בס"ד

הלב געש אצל רבים כשנבחר בטקס פרסי אופיר הסרט "הים", שמספר על ילד פלסטיני שמעולם לא ראה את הים ומחפש אותו. שר התרבות מיקי זוהר הכריז שיבטל את פרס אופיר, וברקע הזעם על האבסורד שבעוד מחריבים והורסים בנו בפיגועים וטרור, זה הסרט שיציג את הסיפור הישראלי בעיני העולם.

גם אני שותפה לתסכול וגם לי יש הרהורים, אבל הם לא בהכרח חונים בצל ביטול הטקס אלא יותר בשאלה איך להגביר את הקשב הפנימי לכאבים אחד אצל השני. איך קורה שמתעלמים מכאב משפחות החטופים, וגם מכאב הישראלים שרואים בסרט ובצדק בעיניי כמחולל עוול איום למדינת ישראל. ואיך כאב הפך למשהו להתעלם ממנו. איך מגבירים את הקשב הפנימי למכאובים האחד של השני ואיך הקשבה עמוקה יותר תשפיע על השיח פה הקיצוני המקוטב.

גם אני שותפה לתסכול מכך שבצל פיגועים וטרור – "הים" זה הסרט שיציג את הסיפור הישראלי לעולם. וגם לי יש הרהורים, אבל לא על ביטול הטקס אלא על איך להגביר את הקשב הפנימי לכאבים אחד אצל השני

אבל תוך כדי המהומה חמק מתחת לרדאר עוד משהו – ביטול תקציבי של משרד החוץ למיזמים שנועדו לחשוף יוצרים ישראלים לעולם. יוצרים שגם הם מביאים סיפור, סיפור שהוא חלק מהתודעה הישראלית המהדהדת בעולם במחול, מוסיקה תיאטרון וספרות. סיפור ששווה לספר:

לעולם התיאטרון יש אירוע חשיפה בינלאומי אחת לשנה. "ישרא-דרמה". התיאטראות והיוצרים מגישים כמועמדים את מיטב היצירות הישראליות, וועדה בוחרת מה יוצג. גם אני הייתי בוועדות האלה מספר שנים. גם הסכמתי וגם חלקתי. השנה אמור היה להתקיים אירוע חשיפה כזה אבל עשרות אנשי תיאטרון ומנהלים ומנהלות תיאטרון מהעולם סירבו להגיע לישראל שמוכתמת באות קין על אף מלחמתה הצודקת בטרור חמאס נגדה.

מנהלת החשיפה הבינלאומית, שימרית רון, ניהלה מאבק עיקש להביא אותם. כתבה עשרות מיילים, צלצלה, הסבירה. חשוב שתבואו ותראו מה באמת קורה כאן.

לאחת ההפקות שעמדה לעלות באירוע החשיפה הבינלאומית קוראים "שורה: מלאכת זיהוי חיים" של רועי יוסף. כאן בארץ המילה "שורה" אחרי השבעה באוקטובר מעוררת צמרמורת ומציפה מייד כאב עצום וסיפורים שוברי לב. בחו"ל אף אחד כמובן לא מכיר אותה. איש לא יודע שזה המחנה שבו בוצע זיהוי המוני של גופות הנרצחים והנרצחות מטבח השבעה באוקטובר. והאמת, בחו"ל גם את השבעה באוקטובר לא זוכרים יותר מדי.

אז עוד חודש היו אמורים 30 אנשי תיאטרון מ-30 מדינות לשמוע לראשונה על המקום הזה. להיחשף לזוועות הטראומטיות שעברנו, ואשר באירופה הנתונה תחת מתקפת תודעה של חמאס דואגים להעלים.

בארץ המילה "שורה" מעוררת אחרי ה-7/10 צמרמורת ומציפה כאב עצום וסיפורים שוברי לב. בחו"ל איש לא מכיר אותה ולא יודע שזה המחנה בו בוצע זיהוי המוני של גופות נרצחי ונרצחות הטבח

היו אמורים, אבל משרד החוץ החליט לבטל את תמיכתו החלקית בתקציב הטיסות והשהות. טיסות שאחרי אינסוף מיילים כבר הוזמנו.

אפשר לזלזל בחשיבות הקשר הזה שנרקם בעדינות ובסבלנות לאורך שנים בין אנשי התיאטרון הישראלים בראשות שימרית רון,  שהיא גם מנהלת המכון למחזאות ישראלית על שם חנוך לוין, לבין אנשי תיאטרון מכל העולם.

אפשר לזלזל במאבק שהיא מנהלת בשנתיים האחרונות מאז השבעה באוקטובר כדי לגרום לעמיתים בתחום לשמוע את הסיפור שלנו. אפשר לזלזל בחשיבות האירוע "ישרא-דרמה" שמתקיים כבר שנים ונועד לחשוף יצירה ישראלית לעולם ולגרום לאנשי תיאטרון בינלאומיים להזמין אליהם לאולמות יצירות ישראליות.

אפשר לזלזל בהתעקשות של שימרית והדר גלרון, יו"ר הוועדה האומנותית, לקיים גם עכשיו אירוע כזה ולהביא לפה מנהלים ומנהלות שיכירו יוצרים ישראלים במקום להחרים אותם. אפשר לזלזל אבל לא כדאי. כי אלו שמנהלים נגדנו מלחמת תודעה בכל העולם לא מזלזלים בחזית הזו של התרבות בכלל. הם מבינים מצוין שהדרך ללב האנשים וללב הצעירים שיגיעו לעמדות השפעה עוד כמה שנים, הדרך היא לספר סיפור. אז הם מספרים. סיפורים חזקים שלא עושים אתנו חסד.

20 דקות עמד קהל העיתונאים בפסטיבל ונציה לפני שבועיים בהקרנת הסרט "הינד ריג'אב" על הילדה שנורתה בשוגג בידי צה"ל ומתה אחרי שעות ברכב ומחא כפיים. גם הבמאית של הסרט זכתה בפרס ובתשבוחות. 20 דקות.

יש הבדל עצום בין ירי בשוגג של צה"ל על רכב עם ילדה ועוד אחרי שהתריעו על החובה להתפנות מהאזור לבין טבח אכזרי ומרושע וברברי שביצעו כאן מחבלי הנוח'בה בילדים ומשפחות ואירועים מזוויעים שצולמו ותועדו. הבדל עצום. אבל מי יודע את זה? אף אחד. ובטח לא אלה שלא רוצים לדעת.

אפשר לזלזל אבל לא כדאי. כי אלו שמנהלים נגדנו מלחמת תודעה בעולם לא מזלזלים בחזית התרבות. הם מבינים מצוין שהדרך ללב האנשים וללב הצעירים שיגיעו לעמדות השפעה בעתיד – היא לספר סיפור

אז אין הסברה פורמלית מספקת. אין בכלל. והנה יש קולות בעולם התיאטרון הישראלי שמספרים את מה שבעולם לא רוצים לשמוע. בצורה רגשית, אומנותית. ואחרי מיילים והתכתבויות הם יגיעו הנה, חלקם ממדינות תומכות BDS, ולמרות האיומים והחרמות והעצומות נגדנו – הם יחזרו לשמוע את אלו שמבינים כי זירה תרבותית היא זירה משפיעה.

הרי אי אפשר לכעוס על סרט בגלל השפעתו, וביד השנייה של אותה ממשלה, לסגור את הברז להשפעה של יוצרים ישראלים בכל מיני תחומים בעולם.

כי כמו החשיפה הבינלאומית בתיאטרון, כך גם החשיפה במחול, בקולנוע, אמנות פלסטית, מוסיקה. קוצצו התקציבים שלה ונעלמו. ואולי פופוליסטי להגיד "מי צריך אותם", ו"הם הרי לא באמת הסברה". ונכון. הם מקיימים דו שיח רגשי ולופת קרביים עם הציבור העולמי והם לא בתפקיד הסברה. זו לא הגדרת התפקיד שלהם ובצדק. אבל הם קול ישראלי שמהדהד בעולם ועכשיו הקול הזה הושתק. מבחוץ משתיקים אותנו כל הזמן. למה גם מבפנים?

ואיזו השפעה יש לו? גלרון עצמה חזרה לא מכבר מסבב מופעי יחיד שלה שעוסק באנטישמיות באירופה. מנהלת תיאטרון מנורווגיה שצפתה בה ניגשה אליה אחרי ההצגה ואמרה לה בישירות: "באתי כדי לשנוא אתכם ועכשיו אני לא יכולה".

רגע לפני שעמדתי לשלוח את הטור קיבלתי הודעה משימרית: ההחלטה לגבי התיאטרון בוטלה ואושר מחדש תקציב החשיפות לתיאטרון ולמוסיקה. אבל פרויקטים אחרים עדיין מעוכבים: למשל פסטיבל דרום, פסטיבל הקולנוע בשדרות שמביא בין היתר סיפורים מהעוטף, פסטיבל חיפה שהוא פסיפס יוצרים שצבר מעמד חזק בינלאומי, חשיפה בינלאומית למחול בסוזן דלל, פסטיבל SERET, מאר דה פלאטה, פסטיבל נשים בירושלים, פסטיבל קולנוע גאה, פסטיבל ערבה, הדוכן ביריד הספרים בפרנקפורט ועוד.

כל אלו ממשיכים למצב את ישראל כקול שאי אפשר להתעלם ממנו בזירת האומנות הבינלאומית.

יוצרים ישראלים מקיימים שיח לופת קרביים עם הציבור העולמי, והם לא בתפקיד הסברה. זו לא הגדרת תפקידם. אך הם קול ישראלי שמהדהד בעולם ועכשיו הושתק. מבחוץ משתיקים אותנו תמיד, למה גם מבפנים?

כשהרוחות סוערות לא שמים לב מה מתעופף בדרך. אפשר להחליט לא לממן במימון מדינה סרטים שיוצאים נגד ישראל. שהמימון יהיה עצמאי של היוצר או קרנות לא ממשלתיות. בעיניי זו החלטה לגיטימית. אפשר גם להחליט שכן מממנים. אבל לחתוך הכול באבחה, זה להחמיץ את המהות.

והמהות היא הסיפור הישראלי. מצוינת אומנותית של רקדנים ומוסיקאים ושחקנים וכותבים היא סיפור ישראלי. עוד לא מאוחר מדי, שר החוץ, להחזיר את התקציב לכולם.

אחרת את הסיפורים והיוצרים שלנו שנרצה שישמיעו בעולם – לא ישמעו. רוצים לנחש מה ישמעו במקום?

עו"ד סא"ל במיל' אורי אגוז, לשעבר בפרקליטות הצבאית, שופטת בעבירות טרור. חברת פורום דבורה.