בעוד העימות שנמשך מזה כחודש על סגירת הממשל האמריקאי גורם נזק למאות תוכניות פדרליות שהמפלגה הדמוקרטית יזמה במהלך המאה האחרונה, מנהיג המיעוט בסנאט צ'אק שומר רמז באחת ההזדמנויות שהוא דווקא די מרוצה מהתקדמות מפלגתו.

"כל יום נהיה טוב יותר בשבילנו", אמר שומר בצחוק, מרוצה מכך שלא נכנע במהירות לנשיא דונלד טראמפ כפי שעשה במרץ כדי למנוע סגירה דומה.

אבל מעטים הסכימו איתו – והדמוקרטים ממשיכים לרשום ציוני שפל בסקרי דעת קהל, כשבוחרים עדיין נותנים יותר אמון ברפובליקאים בנושאים כלכליים, גם אם המפלגה הדמוקרטית זוכה ליתרון קל בהקשר של סגירת הממשל. בכך טמון סיפורה הארוך והעגום של חולשתה של המפלגה מול טראמפ – הדמגוג החזק ביותר שידעה ארצות הברית.

בעוד שומר מתרברב בגבעת הקפיטול, ראסל ווט, מנהל משרד התקציב בבית הלבן ואחד מנאמני טראמפ הקנאים, עצר מיליארדי דולרים שיועדו למדינות בשליטת דמוקרטים, וניצל את הסגירה כדי לקדם את תוכניתו ארוכת הטווח לגרום "טראומה" – בצורת פיטורים המוניים – לשירות הציבורי הפדרלי, שאותו הגדיר כמעוז דמוקרטי.

הבית הלבן עצר מיליארדי דולרים שיועדו למדינות בשליטת דמוקרטים, ומקדם את תוכניתו ארוכת הטווח לגרום "טראומה" – בצורת פיטורים המוניים – לשירות הציבורי הפדרלי, שאותו הגדיר כמעוז דמוקרטי.

בינתיים הורה טראמפ למשרד המשפטים לפתוח בהליכי אישום נגד דמוקרטים בכירים, החל מהתובעת הכללית של ניו יורק לטישיה ג'יימס, ושלח את כוחות מהמשמר הלאומי לשיקגו תוך שהוא מאיים על בכירי מדינת אילינוי הדמוקרטים במעצר.

המשמר הלאומי עומד בהיכון במרכז לוס אנג'לס, קליפורניה. 10 ביוני 2025 (צילום: AP Photo/Eric Thayer)

הדבר גרם למושל אילינוי ג'יי בי פריצקר, אחד מאותם בכירים, למתוח ביקורת על "הדמוקרטים חסרי המעשה" בוושינגטון: "זה בדיוק הרגע שבו אנשים צריכים לקום ולעמוד. האם אני רואה מספיק כאלה שעושים את זה? לא, אני לא רואה".

גם אחרים לא. נושאת הדגל האחרונה של המפלגה, סגנית הנשיא לשעבר קמלה האריס, נראית ממוקדת בעיקר בעבר, כשהיא ממשיכה בסבב הקידום של ספרה החדש "107 ימים" – תיאור אישי ורווי רחמים עצמיים של קמפיין הנשיאות הכושל שלה, שבו היא כותבת כי חזתה את האג'נדה ההרסנית של טראמפ ואומרת: "הזהרתי מפניה. מה שלא חזיתי: את הכניעה [הדמוקרטית]".

באופן מקומם למדי, האריס אף מייעצת לחבריה למפלגה: "אנחנו צריכים לבנות תוכנית משלנו שמציגה את החזון האלטרנטיבי שלנו למדינה". סליחה? האם לא זה בדיוק מה שהייתה אמורה לעשות כשהתמודדה לנשיאות?

האריס אף מייעצת לחבריה למפלגה: "אנחנו צריכים לבנות תוכנית משלנו שמציגה את החזון האלטרנטיבי שלנו למדינה". סליחה? האם לא זה בדיוק מה שהייתה אמורה לעשות כשהתמודדה לנשיאות?

בשורה התחתונה, לדמוקרטים יש כיום הרבה כעס ותסכול – אך עדיין אין להם סדר יום ממשי.

מאז מפלת 2024 נכתבו אינספור ניתוחים – ועדיין נכתבים – על איך איבדה המפלגה את מעמד הפועלים לטראמפ כשפנתה רחוק מדי שמאלה בענייני תרבות ו-woke. ואיך גם כיום, הדמוקרטים שבויים כל כך בידי הפלג הפרוגרסיבי הרדיקלי עד שהנהגת המפלגה אינה מצליחה למצוא את דרכה חזרה למרכז.

קמלה האריס באירוע בניו יורק לקידום ספרה "107 ימים", 24 בספטמבר 2025 (צילום: AP Photo/Angelina Katsanis)

הביקורת הזאת מסבירה הרבה. אבל יש גם מגמה היסטורית רחבה יותר שמבהירה מדוע המפלגה עדיין תועה במדבר הפוליטי. למעשה, מאז עידן הניו דיל והחברה הגדולה – כלומר, כבר יותר מחצי מאה – הדמוקרטים כמעט לא הציגו אג'נדה עצמאית, ופעלו בעיקר בהתגוננות.

למעשה, מאז עידן הניו דיל והחברה הגדולה – כבר יותר מחצי מאה – הדמוקרטים כמעט לא הציגו אג'נדה עצמאית. הם הסתגלו או אימצו את "הסדר הפוליטי" שכפה הצד השני

הם הסתגלו או אימצו את סדר היום של הרפובליקאים, או ליתר דיוק, את "הסדר הפוליטי" שכפה הצד השני (כפי שמגדיר זאת חוקר מאוניברסיטת קיימברידג' גארי גרסטל) – אם בתחום הכלכלה ואם במדיניות החוץ.

בספרו הקרוב "אחרי הנפילה: מסוף ההיסטוריה ועד למשבר הדמוקרטיה – איך הפוליטיקאים הרסו את עולמנו", טוען מדען המדינה מאוניברסיטת ייל איאן שפירו כי הכישלונות האלה של המחנה הליברלי-פרוגרסיבי לקבוע את סדר היום הם חלק מוויתור אידיאולוגי רחב היקף, המשתרע משני עברי האוקיינוס האטלנטי.

כישלונות הדמוקרטים בארצות הברית היו גם כישלונותיהם של בני בריתם ממפלגות המרכז-שמאל בבריטניה ובאירופה.

ביניהם היו ראש ממשלת בריטניה לשעבר טוני בלייר ומפלגת "הלייבור החדשה" שלו; מנהיג המפלגה הסוציאליסטית בצרפת והנשיא לשעבר פרנסואה מיטראן – ש"פניית הצנע" (tournant de la rigueur) שלו בשנות ה-80 בישרה את הדרך שבה הלך לימים נשיא ארצות הברית ביל קלינטון – ובגרמניה, המפלגה הסוציאל-דמוקרטית והמפלגה הירוקה.

הנשיא הנבחר ברק אובמה מארח את נשיאי ארה"ב החיים ג'ימי קרטר, ביל קלינטון, ג'ורש בוש הבן וג'ורש בוש האב בבית הלבן, 7 בינואר 2009 (צילום: AP Photo/J. Scott Applewhite)

עבור כל אותם מנהיגים, סיום המלחמה הקרה והמסר המשתמע ממנה – שמדינות עם כלכלה ריכוזית לעולם אינן עובדות, וששוק חופשי תמיד מצליח – הותירו אותם חסרי מסר, והם עדיין לא מצליחים להדביק את הקצב, כך טוען שפירו.

"להבדיל מתקופת הניו דיל והחברה הגדולה, שבה התקיימה אידיאולוגיה חלופית שהתחרתה על לבם ותודעתם של הפועלים במערב, לאותן מפלגות כבר לא היה לאן לפנות", אומר שפירו.

"להבדיל מתקופת הניו דיל והחברה הגדולה, שבה התקיימה אידיאולוגיה חלופית שהתחרתה על לבם ותודעתם של הפועלים במערב, לאותן מפלגות כבר לא היה לאן לפנות"

"הכול הועצם עם נפילת הקומוניזם. ורק אחרי המשבר הפיננסי של [2008] הבינו רבים מאותם אליטות שהלגיטימיות של מה שהאכילו בו את הבוחרים בכפייה עומדת בספק רציני. במקום להציע פתרונות חדשים, הם הגיבו באותן שיטות ישנות – והחמירו את המצב כשהצילו את הבנקים".

"כיום, למעט בספרד, כל אותן מפלגות [ליברליות] פועלות בפחד מפני הימין הקיצוני", הוסיף שפירו. מכאן נובעת העובדה שהצלחתו של טראמפ בארצות הברית משתקפת, במידה מסוימת, בעליית הפופולריות של מפלגת "אלטרנטיבה לגרמניה" ושל מפלגת "ההתלכדות הלאומית" בראשות מרין לה פן בצרפת.

בארצות הברית, שני נשיאים דמוקרטים קודמים – ביל קלינטון וברק אובמה – למעשה הודו במהלך כהונותיהם כי ויתרו על עיצוב אג'נדה עצמאית.

הילרי קלינטון, ביל קלינטון וברק אובמה בטקס השבעתו של הנשיא דונלד טראמפ לכהונה שנייה, 20 בינואר 2025 (צילום: AP Photo/Julia Demaree Nikhinson)

בשנת 1996 הכריז קלינטון בהצהרה רייגניסטית מובהקת כי "עידן הממשלה הגדולה תם". הוא הפך לתומך נלהב בצמצום הגירעון – והודה באחת ההזדמנויות כי עבר מלהיות דמוקרט ליברלי ל"רפובליקאי נוסח אייזנהאואר" – ואימץ תוכנית רפובליקאית של "עבודה תמורת רווחה" (workfare) במקום מדיניות הרווחה המסורתית, בעודו מאפשר לוול סטריט להשתולל.

אובמה לעג לקלינטון על גישה זו כשהתמודד מול הילרי קלינטון ב-2008, ואמר כי ביל קלינטון לא "שינה את המסלול" של המדינה כפי שעשה הנשיא לשעבר רונלד רייגן. אך בהמשך הודה אובמה בפני קבוצת כלכלנים כי גם הוא מתקשה "לשנות את הנרטיב אחרי שלושים שנה" של חשיבה רייגניסטית.

אובמה לעג לקלינטון על גישה זו ואמר כי קלינטון לא "שינה את המסלול" של המדינה כפי שעשה רייגן. אך בהמשך הודה אובמה בפני קבוצת כלכלנים כי גם הוא מתקשה "לשנות את הנרטיב אחרי שלושים שנה"

ובסופו של דבר, אובמה לא עשה טוב בהרבה מקלינטון. תחת לחץ הימין, גם הוא – כמו קלינטון – הפך לתומך נלהב בקיצוץ הגירעון, ולא עשה כמעט דבר כדי לתקן את חוסר השוויון הכלכלי המעמיק, שהחמיר עוד בתקופתו (למעט בתחום הבריאות, אך גם רפורמת אובמה-קייר עצמה הייתה ויתור גדול לטובת תעשיית הביטוח).

דוגמה מרכזית לכך הייתה כשנכנע ליועציו הכלכליים בעלי הנטייה הניאו-ליברלית, טים גייטנר ולארי סאמרס, שתמכו בתוכנית תמריצים קטנה מדי לאחר המשבר של 2008, וטענו כי "הסיכון המוסרי" שבהצלת מיליוני בעלי בתים במצוקה גבוה מדי – תוך שהם מתעלמים מהסיכון המוסרי שבהצלת הבנקים הגדולים.

וכאשר הניאו-ליברליזם – או בפשטות, הרייגניזם – קרס יחד עם וול סטריט בעקבות המשבר של 2008, היה זה שוב רפובליקאי – טראמפ – שלקח את המדינה לכיוון חדש ונועז, כשהוא מאמץ בגלוי מלחמות סחר, מדיניות פרוטקציוניסטית ו"עליונות אמריקאית" בדלנית חדשה.

דונלד טראמפ מבקר בדיינר במהלך קמפיין הבחירות לנשיאות ארה"ב ב-2016 (צילום: AP Photo/Evan Vucci)

גם כאן, הדמוקרטים עדיין מדדים מאחור. לעומת "הפוסט-ניאו-ליברליזם" של טראמפ ותנועת MAGA שלו, הגרסה של השמאל נותרה "לא בשלה", כפי שתיארו זאת דניאל שלוזמן מאוניברסיטת ג'ונס הופקינס וסם רוזנפלד מאוניברסיטת קולגייט במאמר שפרסמו לאחרונה: בקצרה, טראמפ הצליח לעצב מחדש את סדר היום של מפלגתו, בעוד בן דמותו הפופוליסטי מהשמאל, הסנאטור ברני סנדרס, לא הצליח בכך.

באופן אירוני, המנהיג הדמוקרטי היחיד שבאמת ניסה לגבש אג'נדה גדולה לתקופת פוסט–ניאו-ליברליזם – ואף הצליח בכך חלקית, יותר מאחרים – היה הנשיא לשעבר ג'ו ביידן.

מול סגר הקורונה העולמי והאיום שטראמפ הציב, ביקש ביידן לבנות נשיאות בסדר גודל של הניו דיל. לפי ספרו החדש של כריס יוז, Marketcrafters, ביידן הורה ליועצו לענייני מדיניות ולביטחון לאומי ג'ייק סאליבן "לעדכן את רוזוולט לזמננו".

באופן אירוני, המנהיג הדמוקרטי היחיד שבאמת ניסה לגבש אג'נדה גדולה לתקופת פוסט–ניאו-ליברליזם – ואף הצליח בכך חלקית, יותר מאחרים – היה ג'ו ביידן

הוא קידם חקיקה שנועדה לשנות את תפיסת הציבור כלפי תפקיד הממשלה, כולל הוצאות תמריץ עצומות ותוכניות רחבות למדיניות תעשייתית ולמאבק באקלים – במסגרת CHIPS and Science Act ו-Inflation Reduction Act.

אבל מאחר שביידן כשל באופן חריף בזירה הפוליטית – התעקש כי מגיע לו כהונה שנייה למרות החששות הנרחבים בציבור לגבי גילו, וזלזל באינפלציה המתמשכת – הוא הפך כעת למוקצה במפלגתו שלו. לכן, איש כמעט אינו ממהר לאמץ את האג'נדה שלו.

נשיא ארצות הברית ג'ו ביידן בקמפ דייוויד, 12 בפברואר 2022 (צילום: The White House via AP)

"הממשל של ביידן ראוי להערכה על כך שפרץ דרך במדיניות תעשייתית מודרנית, ובמקביל קידם את החקיקה הנדרשת כדי ליישם אותה", אומרת רבקה ליסנר, יועצת בכירה לשעבר לביידן ולהאריס. "הקושי הוא שהאג'נדה נותרה חלקית אחרי כהונה אחת בלבד".

"הממשל של ביידן ראוי להערכה על כך שפרץ דרך במדיניות תעשייתית מודרנית, ובמקביל קידם את החקיקה הנדרשת כדי ליישם אותה. הקושי הוא שהאג'נדה נותרה חלקית אחרי כהונה אחת בלבד"

או כפי שניסח זאת איאן שפירו מאוניברסיטת ייל: "ביידן באמת היה הדמוקרט הראשון שניסה לבנות מחדש קואליציה בסגנון 'החברה הגדולה', אבל הוא הגיע באיחור של יום ועם פחות מדי כסף".

ובכל זאת, גם בעידן ביידן המפלגה הגיבה בחלקה לאג'נדה הטראמפיסטית ואימצה ממנה רכיבים – בעיקר את הקו הנאו-פרוטקציוניסטי – במקום לסלול דרך ייחודית משלה.

"להפתעת רבים, ג'ו ביידן – אדם שמייצג יותר מכל את ממסד וושינגטון – קיבל רבות מהנחות היסוד של טראמפ", כותבים עזרא קליין ודרק תומפסון בספרם רב המכר החדש Abundance.

הספר של קליין ותומפסון מהווה בעצמו ניסיון לגבש סדר יום דמוקרטי – ניסיון לקדם מה שהם מכנים "פרוגרסיביות מצד ההיצע" (supply-side progressivism), או שותפות חדשה בין המגזר הציבורי לפרטי.

ששה מהמועמדים הדמוקרטיים המובילים בעימות האחרון ביניהם בחודש ינואר. מימין: איימי קלובישר, פיט בוטיג'ג', ברני סנדרס, ג'ו ביידן, אליזבט וורן, טום סטייר (צילום: Robyn Beck / AFP)

Abundance בהחלט תורם לעיצוב דיון חשוב בקרב הדמוקרטים על הדרך לגשר בין כישלונות המרכז הניאו-ליברלי לבין הקיצוניות של השמאל הפרוגרסיבי, כפי שמייצגים ברני סנדרס ושות'. בקליפורניה, מושל המדינה גאווין ניוסם – שנחשב מועמד אפשרי לנשיאות מטעם הדמוקרטים ב-2028 – כתב לאחרונה כי "אנחנו מאמצים בדחיפות את אג'נדת השפע".

ובכל זאת, לא מעט מבקרים טוענים שאג'נדת ה"שפע" רחוקה מפריצת דרך אידיאולוגית אמיתית – ושהיא מזכירה יותר גרסה מעודכנת של מרכזיות קלינטונית עם נגיעות של הגישה הדה-רגולטורית של הנשיא לשעבר ג'ימי קרטר.

לא מעט מבקרים טוענים שאג'נדת ה"שפע" רחוקה מפריצת דרך אידיאולוגית אמיתית – ושהיא מזכירה יותר גרסה מעודכנת של מרכזיות קלינטונית עם נגיעות של הגישה הדה-רגולטורית של הנשיא לשעבר ג'ימי קרטר

כפי שציינו קליין ואחרים בעבר, גם ביידן עצמו קידם גרסה דומה של אג'נדת השפע בזמן כהונתו – מה ששרת האוצר שלו, ג'נט ילן, כינתה "כלכלה מודרנית מצד ההיצע" – כשניסה, לדוגמה, להגדיל את היצע הדיור באמצעות ביטול חוקי תכנון שמונעים בנייה באזורים מסוימים (אף שתוכניותיו התבססו בעיקר על השקעה ציבורית, לא על הסרת רגולציה).

גם במדיניות החוץ, טוענים מבקרים, הדמוקרטים פועלים זה שנים בהסתגלות לאג'נדה הרפובליקאית – לפחות מאז פלש הנשיא לשעבר ג'ורג' בוש הבן לעיראק.

אובמה, למשל, עלה לראשונה לתודעה הציבורית – וניצח את הילרי קלינטון, שתמכה במלחמה בעיראק, בבחירות 2008 – כשהגדיר את עיראק כ"מלחמה מטופשת".

אדם קורא עיתון שעל השער שלו כתוב כי ברק אובמה ניצח בבחירות לנשיאות ארה"ב, 5 בנובמבר 2008. (צילום: AP Photo/Paul Sancya)

אך בהמשך, אובמה נקט גישה דומה במאבק במה שכונתה "המלחמה בטרור", או "המלחמה הנצחית" – שבזמן שהתלונן עליה, למעשה האריך אותה כשאישר אינספור תקיפות מל"טים חשאיות, התערב בלוב באופן קטסטרופלי והגביר את פריסת הכוחות באפגניסטן.

"כאן גם לא הייתה לדמוקרטים חלופה אמיתית; הם רק התלוננו על מה שבוש עשה", אומר שפירו.

בהמשך, לאחר פרוץ המשבר הפיננסי, נקט שר האוצר של אובמה, טים גייטנר, בקו אוהד לבנקים, בדומה לזה של קודמו הרפובליקאי האנק פולסון. גם ביידן המשיך את תוכניתו של טראמפ לנסיגה מהירה מאפגניסטן – מהלך שהפך לימים למקור צער עבורו.

הרִיק האידיאולוגי שבלב המפלגה הדמוקרטית עשוי להסביר גם מדוע הילרי קלינטון הפסידה ב-2016, והאריס הפסידה ב-2024: הבוחרים הבינו, ובצדק, שלמועמדות הללו לא הייתה אג'נדה קוהרנטית אמיתית משלהן – מלבד "אל תצביעו לטראמפ". שתיהן הקדישו את רוב מסע הבחירות שלהן לניסיון לשכנע מדוע טראמפ אינו ראוי לנשיאות, ופחות מדי זמן לשכנוע מדוע הן עצמן כן.

הרִיק האידיאולוגי שבלב המפלגה הדמוקרטית עשוי להסביר גם מדוע הילרי קלינטון הפסידה ב-2016, והאריס הפסידה ב-2024: הבוחרים הבינו, ובצדק, שלמועמדות הללו לא הייתה אג'נדה קוהרנטית אמיתית משלהן

על פי ספרה של קלינטון מ-2016, What Happened, ודיווחים אחרים, היא מעולם לא הפנימה שהשורשים לזעם מעמד הפועלים שהפיל את קמפיין הבחירות שלה ניטעו כבר בתקופת נשיאותו של בעלה – עם האימוץ הניאו-רייגניסטי של דה-רגולציה בוול סטריט, קיצוץ גירעונות וגלובליזציה חסרת רסן.

דונלד טראמפ עומד מאחורי הילארי קלינטון במהלך העימות הנשיאותי בסיינט לואיס, 9 באוקטובר 2016 (צילום: Rick T. Wilking/Pool via AP)

מדיניות זו כמעט שלא השאירה מקום להכשרות מקצועיות לעובדים האמריקאים שאיבדו את פרנסתם בעקבות "הלם סין" – מה שסלל את הדרך לעלייתם הפתאומית של סנדרס ושל טראמפ.

באשר להאריס, מבקרים רבים מסכימים שגם היא כשלה בהצגת חזון כולל ומשכנע. תחת זאת, כתבו ניקולס נהמאס ואנדרו דוהרן ב"ניו יורק טיימס", האריס "התנדנדה בין תפיסות סותרות בנוגע לדרך שבה יש להתמודד עם הבעיות הכלכליות שהבוחרים דירגו שוב ושוב כחשובות ביותר" – ובכך, ציינו, הפכה את קמפיין הבחירות שלה ל"הצעה כלכלית הנתמכת על ידי וול סטריט".

מסע הבחירות של האריס שותק גם על ידי מאבק פנימי מר בין יועציה על המסרים – ובעיקר על השאלה אם להתמקד באיום שטראמפ מהווה על הדמוקרטיה, או בנושאים יומיומיים כמו הכלכלה.

משבר הזהות של המפלגה הדמוקרטית הוא אפוא ארוך-שנים ובעל שורשים עמוקים – ודווקא משום כך הצליח טראמפ לעצב סדר פוליטי חדש בארצות הברית, ואולי אף בעולם.

משבר הזהות של המפלגה הדמוקרטית הוא אפוא ארוך-שנים ובעל שורשים עמוקים – ודווקא משום כך הצליח טראמפ לעצב סדר פוליטי חדש בארצות הברית, ואולי אף בעולם

"מה שהמפלגה צריכה הוא 'פרויקט 2029', אבל אף אחד לא באמת עובד על זה", אומר שפירו.

שלטים על מדשאות של תומכי דמוקרטים בג'קסון, מיסיסיפי, יוני 2024 (צילום: AP Photo/Rogelio V. Solis)

סם רוזנפלד מאוניברסיטת קולגייט טוען עם זאת כי אין זה רק עניין של קביעת מדיניות נכונה. "כשקמלה האריס אומרת שהדמוקרטים צריכים תוכנית-אב – כן, במידה מסוימת זו האשמה עצמית", הוא אומר. "אבל לטעון שתוכנית או חזון מדיניות הם נקודת המוצא – זה כנראה שגוי".

לדבריו, מה שנדרש קודם כל הוא הסכמה פנים-מפלגתית על "ערכים ועקרונות רחבים שמדברים לרוח הזמן, ומאפשרים מקום לסוגים רבים יותר של אנשים וארגונים ברמה המקומית והאזורית".

מה שנדרש קודם כל הוא הסכמה פנים-מפלגתית על "ערכים ועקרונות רחבים שמדברים לרוח הזמן, ומאפשרים מקום לסוגים רבים יותר של אנשים וארגונים ברמה המקומית והאזורית"

במקום זאת, אומר רוזנפלד, ה"ריקנות הדמוקרטית" של ימינו מתבטאת ב"גוש מפוזר של עמותות, קבוצות לקידום נושאים, מכוני מחקר ואנשי מדיניות – אך כמעט בלי ארגון אמיתי. אף אחד לא אחראי. אין מנגנון אמיתי לקביעת סדרי עדיפויות כפי שהיה בעידן הניו דיל והחברה הגדולה".

זו הסיבה שטראמפ צפוי לצאת מהסגירה הנוכחית כמי שניצח – גם אם ייסוג בעימות על תקציב הבריאות, שבו הדמוקרטים מסרבים להצביע בעד הצעת תקציב חדשה כל עוד סובסידיות אובמה-קייר אינן מוארכות.

כפי שדיווח לאחרונה ה"וול סטריט ג'ורנל", טראמפ עצמו נראה מופתע מכך שנתקל ב"מעט מאוד התנגדות לאג'נדה השאפתנית שלו" ואף העיר לעוזריו כי הוא "המום מכמה קל הכול הפך להיות".

דוברת הבית הלבן קרולין לוויט תוקפת את הדמוקרטים בשל סגירת פעילות הממשל הפדרלי, במסיבת עיתונאים בבית הלבן. 23 באוקטובר 2025 (צילום: AP Photo/Evan Vucci)

אבל אולי אין בכך באמת הפתעה, כשמבינים שטראמפ פועל מול לא יותר מ"ריקנות" של יריביו – כפי שמתארים זאת רוזנפלד ושלוזמן. השניים כותבים שהדמוקרטים עברו מלהיות פוליטיקאים של ממש, בעלי שורשים עמוקים בקהילותיהם, ל"תומכים בפוליטיקה מונעת-נתונים" הנשענת על סקרים – וכך כשלו ביצירת "מטרה משותפת" או "פילוסופיה ציבורית" למפלגה.

"כתוצאה מכך, הדמוקרטים נותרו מפלגה שאינה מסוגלת לרתום את הסוסים יחד", טוענים רוזנפלד ושלוזמן.

מובן שסדרי יום מפלגתיים וסדרים פוליטיים פועלים במחזורים – והם בדרך כלל נוצרים בתגובה לכישלונות קודמיהם.

לפני מאה שנה, הניו דיל של הנשיא פרנקלין רוזוולט נולד כתשובה ל-12 שנות כישלון של נשיאים רפובליקאים לרסן את מדיניות ה"לסה-פר" שהובילה לבסוף לשפל הגדול. שליטת האג'נדה הדמוקרטית של רוזוולט באותה תקופה לוותה באוזלת יד פוליטית מצד הרפובליקאים – ממש כפי שההגמוניה הרפובליקאית כיום נשענת על חוסר הכיוון של הדמוקרטים.

אם הניו דיל של רוזוולט היה תגובה לעודף החופש הכלכלי של הרפובליקאים – כלומר, למעט מדי התערבות ממשלתית – הרי שהרייגניזם היה תגובה לכישלונות העודף הממשלתי שאפיינו את תקופת הניו דיל

בבסיסם של מהפכים כאלה עומדים בדרך כלל כישלונות מדיניות משמעותיים. אם הניו דיל של רוזוולט היה תגובה לעודף החופש הכלכלי של הרפובליקאים – כלומר, למעט מדי התערבות ממשלתית – הרי שהרייגניזם היה תגובה לכישלונות העודף הממשלתי שאפיינו את תקופת הניו דיל.

הנשיא פרנקלין רוזוולט חותם בבית הלבן על חוק הביטוח הלאומי ב-14 באוגוסט 1935 (צילום: Library of Congress)

הדבר בא לידי ביטוי במיוחד באינפלציה האיומה של תקופת מלחמת וייטנאם, שנבעה מהוצאות עתק על המלחמה ותוכניות חברתיות רחבות, ומהסטגפלציה שבאה בעקבותיה.

הטראמפיזם, בתורו, הוא בחלקו תגובה לכישלונות הרייגניזם שלאחר המלחמה הקרה – חוסר היכולת ליצור שגשוג הוגן המתחלק בין שכבות החברה – וגם לתגובת הנגד על טעויות ענק של עודף יומרה בזירה הבינלאומית, כמו מלחמת עיראק.

הטראמפיזם הוא בחלקו תגובה לכישלונות הרייגניזם שלאחר המלחמה הקרה – חוסר היכולת ליצור שגשוג הוגן המתחלק בין שכבות החברה – וגם לתגובת הנגד על טעויות ענק של עודף יומרה בזירה הבינלאומית

גם זו נבעה במידה מסוימת מההיבריס של נצים ניאו-רייגניסטים כדוגמת פול וולפוביץ, מהתומכים הבולטים במלחמה, שהאמינו – כמו רייגן לפניהם – שיש להפיל כל משטר "רע".

סביר שגם עתידה של המפלגה הדמוקרטית ייקבע בהתאם להצלחתו או כישלונו של הטראמפיזם בטווח הארוך. אחת הבעיות המרכזיות כיום היא עצם הקצב האכזרי והבלתי פוסק שבו טראמפ פועל.

רבקה ליסנר מאמינה, למשל, כי "הנרטיב של הדמוקרטים התועים" קשור פחות בהיעדר "רעיונות מדיניות" ויותר בכך שהם נאלצים לפעול במצב תגובתי מתמיד נוכח הכאוס היומיומי של הבית הלבן.

נשיא ארה"ב דונלד טראמפ חותם על צו נשיאותי בחדר הסגלגל בבית הלבן, וושינגטון, 9 באפריל 2025 (צילום: SAUL LOEB / AFP)

אולי. אבל גם נכון לומר שהדמוקרטים נראים כה אבודים, עד שרבים מהם עדיין מתמקדים במילים שהם משתמשים בהן יותר מאשר במהות דבריהם.

בקיץ האחרון פרסם מכון המחקר Third Way, המחזיק באג'נדה של המרכז-שמאל, רשימה של כמעט 45 מילים וביטויים שהזהיר מנהיגים דמוקרטים משימוש בהם מול בוחרים – בהם מונחים תקינים פוליטית כמו "סיסג'נדר", birthing person ו-"BIPOC" (שחורים, ילידים ואנשים בעלי צבע עור שונה).

בקיץ האחרון פרסם מכון מחקר Third Way רשימה של כמעט 45 מילים וביטויים שהזהיר מנהיגים דמוקרטים משימוש בהם מול בוחרים – בהם מונחים תקינים פוליטית כמו "סיסג'נדר", birthing person ו-"BIPOC"

לפי המכון, ביטויים כאלה משקפים "את ריקוד קליפות הביצים של התקינות הפוליטית" ומציבים "חומה בינינו לבין אנשים רגילים מכל הגזעים, הדתות והעדות".

עד כה, איש במחנה הדמוקרטי טרם הצליח להבין איך לחצות את החומה הזאת.

מייקל הירש הוא פרשן ב-Foreign Policy. הוא מחברם של שני ספרים: Capital Offense: How Washington's Wise Men Turned America's Future Over to Wall Street ו-At War With Ourselves: Why America Is Squandering Its Chance to Build a Better World.