בשיח הציבורי בישראל מקובל לעיתים להתייחס לתעמולה כתופעת לוואי של קיטוב פוליטי, כעוד ביטוי של מאבק בין מחנות. אלא שתעמולה איננה רק עיוות רטורי, הגזמה או מסירת מידע מגמתית. היא יצירת מציאות חדשה בראשם של אזרחים.

בניגוד להסברה פוליטית לגיטימית, המבקשת לשכנע באמצעות טיעון רציונלי ופתוחה לביקורת, תעמולה בונה עולם תודעתי סגור באמצעות סמלים, סיסמאות ונרטיבים רגשיים, הנשענים על שקרים, חצאי אמיתות ודיסאינפורמציה. במובן זה, תעמולה היא מפעל הונאה מתוכנן – לא אירוע נקודתי אלא מערך מתמשך שמטרתו לעקוף שיקול דעת אזרחי, לשבש תהליכי ביקורת ולעצב התנהלות פוליטית באמצעות פחד, כעס ונאמנות עיוורת.

מדובר במפעל הונאה מתוכנן – לא אירוע נקודתי אלא מערך מתמשך שמטרתו לעקוף שיקול דעת אזרחי, לשבש תהליכי ביקורת ולעצב התנהלות פוליטית באמצעות פחד, כעס ונאמנות עיוורת

דמוקרטיה נשענת על הסכמה מדעת. הסכמה זו מחייבת תנאי יסוד: אזרחים מקבלים החלטות פוליטיות על בסיס מידע מהימן, תוך יכולת לבחון, לערער ולהחליף שלטון. תעמולה שיטתית פוגעת ישירות בתנאי זה. אין מדובר רק בבעיה אתית או תקשורתית, אלא בפגיעה נורמטיבית בליבת המשטר הדמוקרטי, שכן היא מחליפה שיח אזרחי רציונלי במניפולציה רגשית ומערערת את עצמאות שיקול הדעת של הציבור.

הניסיון ההיסטורי מלמד, כי תעמולה אינה תופעה שולית אלא כלי שלטוני מובהק. בגרמניה הנאצית, בברית המועצות ובצפון קוריאה לא בוטל החוק בבת אחת ולא פורקה הדמוקרטיה ביום אחד. תחת זאת נבנו מערכות תודעתיות ארוכות טווח של "הנדסת תודעה" – עיצוב מתמשך של תפיסת המציאות, של תחושת האיום ושל גבולות הלגיטימיות הציבורית. השקר לא הוצג כשקר, אלא כחלק מסיפור כולל, שבתוכו הביקורת נתפסה כעוינות והציות כמידה אזרחית. הלקח ברור: הפגיעה בשלטון החוק איננה מתחילה בהפרה גלויה של החוק, אלא בהחלפת מערכת המשמעויות שבתוכה החוק פועל.

בישראל של השנים האחרונות, תחת הנהגת הימין ובשיתוף פעיל של הימין הקיצוני והנהגת המתנחלים, התעמולה חדלה להיות תופעה שולית והפכה למנגנון שלטוני מרכזי.

התעמולה חודרת כמעט לכל תחום חיים ציבורי: לבחירות, למערכת המשפט, לשיח הביטחוני, לכלכלה ולמדיניות החוץ והפנים. אף שהשחקנים שונים באינטרסים ובסגנון, הם חולקים מטרה אחת: שימור והרחבת כוח פוליטי גם במחיר פגיעה בנורמות יסוד של משטר דמוקרטי – ובראשן שלטון החוק, השוויון בפני החוק וחובת האחריות השלטונית.

דמוקרטיה נשענת על הסכמה מדעת. הסכמה זו מחייבת תנאי יסוד: אזרחים מקבלים החלטות פוליטיות על בסיס מידע מהימן, תוך יכולת לבחון, לערער ולהחליף שלטון. תעמולה שיטתית פוגעת ישירות בתנאי זה

בלב המערכת הזו ניצב ראש הממשלה בנימין נתניהו. במהלך שנות שלטונו נבנה סביבו מנגנון תעמולה משומן, שכונה "מכונת הרעל". אין מדובר במטאפורה עיתונאית בלבד, אלא בתיאור של מערך פוליטי תקשורתי רחב: פוליטיקאים, פעילי רשת, חשבונות מזויפים, ערוצי תקשורת אוהדים וקמפיינים ממומנים, הפועלים יחד ליצירת מציאות תודעתית אלטרנטיבית.

תכליתו של מערך זה אינה רק הגנה פוליטית מפני ביקורת, אלא ערעור שיטתי של אמון הציבור במוסדות הדמוקרטיים – מערכת המשפט, התקשורת, גורמי האכיפה והדרג המקצועי – לצד בניית פולחן אישיות סביב המנהיג ובני משפחתו.

המסר "רק ביבי יכול" איננו סיסמה מקרית אלא עמוד תווך של המנגנון. הוא יוצר זיקה ישירה בין גורל המדינה לגורלו האישי של מנהיג מכהן, בניגוד גמור לעקרון הדמוקרטי שלפיו השלטון הוא זמני, מותנה ונתון לביקורת.

במסגרת זו, משפטיו הפליליים של נתניהו אינם מוצגים כהפעלת סמכות חוקית של הרשות השופטת, אלא כ"רדיפה פוליטית" וכ"קנוניה של האליטה השמאלנית". שופטים, תובעים וחוקרי משטרה מוצגים כגורמים פוליטיים עוינים, והכרעות שיפוטיות הופכות, בתודעה הציבורית, להתקפות על "הרצון העממי".

בכדי להבין את "בקשת החנינה" של נתניהו מהנשיא יצחק הרצוג, צריך להכיר כי זהו היפוך מסוכן של עקרון יסוד במדינת חוק: לא השלטון הוא שמעניק לגיטימציה לחוק, אלא החוק הוא שמגביל את השלטון. הצגת אכיפת הדין כהתקפה פוליטית – משעה בפועל את עקרון השוויון בפני החוק ומכשירה מצב שבו בעלי כוח פוליטי תובעים לעצמם חסינות ציבורית מהליך משפטי תקין. נתניהו מבקש את "החנינה" כדי להמשיך ולשלוט "לטובת המדינה" ללא כל הפרעות.

במהלך שנות שלטון נתניהו נבנה סביבו מנגנון תעמולה משומן, שכונה "מכונת הרעל". זו לא מטאפורה עיתונאית בלבד, אלא תיאור של מערך פוליטי תקשורתי רחב, הפועל ליצירת מציאות תודעתית אלטרנטיבית

לטכניקת ההפחדה תפקיד מרכזי במהלך זה. סרטון הבחירות מ־2015, שבו הזהיר נתניהו כי "המצביעים הערבים נעים בכמויות אדירות לקלפי", לא היה מעידה רטורית אלא מהלך תעמולתי מודע. המסר הציג מימוש של זכות אזרחית בסיסית כאיום קיומי על השלטון.

בהמשך הופצו מסרים כמו "השמאל טוב לדאע"ש", שנועדו לתייג יריבים פוליטיים כמשתפי פעולה עם טרור. בכך נחצה קו נורמטיבי ברור: מעבר מביקורת פוליטית לגיטימית להסתה הפוגעת בלגיטימיות של אזרחים ושל מחנות פוליטיים שלמים.

לאחר אירועי 7 באוקטובר החריף דפוס זה עוד יותר. במקום דיון ציבורי ענייני במחדלים, באחריות שלטונית ובמבנה קבלת ההחלטות, הופצו תיאוריות קשר בדבר "בגידה מבפנים" במערכת הביטחון. תיאוריות אלה, חסרות בסיס עובדתי, הודהדו במהירות ברשתות חברתיות, בערוצי תקשורת אוהדים ובקבוצות סגורות.

התוצאה הייתה ערעור ישיר של האמון בצה"ל ובשב"כ – מוסדות שחובת הנאמנות שלהם היא לציבור ולחוק, לא לשלטון מכהן. הפוליטיזציה של הביטחון אינה תופעת לוואי של המלחמה; היא הפכה לאחד מכלי הניהול שלה.

לצד הליכוד פועל הימין הקיצוני בהובלת איתמר בן גביר ובצלאל סמוטריץ', תוך שימוש בתעמולה שמרכזה יצירת פחד מתמיד. רטוריקה של "פחד ברחובות" ו"אובדן משילות" מופצת בעוצמה גם כאשר הנתונים עצמם אינם מצביעים על הידרדרות חריגה. הפחד אינו תוצר לוואי של מציאות מסוכנת, אלא כלי לעיצוב מציאות פוליטית: הצדקת צעדים כוחניים, הרחבת סמכויות ופגיעה בזכויות יסוד, תוך צמצום הדיון הציבורי והצגתו כבלתי אחראי.

סרטון הבחירות בו הזהיר נתניהו כי "המצביעים הערבים נעים בכמויות אדירות לקלפי", לא היה מעידה רטורית אלא מהלך הפחדה תעמולתי מודע. המסר הציג מימוש זכות אזרחית בסיסית כאיום קיומי על השלטון

שינוי השפה הוא הכלי היעיל והעמוק ביותר של התעמולה. מושגים נורמטיביים כמו "כיבוש", "זכויות אדם" ו"שוויון בפני החוק" נדחקים הצידה, ומוחלפים בשיח מצומצם של "ביטחון" ו"זכויותינו על הארץ". מאחזים בלתי חוקיים הופכים ל"התיישבות צעירה", ואלימות מתנחלים כלפי פלסטינים ממוסגרת כ"תגובה טבעית" או "הגנה עצמית", מעין פעולה בתנועת נוער של "נוער גבעות". כאשר השפה משתנה, גם גבולות הלגיטימיות משתנים: הפרת חוק מנורמלת, והשוויון בפני החוק נסדק.

מסלולי ההפצה של התעמולה משלימים זה את זה: רשתות חברתיות המעצימות רגש וקיטוב, קבוצות סגורות המאפשרות הקצנה ללא בקרה, תקשורת מגויסת המשמשת שופר, וקמפיינים ממומנים המתחזים לתוכן אזרחי. חזרה אינסופית על אותם מסרים הופכת דעה למציאות לכאורה ומשרטטת מחדש את גבולות השיח הלגיטימי.

אחת התוצאות החמורות של תעמולה ממושכת היא חדירתה גם לשיח הביקורתי. כאשר גם מתנגדי השלטון מאמצים את מסגרת הדיון שיצרה התעמולה – אפילו כדי להכחיש – הם מחזקים את הנרטיב שאותו הם מבקשים לערער. כך נשחקת היכולת לנהל דיון ציבורי המבוסס על עובדות, אחריות והבחנה בין כוח לשלטון.

הדהוד קונספירציות אנטישמיות בזירה הבינלאומית, גם במחיר פגיעה ממשית בתדמיתה של ישראל וביחסי החוץ שלה, כפי שעשה לאחרונה נתניהו, ממחיש עד כמה מוכנה תעמולה פוליטית ללכת רחוק כאשר טובת המדינה נדחקת מפני אינטרס פוליטי צר. זהו קו אדום נורמטיבי: שימוש בכוח שלטוני כדי לקדם נרטיבים הפוגעים באינטרס הלאומי חורג מגבולות הלגיטימיות הדמוקרטית.

מסלולי הפצת התעמולה משלימים זה את זה: רשתות חברתיות מעצימות רגש וקיטוב, קבוצות סגורות מאפשרות הקצנה ללא בקרה, תקשורת מגויסת משמשת שופר, וקמפיינים ממומנים מתחזים לתוכן אזרחי

דווקא בעת משבר ומלחמה נבחנת דמוקרטיה לא ביכולתה להשתיק ביקורת, אלא ביכולתה להכיל אותה. חוסן דמוקרטי נמדד בהבחנה ברורה בין הנהגה נבחרת לבין מוסדות מקצועיים, בין כוח פוליטי לבין גבולות חוקיים, ובשמירה עיקשת על מרחב שבו ביקורת איננה בגידה. בלעדי הבחנות אלה, הדמוקרטיה אינה נשחקת בהדרגה – היא מוחלפת במציאות מדומה, עטופה בסיסמאות של ביטחון וגורל.

ד"ר שאול אריאלי, אל"ם במיל', לשעבר מח"ט עזה וראש מנהלת המו"מ במשרד ראש הממשלה, כיום ראש קבוצת המחקר "תמרור- פוליטוגרפיה", פרסם 11 ספרים ואטלסים על הסכסוך, מחקרים שונים ומאמרי דעה רבים.