הדמוקרטיה הישראלית בנקודת רתיחה. ההכרזה על מערכת בחירות שלישית בתוך פחות משנה היא תסמין של המשבר הפוליטי העמוק ביותר שידעה ישראל.
התקיעות המתמשכת, השיתוק של הממשלה וחוסר היציבות הגובר, מיוחסים בדרך כלל למחלוקות העמוקות סביב מדיניותו, התנהלותו וסגנון מנהיגותו של ראש הממשלה המכהן בתפקידו זמן ממושך יותר מכל קודמיו, בנימין נתניהו.
סבב הבחירות הבא יחתום את גורלו הפוליטי של נתניהו – ואולי גם המשפטי, אולם לא זה הנושא שעומד במרכז הבחירות שיתקיימו ב-2 במרץ 2020.
הבחירות הקרובות נסבות בראש ובראשונה על מה שנותר מהדמוקרטיה הישראלית אחרי עשר שנים של סחיפה שיטתית, עיוותים ומניפולציות.
האם הבחירות הללו יבשרו את מותה של שיטת הממשל הדמוקרטית (הפגומה, יש להודות) של ישראל? או שמא הן הסימן המבשר, שרבים מצפים לו, על תפנית דמוקרטית במדינה?
שתי האפשרויות הללו קיימות – וכמוהן האפשרות הקודרת והפחות מוחלטת של המשך ההתבוססות בבוץ. ביודעין או שלא ביודעין, ציבור הבוחרים העייף, המתוסכל ובמקרים רבים האדיש, יספק את התשובה בעוד שלושה חודשים.
עליו לדעת יותר על מהות ההכרעה העומדת לפתחו.
ישראל מתפוררת
נקודות הפתיחה של הפרשנויות השונות לצומת המכריע הזה בגורלה של הדמוקרטיה הישראלית, דומות במידה ניכרת.
עשור שלטונו של נתניהו, תחת מסווה של דמוקרטיה רשמית שטופח בהתמדה, הקפיד לפורר את עיטוריה הליברליים של ישראל, והותיר את נתיניו עם מערכת בחירות תחרותית, ללא רבים מתכניה הפלורליסטיים והממתנים.
חירויות אזרחיות (כגון חופש הביטוי, ההתאגדות וההפגנה) עורערו באופן סלקטיבי, וכמוהן זכויותיהם של בני מיעוטים – בעיקר המגזר הערבי.
פיגומי האיזונים והבלמים המוסדיים, שנועדו למנוע שימוש לרעה בכוח מצד הרשות המבצעת, עורערו עד היסוד, דבר שאפשר ריכוז אוטוקרטי של כוח בידי מיעוט נבחר, אשר השתמש בסמכותו ללא רסן בתקופת אי הבהירות השלטונית.
מוסדות ייצוגיים הוחלשו, בעוד התקשורת, מערכת המשפט והחברה האזרחית – כלבי השמירה של החיים הדמוקרטיים – הותקפו ללא רחם.
באופן מרשים, ההסדרים הבסיסיים שקודשו במגילת העצמאות של ישראל הועמדו על ראשם על ידי קידומו הנחוש של פופוליזם המבוסס על הגדרה אולטרה-לאומנית ואתנוצנטרית של זהותה של ישראל, שמוציאה מן הכלל הן מיעוטים לא יהודים והן את מבקריה של הממשלה הנוכחית.
התוצאה היא תהליך מואץ של נסיגת הדמוקרטיה, המתאפיין בקיטוב חברתי הולך ונפער, ובהתפוררות נורמות כלליות של סובלנות הדדית.
עבור רבים מאזרחי ישראל – וכמוהם משקיפים ופרשנים פוליטיים – בחירות נוספות לאחר שני ניסיונות כושלים להרכבת קואליציה אינן אלא שלב נוסף בהתמוטטות המתמשכת של הדמוקרטיה הישראלית
ישראל ערב העשור השלישי של המאה הנוכחית נמצאת בעיצומה של מערבולת הידרדרות, שמותירה מרחב צר מאוד להכללה חברתית בונה. התהליך של נסיגת הדמוקרטיה הניב הן טינה חברתית והן קיפאון פוליטי מתיש.
עבור רבים מאזרחי ישראל – וכמוהם משקיפים ופרשנים פוליטיים – בחירות נוספות לאחר שני ניסיונות כושלים להרכבת קואליציה אינן אלא שלב נוסף בהתמוטטות המתמשכת של הדמוקרטיה הישראלית, שכבר מידרדרת במהירות.
בהיבט זה, רוב הישראלים נכנסים לסבב הבחירות השלישי במצב של לאות אלקטורלית קיצונית. האמון שלהם בקלפי התערער קשות. הם איבדו אמון במוסדות הפוליטיים וביכולתם לחולל שינוי.
ביטחונם בנציגים הנבחרים הלך ודעך כשהם ראו כיצד ענייני מדיניות מכריעים נזנחים – בעיקר תקציב פעולה להתמודדות עם ענייני פנים חיוניים, או יוזמה כנה להשגת הסדר עם שכנותיה של ישראל – בעוד הפוליטיקאים עסוקים בגורלם האישי.
כמה מהם הגיעו עד כדי הטלת ספק בלגיטימיות של המערכת. נתוני מדד הדמוקרטיה הישראלית שפורסמו לאחרונה מדגישים את הממצא המטריד שלפיו רוב הישראלים חשים כי אופיו הדמוקרטי של הממשל שלהם נתון בסכנה חמורה.
בנסיבות האלה, כך נטען, הבחירות במרץ 2020 הן המבוא להידרדרותה הסופית של הדמוקרטיה הישראלית.
אולם התחזית המצמררת הזו תלויה במידה רבה בתוצאות ההצבעה. אם התוצאות ישחזרו את התיקו של אפריל וספטמבר, סביר להניח שהידרדרותה של ישראל לקראת אוטוקרטיה מלאה במסווה של דמוקרטיה תימשך במהירות.
אולם אם התוצאות ישנו את מצב התיקו, שאפיין את שתי מערכות הבחירות האחרונות, הן עשויות להצביע על תהליך אחר, שונה למדי, שכבר נמצא בהתהוות.
אכן במבט כזה, הפוך בתכלית, על ההווה הפוליטי, המשבר הפוליטי הנוכחי הוא למעשה סימן לתחייה דמוקרטית. מנקודת מבט חיובית זו, אירועי 2019 מסמנים את תחילתה של תגובת נגד דמוקרטית אמיתית.
מה אפשר ללמוד מהעבר הקרוב
באפריל, גוש הימין-דתיים בהובלת נתניהו זכה ב-60 מנדטים, אבל כשל בהקמת קואליציה, בשל סירובו של אביגדור ליברמן להצטרף לעוד ממשלת ליכוד-חרדים. בספטמבר, הגוש של ראש הממשלה השיג רק 55 מנדטים.
בינתיים, רשימת כחול לבן – שהוקמה בחופזה רק לפני שנה – גברה על הליכוד ובעלות בריתו; הגוש בהובלתה זכה ב-57 מנדטים מרשימים.
ליברמן, בעל כוח ההכרעה, נותר גם הפעם מחוץ למשא ומתן על הרכבת הקואליציה, וצעדיו העתידיים הם בגדר חידה.
עם זאת מתחילה להסתמן מגמה חדשה, אשר מצביעה – כך מתעקשים המחזיקים בגישה הזאת – על שינוי כיוון ברור במדרון שהפך לסימנו של העשור האחרון.
לפיכך אין לראות בחוסר היציבות, שהוביל חזרה אל הקלפי, סימן לחולשת הדמוקרטיה, אלא משבר הכרחי שנגרם על ידי תגובת נגד דמוקרטית רחבה, וסלל את הדרך לחידוש ימיו של הליברליזם הישראלי.
למרות העמדות בנוגע למינוים של אזרחים ערבים לשרים, החלטתה של הנהגת כחול לבן להתעקש על תנאי הרוטציה תרמה ישירות לקריאה לבחירות נוספות ולאפשרות של שיעורי השתתפות גבוהים אף יותר בסבב הבא
הפרשנות הזאת נתמכת לא רק בעובדה שבני גנץ וכחול לבן, למרות פערים משמעותיים בתוך המפלגה, עמדו איתן יחד בדרישה להדחתו של נתניהו, אלא גם בקריאה הכללית לדמוקרטיה פתוחה וליברלית, לנוכח האוטוקרטיזציה הגוברת.
היא גם מקבלת חיזוק מהעלייה בשיעורי ההצבעה, בייחוד במגזר הערבי ובגושים עירוניים גדולים הנוטים לתמוך בעמדות המרכז-שמאל.
למרות ההתחלה הצולעת במשא ומתן להרכבת קואליציה, והעמדות הרחוקות מלהיות מכלילות בנוגע למינוים של אזרחים ערבים לשרים בממשלה, החלטתה של הנהגת כחול לבן להתעקש על תנאי הרוטציה תרמה ישירות לקריאה לבחירות נוספות, ולאפשרות ששיעורי ההשתתפות יהיו גבוהים אף יותר בסבב הבא.
בחזרה לעתיד
כאמור, הגרסה הזאת של מצב הפוליטיקה הישראלית, כמו החלופה המנוגדת שלה, תלויה בתוצאות הבחירות הקרובות. אם כל מפלגות המרכז והשמאל יצליחו להשיג די קולות כדי לתפור יחד קואליציה אחרת (סקרים מוקדמים מראים כי הדבר אינו בלתי אפשרי), כי אז לממשלת רוטציה שתקום בעקבות הבחירות יהיה התוקף הנחוץ לשיקום הדמוקרטיה.
להרכב הממשלה החדשה תהיה השפעה רבה על נתיביה העתידיים של ישראל. לממשלת אחדות, שתייצג את כל הקשת הפוליטית, עשוי להיות היתרון של גישור על כמה דעות מפולגות, אבל תהיה בה גם סכנה
גם אם סבב שלישי של בחירות יביא לתבוסתו הפוליטית של נתניהו, לא יהיה בכך לבדו כדי לעקור את זרעי ה"ביביזם" שנזרעו בתקופת כהונתו.
להרכב הממשלה החדשה תהיה השפעה רבה על נתיביה העתידיים של ישראל. לממשלת אחדות, שתייצג את כל הקשת הפוליטית, עשוי להיות היתרון של גישור על כמה דעות מפולגות, אבל תהיה בה גם סכנה של הימנעות מהתמודדות עם נושאים פוליטיים מעוררי מחלוקת, הנוגעים לגבולות ישראל ולאופייה המהותי.
קואליציה צרה יותר עשויה ליצור שותפויות וכיוונים חדשים, אך היא תיאלץ להתמודד עם התנגדות נוקשה מצד קודמיה בשלטון.
הסיכוי הטוב ביותר לשינוי טמון אם כן בעיקר ביכולתה של הממשלה החדשה לשרטט חזון אזרחי עבור המדינה, לנסח סדר יום ליברלי מפורט, ולפעול בנחישות לבנייתה של חברה משותפת החיונית לתחייתה הדמוקרטית.
המצביעים הישראלים יחליטו איזה מבין התרחישים הללו יתממש במרץ הקרוב.
פרופ' נעמי חזן, לשעבר סגנית יו"ר הכנסת ופרופסור (אמריטה) למדעי המדינה באוניברסיטה העברית, היא מנהלת שותפה של "שוות" – המרכז לקידום נשים בזירה הציבורית
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו