מאמרו של אלישע בן-קימון ב-YNET "השלמת המהפכה מעבר לקו הירוק: המרוץ של סמוטריץ' – לפני הבחירות" (מה-28 באוקטובר 2025) – מנסה למסגר את שלוש שנות שלטון בצלאל סמוטריץ' כ"מהפכה דורות קדימה".

הטענה – במילותיו – נראית נחרצת: שיאי תכנון, שיאי סלילה, הכרזות אדמה בקצב חסר תקדים, הסדרה של מאחזים, חיבור תשתיות – "היסטוריה בזמן אמת" אשר תבטיח שהמערכת הטריטוריאלית בגדה לא תהיה עוד בסיס להסדר מדיני בעתיד.

טענת בן-קימון על מהפכת סמוטריץ' נראית נחרצת: שיאי תכנון וסלילה, הכרזות אדמה בקצב מהיר, הסדרת מאחזים, חיבור תשתיות – שיבטיחו כי המערכת הטריטוריאלית בגדה לא תהיה עוד בסיס להסדר מדיני בעתיד

זו אינה תזה חדשה; היא הגרסה העכשווית של מה שנאמר מאז 1977: ההתיישבות הופכת את חלוקת הארץ לבלתי־אפשרית. אלא שגם אז וגם היום – זו הצהרה המבקשת שיאמינו לה בלי להעמיד אותה אל מול הנתונים. וכאשר היא כן נבחנת מול הנתונים – היא קורסת.

מפעל התיישבות איננו נמדד במספר שרטוטים, דחפורים או צווים — הוא נמדד במספר בני האדם החיים בו. אין "מהפכה מרחבית" בלי תוצאה דמוגרפית. התשתית יכולה להכפיל עצמה – אך אם אין בה מי שיאכלס אותה, היא עדות לכישלון, לא להצלחה. וכאן מונח הנתון שמחסל את הנחת היסוד של הכתבה מן השורש: לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, ברבעון השלישי של 2025, מאזן ההגירה בכלל ההתנחלויות שלילי. יותר יצאו מאשר נכנסו.

זה איננו "רעש סטטיסטי": זה המשך ישיר של מגמה בת רבע מאה שנה. ארבע הערים הגדולות – מודיעין עילית, ביתר עילית, מעלה אדומים ואריאל – כולן מציגות מאזן שלילי או אפסי, כלומר גם המקומות שלכאורה הם "עוגנים" אינם קולטות אוכלוסייה נטו. ברבעון השלישי לבדו המאזן הכולל הוא מינוס 298. זה אינו מספר של "התייצבות"; זה מספר של נסיגה.

משמעות הדבר פשוטה עד כדי מבוכה: הציבור הישראלי מצביע ברגליים נגד הפרויקט ההתנחלותי גם בשנות "שיא" של סבסוד, סלילה ותכנון. אם שלוש שנות העברת כוח תקדימית לידיו של סמוטריץ' – שליטה במנהל האזרחי, בקידום תכנון, בהכרזות, בכבישים, בהקצאות – אינן מצליחות לייצר אפילו מאזן הגירה אפס (לא חיובי, אפס!) – לא רק שאין מהפכה; יש הוכחה אמפירית לכך שמפעל ההתנחלות אינו מחזיק את עצמו.

התזה מאז 1977: ההתיישבות הופכת את חלוקת הארץ לבלתי־אפשרית. אלא שגם אז וגם היום – זו הצהרה המבקשת שיאמינו לה בלי להעמידה אל מול הנתונים. וכשהיא כן נבחנת מול הנתונים – היא קורסת

המפלט המוכר של מחנה המתנחלים כאשר מציבים מולו את הנתונים הוא: "הגידול מגיע מהריבוי הטבעי". אבל גם אלה העובדות – ודווקא הן קוברות את הטענה. 51% מהריבוי הטבעי של כלל ההתנחלויות מגיע מההתנחלויות החרדיות הצמודות לקו הירוק: מודיעין עילית, ביתר עילית וגבעת זאב – שתי ערים חרדיות ומועצה מקומית, שלפי כל מתווה הסכמי יסופחו לישראל בכל הסדר עתידי.

כלומר: גם ה"גידול" איננו גידול שמייצר אחיזה בעומק המרחב אלא ניפוח סטטיסטי בשולי הקו הירוק – שאינו משרת שום אחת משלוש תכליות־העל שהכתבה מייחסת ל"מהפכה":

1. לא יצירת אחיזה דורות קדימה (כי הוא אינו נישא על ידי הגירה אלא על ידי ילודה ספציפית)
2. לא סיכול מדינה פלסטינית (כי הריבוי אינו בשטחי העומק)
3. ולא הפיכת המצב לבלתי-הפיך (כי הוא מרוכז ביישובים צמודי קו ירוק).

במילים אחרות: לפני שנוגעים בכבישים, במאחזים ובהכרזות – עצם המבחן האנושי שולל את קיומה של "מהפכה משנת מציאות". יש מסמכים, אין מתיישבים. יש סימני פעולה, אין תוצאה. והיעדר התוצאה – הוא התוכן.

הטענה בכתבה עוברת מן הדמוגרפיה לביצוע: אם אין עדיין תוצאה, הרי שיש "שיאי פעולות". זה ניסיון להחליף מדידה של תוצאה במדידה של מאמץ. אלא שהאמצעים עצמם – כשהם נבחנים אל מול התוצאה – אינם עדות לחוזק ההתיישבות אלא להיפך: עדות לכך שגם ריכוז כוח פוליטי קיצוני אינו מצליח להוליד שינוי מציאות.

לפני שנוגעים בכבישים, במאחזים ובהכרזות – עצם המבחן האנושי שולל את קיומה של "מהפכה משנת מציאות". יש מסמכים, אין מתיישבים. יש סימני פעולה, אין תוצאה. והיעדר התוצאה – הוא התוכן

הפער בין היקפי התכנון לבין היקף האכלוס אינו מקרי ואינו זמני. מאז 2017 היו שני גלים גדולים של קידום תכניות (6,742 ב־2017, 12,159 ב־2020), אך בשנים שאחריהם לא הופיעה "פריחה" אלא ירידה במאזן ההגירה. ב־2019, שנת ה"פירות" של 2017, המאזן כבר היה בירידה. ב־2022–23, שנות ה"פירות" של 2020, המאזן נותר נמוך ואף שלילי.

אין שנה אחת שבה גל תכנון הפך לגל הגירה. מי שטוען שמדובר בפיגור כרונולוגי – מחויב להראות את נקודת המפנה; אין כזו. כשאין אף שנה שבה הסדרה-בנייה-אוכלוסייה. אין כאן דחייה, יש כאן הפרכה.

אותה תופעה חוזרת במאחזים. 77 מאחזים חדשים או מוסדרים מאז הקמת הממשלה – ובכל זאת הגירה שלילית. זה אינו "מנוף יישובי", זה ריבוי נקודות של אותה מסה מצטמקת. פיזור אינו התרחבות; הוא הפיכת אותו מספר קטן ליותר כתמים. יותר מאחזים עם פחות אנשים אינם "העמקת אחיזה" אלא תצוגת־זכוכית של כישלון דמוגרפי.

גם ה"כבישים" שמוצגים כהוכחת נורמליזציה – אינם יוצרים ביקוש אלא מחליפים אותו. כביש שנפרס על מרחב שאין בו צמיחה אנושית אינו מקבע מציאות – הוא רק מניח אספלט על חלל. 85% מהישראלים גרים בתוך 10 ק"מ מהקו הירוק; 60% מהמאחזים נמצאים בעומק הגדה. המדינה מסבסדת אספלט על מרחב שהציבור מסרב לאכלס. זה אינו עיצוב עתיד, זה השקעת הון ציבורי במרחב שנדחה חברתית.

גם ה"כבישים" שמוצגים כהוכחת נורמליזציה – לא יוצרים ביקוש. כביש שנפרס על מרחב חסר צמיחה אנושית לא מקבע מציאות – הוא מניח אספלט על חלל. המדינה מסבסדת אספלט על מרחב שהציבור מסרב לאכלס

1

כאן מתקלף הדימוי של "מהפכה דורות קדימה": דורות אינם מתחילים בדחפור אלא במאזן אוכלוסין. לא דונמים קובעים את העתיד אלא דמוגרפיה; לא עובי אספלט אלא עומק אנושי. ההבדל בין אירוע הנדסי לאירוע היסטורי הוא מאזן הגירה. ברגע שהנתון הזה שלילי — כל שאר המדדים אינם יכולים להיות ראיה למפנה, אלא לכל היותר למסע פרפור פוליטי קצר־טווח.

והפרדוקס עמוק יותר: דווקא מפני שהמערכת מתוחזקת באופן מלאכותי – סבסוד תקציבי, פטורים, עדיפות בהקצאות, אכיפה סלקטיבית – היא מוכיחה שאינה נשענת על כוח משיכה עצמי. פרויקט שאינו מסוגל להתקיים בלי תמיכה רציפה – אינו משנה מציאות אלא תלוי בה; ואשר תלוי – הפיך. "בלתי־הפיך" יכול להיאמר רק על מה שנושא את עצמו. ההתנחלויות, לפי כל המדדים, אינן נושאות את עצמן.

כאן צריך לומר באופן שלא משתמע לשתי פנים: ההיגיון של "מהפכת סמוטריץ'" נשען על בלבול מושגים. הוא לוקח פעולות של מדינה – הכרזה, סלילה, הסדרה, העברת סמכויות – וקורא להן "עובדות בלתי־הפיכות. אך מה שקובע אם עובדה היא בלתי־הפיכה הוא לא מי חתם עליה, אלא מה מתרחש במציאות החברתית אחריה. הכרזה קרקעית שניתנה בהחלטה – ניתנת לביטול בהחלטה. כביש שנבנה – ניתן להפקעה, הקפאה או שינוי ייעוד. מה שאיננו ניתן לביטול הוא רק מציאות אנושית שהתייצבה – וזו איננה נוצרת.

2

גם מבחן "סיכול המדינה הפלסטינית" מתפרק מול המספרים. אם המניע המרכזי של ה"מהפכה" הוא לקטוע אפשרות של מרחב פלסטיני רציף, הרי המציאות מציגה את ההיפך: המערכת הפלסטינית היא עירונית, רציפה וצומחת – 140 יישובים מעל 5,000 נפש, 25 מעל 20 אלף – בשעה שהמערכת הישראלית מוגבלת ל־20 ול־5 בלבד. האחיזה הפלסטינית מוכרעת במבנה ובמסה, לא בהצהרות. מתקפה של תכנון ישראלי לא הופכת את התפרסות הפלסטינים לפחות ריאלית – היא רק חושפת את עומק היתרון הדמוגרפי שלהם.

דימוי ה"מהפכה דורות קדימה" מתקלף: דורות לא מתחילים בדחפור אלא במאזן אוכלוסין. לא דונמים קובעים את העתיד אלא דמוגרפיה; לא עובי אספלט אלא עומק אנושי. ההבדל בין אירוע הנדסי לאירוע היסטורי הוא מאזן הגירה

3

המרכיב השלישי – "בלתי־הפיכות" – נשלל על בסיס עקרון יסוד: מה שהושג במסדרונות של קואליציה, נשלל במסדרון הבא. כל מנגנוני ההסדרה שנסקרו בכתבה – העברת הטיפול ממנהל אזרחי למשרדי ממשלה, סקרי קרקעות, הכרזות במקשה אחת, חיבור תשתיות ליישובים צעירים – הם פעולות מינהליות. מה שמבוסס על סמכות פוליטית נקודתית – מתבטל בהחלפת שלטון. מה שאיננו מבוסס על נוכחות אנושית – אינו נשמר כשמשתנה הכוח. "בלתי־הפיך" הוא רק מה שמתקיים למרות שינוי שלטון – לא בזכותו.

*  *  *

ויש שכבה רביעית, עמוקה יותר, שאותה הכתבה אפילו לא ניסתה לבחון: השינוי שהתרחש בתוך המחנה עצמו. כאשר ראשי ההתיישבות מודים שהאסטרטגיה של "הרבה ישובים קטנים" נכשלה, וכאשר הנרטיב מתעדכן מ"בניין מרחב" ל"דחיקת פלסטינים", זו אינה אבולוציה של הצלחה – זו לשון וידוי. רעיון שאינו מייצר תוצאה – מחליף תכלית. במקום להקים מציאות – מנסים לבטל אחת קיימת. זו איננה מהפכה; זה שלב הגסיסה.

במילים פשוטות: שלוש שנות כוח מרוכז לימדו שיעור הפוך מן המוצהר.

1. גם כשמזרימים משאבים לכל כלי הביצוע – הציבור לא בא.
2. גם כשכופים תשתית – אין אחיזה.
3. גם כשמתקדמים רגולטורית – התוצאה הפיכה לחלוטין.

המפעל שאמור היה "למנוע פתרון" נעשה לראיית־ראיה לצורך בפתרון: הוא מייצר יותר נתוני־אמת נגדו מאשר עובדות בעדו.

כשהנרטיב מתעדכן מ"בניין מרחב" ל"דחיקת פלסטינים", זו אינה אבולוציית הצלחה – זו לשון וידוי. רעיון שלא מייצר תוצאה – מחליף תכלית. במקום להקים מציאות – מנסים לבטל אחת קיימת. זו לא מהפכה; זה שלב הגסיסה

בסופו של דבר, אין צורך בוויכוח אידיאולוגי כדי לשפוט את הטענה שמוצגת בכתבה – המספרים עצמם הכריעו. מפעל התיישבות שאינו מצליח לייצר הגירה חיובית במשך שש שנים, גם כאשר הוא מקבל שליטה חסרת תקדים במנגנוני התכנון, התקצוב והאכיפה – איננו מפעל "משנה מציאות", אלא מפעל ששורד בזכות המדינה ולא מייצר מדינה בזכותו.

מפעל שאחיזתו נשענת על ילודה סקטוריאלית באזורים שסיפוחם צפוי גם בתרחיש הסדר – איננו מקבע גבול, הוא מקבע אשליה. מפעל שמתרחב בשטח ואינו מתרחב באוכלוסין – מייצר מפה מדינית מתה, לא מציאות.

המהפכה שסמוטריץ' מתהדר בה – אינה מהפכה שמייצרת עתיד אלא כזו שמדליפה אותו בין האצבעות: במקום לחזק את טענת הבלתי-הפיכות – היא מייצרת תיעוד מסודר של הפיכות; במקום להראות שרעיון שתי המדינות נקבר – היא מדגימה למה הוא בלתי-נמנע; במקום לשכנע שההתיישבות מתייצבת – היא מוכיחה שהיא נותרה תלויה בחבל טבור תקציבי ובמסך רטורי. אם יש מהפכה – היא פסיכולוגית, לא דמוגרפית; תודעתית, לא טריטוריאלית; לשונית, לא היסטורית.

במרחב של סכסוך היסטורי – אין משקל לכמות דחפורים בלי כמות בני אדם. אין משמעות למפת כבישים בלי מפה דמוגרפית. אין "בלתי-הפיך" בלי רוב. ובגדה המערבית – הרוב הפלסטיני מתעבה, ההגירה היהודית שלילית, הערים הפלסטיניות צומחות וההתנחלויות מזדקנות בקצה־קו.

במקום להראות שרעיון שתי המדינות נקבר – המהפכה שסמוטריץ' מתהדר בה מדגימה למה הוא בלתי-נמנע; במקום לשכנע שההתיישבות מתייצבת – היא מוכיחה שהיא נותרה תלויה בחבל טבור תקציבי ובמסך רטורי

הטיעון ש"המציאות החדשה מונעת הסדר" מתנפץ על דבר פשוט: המציאות החדשה אינה קיימת. ההתנחלות הישראלית בגדה לא הפכה את שתי המדינות לבלתי-אפשריות. היא הפכה את עצמה לבלתי-בת-קיימא.

ד"ר שאול אריאלי, אל"ם במיל', לשעבר מח"ט עזה וראש מנהלת המו"מ במשרד ראש הממשלה, כיום ראש קבוצת המחקר "תמרור- פוליטוגרפיה", פרסם 11 ספרים ואטלסים על הסכסוך, מחקרים שונים ומאמרי דעה רבים.