמן ישראל", בחודש מאי 2024. השיר הזה מתחבר לתחושות אשמה ובושה שירדפו את עמנו לנצח אם חלילה לא יוחזרו כל החטופים כולם, החיים והמתים. נראה לי שעכשיו ממש מתבקשת תזכורת חוזרת של השיר.

"לאן נוליך את החרפה" / נתן אלתרמן

"לנשכחים ירווח ולחיים ירפא
אבל לאן נוליך את החרפה?

תקרב נא חרפתי, אהיה לה כינוריה,
אזכור ואף אזכיר לה חסד נעוריה,
לכתה אחרי כרוכה כנגע בל ימור,
ןוזקנתה איתי ורדת שנינו בור

חרפת פחדי ורפות ידי לאין עזור,
ושקר ותחנון וחונף בעד עור,
וזכר עלבונם על בן ובני בנים,
ומקח ההרגל עם בושת הפנים
חרפת חיי היית, ונות ביתי היית
כי בעפר אבוא,
ואין ממך מחבוא,
ביאור אצלול כמטיל,
ואין ממך מציל".

שלומית טנא היא עיתונאית לשעבר (ב"על המשמר" ובהמשך ב"ידיעות אחרונות")..יוצאת קיבוץ. ב-1981 החלה בסיקור עיתונאי שוטף של הקיבוצים.