הנה כ"ץ הצעיר. אז, כלומר, בזמן שהצילום הזה נעשה, בטח קראו לו שרול.

לא יכול להיות שלא קראו לו שרול. גם היום ניתן להניח שיש כאלו שעדיין קוראים לו שרול.

פעם אמרנו שרול. ידענו, ישראל.

אבל שלא נתבלבל, כי מי שהיום הוא השר כ"ץ, אולי היה אז שרול אבל לא נראה לי שהיה שרוליק.

כאן, בצילום שעשיתי בשנות ה-80' לירחון "מוניטין", יש לנו את ישראל כ"ץ הצעיר, בן למשפחת חקלאים, בז'קט מעל חולצה לבנה ומכנסי ג'ינס, מרים ראשו עם מבט ארוגנטי שבולט כשמתבוננים בשפתיו ובמבטו

כי לא כל ישראל הוא בבגרותו שרוליק, אלא אם הוא הקריקטורה הנשכחת של המאייר דוש, בחולם, האיש שהמציא לנו והצחיק אותנו והנעים לנו עם מין שרוליק שהוא פיטר-פני שכזה, שרוליק נצחי שהוא ישראל, שהוא מדינת ישראל, שאינו מזדקן, ולראשו תמיד כובע טמבל.

אלא אם גייסו אותו למלחמה כלשהיא. ואז יחבוש קסדה.

וכאן, בצילום שעשיתי בשנות ה-80' לירחון "מוניטין", יש לנו את ישראל כ"ץ הצעיר, בן למשפחת חקלאים, בז'קט מעל חולצה לבנה ומכנסי ג'ינס, מרים ראשו עם מבט ארוגנטי שבולט כשמתבוננים בשפתיו ובמבטו.

כ"ץ הוא מי שתהילתו אז באה לו כשנטען כי פיזר הפגנת סטודנטים ערבים באוניברסיטת ירושלים עם שרשראות ברזל, וזמן מה אחר כך כלא במשרדו שבקמפוס את מי שהיה אז רקטור האוניברסיטה רפאל משולם.

כ"ץ הוא מי שתהילתו אז באה לו כשנטען כי פיזר הפגנת סטודנטים ערבים באוניברסיטת ירושלים עם שרשראות ברזל, וזמן מה אחר כך כלא במשרדו שבקמפוס את מי שהיה אז רקטור האוניברסיטה רפאל משולם

היום כ"ץ הוא כבר שר החוץ. לבטח עבר, כמו צוערי המשרד, סדנת נימוסים והליכות. הז'קט הוא כבר חלק מחליפת שני חלקים, ואת השרשראות מחליף רעיון האי המלאכותי מול חופי עזה, לרווחת התושבים.

ישראל, ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות.

איל יצהר הוא צלם שמלווה ומתעד מזה שנים את צדדיה ומרכיביה השונים של ההוייה הישראלית. במהלך השנים עבודותיו התפרסמו ב עיתונים שונים בינהם " מוניטין ", " כותרת ראשית ", רשת שוקן, מוספי "ידיעות אחרונות", עיתונות חוץ, "גלובס" ובתערוכות. והוא אינו אופטימי כלל