צר לי מאוד להודיע, אבל הפכנו לחברה חלשה, שסועה, פחדנית ומשותקת. ממדינה חזקה, יציבה, מאוחדת ובטוחה בעצמה שניצחה במלחמות וגם בימיה הקשים ידעה להישאר מאוחדת באהבה, הידרדרנו אל תהום השנאה, השיתוק, הפירוד והאטימות. ואנחנו נמצאים בימים הקשים ביותר שידעה ישראל מעודה, ולא רק בגלל הנגיף קורונה.

הפכנו לחברה חלשה, שסועה, פחדנית ומשותקת. ממדינה חזקה, יציבה, מאוחדת ובטוחה בעצמה שניצחה במלחמות וגם בימיה הקשים ידעה להישאר מאוחדת באהבה, הידרדרנו אל תהום השנאה, השיתוק והפירוד

הירשמו עכשיו לניוזלטר היומי

הנאשם בנימין נתניהו ועדתו הצליחו להפריד בינינו ולפורר את החברה הישראלית לפירורים דקים של שנאה, איבה ורוע. מדמוקרטיה מודרנית מפוארת וחזקה השתנינו לממלכה מושחתת, המקדשת את מלוכתה ומשחיתה את כל מה שהיא נוגעת בו. כל מי שמעז לומר ולו מילת ביקורת אחת נגד השלטון המסואב והעומד בראשו מואשם מייד בחוסר נאמנות, שלא לומר בגידה, ומתויג מיידית כשמאל שונא ישראל.

אנחנו פוחדים ממחאות, מהפגנות, משיוך פוליטי, מכבישים חסומים, מהומור בכלל והומור עצמי בפרט, מסאטירה פוליטית ומהשוואות כאלה ואחרות. אסור להשוות, אומרים לנו פחדני נתניהו, איך אתם מעיזים להשוות? אבל כשהם משווים אז אין בעיה.

ואני אומר: עם שמשתיק הפגנה ונמנע מלהגדירהּ פוליטית (פוליטית, לא מפלגתית), מונע סאטירה ופוחד מהשוואות הוא עם חלש, חסר ביטחון ואבוד. צריך לפחוד ולהירתע מאנשים, לא מהשוואות. אם לא נשווה איך נדע ממה להיזהר? אם לא נשווה איך נדע שאנחנו לא הופכים כמותם ולוּ במעט?

אין הקשבה, אין כבוד לדעה שונה, אין אמפתיה, אין ניסיון להבין את הצד המתנגד למצב הקיים. רק אטימות רבה, שנאה איומה, רוע לב על סף מלחמת אחים. כל מי שמתנגד מוצג כאויב.

השקרים שולטים, האמת נכנסה עמוק לתוך הארון, ההסתה מתפרעת והעובדות הפכו לעניין לא חשוב ולא רלוונטי. לא חשוב מה אתה אומר אלא איך אתה אומר, אתה יכול לומר שטות גמורה, קשקוש מוחלט, פייק ניוז במיטבו – אבל אם אתה אומר אותם בפאתוס, בקול בס עמוק ובתנועות פנים וגוף תואמות – ניצחת. המשחק קובע, ההצגה מנצחת, התפאורה, החיצוניות והצורה. התוכן, המהות, העובדות היבשות – כל אלה הפכו לטורח, לעניין טרחני זקן מהעבר, מפעם, לדבר לא רלוונטי ולא קובע.

עם שמשתיק הפגנה ונמנע מלהגדירהּ פוליטית (פוליטית, לא מפלגתית), מונע סאטירה ופוחד מהשוואות הוא עם חלש, חסר ביטחון ואבוד. צריך לפחוד ולהירתע מאנשים, לא מהשוואות. אם לא נשווה איך נדע ממה להיזהר?

מה קרה לנו שהפכנו לפחדנים כאלה? ממה אנחנו פוחדים? ממי אנחנו פוחדים? ובעיקר, איך אפשרנו למצב הזה לקרות? איך לא עצרנו את התהליך ההרסני והמסוכן הזה בעודו באיבו? מדוע לא למדנו מטעויות העבר ולא הפקנו לקחים?

יותר מדי שאלות ללא מענה ותשובות.

ראו את ארצות הברית: טעו פעם אחת טעות גורלית – ולא חזרו עליה שנית. הם הראו בצורה החדה, הברורה והתקיפה ביותר את הדלת לנשיא היוצא דונלד טראמפ. בלשון בוטה יותר: הם בעטו אותו החוצה. כי אצלם המדינה חשובה, לא המנהיג. הגיע הזמן שנלמד מהם.

חברה בריאה היא כזאת שלא פוחדת מביקורת ולא משתיקה אותה. בדמוקרטיה חזקה יש מקום לכולם ללא גבול כמעט. הגבול היחיד הוא הסתה ואלימות. אלא שגם כאן איבדנו את החושים ואנחנו מתקשים לזהות מה נכלל בגדר הסתה ומה לא נכלל בגדר הסתה.

רק שלטון חסר ביטחון, חלש, פחדן וילדותי מנצל את כוחו הפוליטי לסתום פיות ולהחליש את החברה ולפרקהּ לחתיכות קרועות. שלטון כזה יאשים את כל העולם, אשתו וילדיו בכל הכישלונות שלו־עצמו, לעולם לא יודה בטעויותיו ובוודאי לא יישא באחריות להן. ואין מה לצפות מחברי שלטון כזה להתפטר.

אז מה עושים?

ממשיכים באותו קו ואף מחריפים אותו: מחאות, הפגנות, הפעלת שיקול דעת במקום שחסר כזה בממשלה המעוותת, הפגומה והנכה שכלית, נפשית ורגשית שקמה כאן – עד שננצח, עד שנתניהו ועדתו יפחדו לדבר ולפעול, עד שנתניהו ועדתו ייכנעו ללא תנאי ויגלו לתדהמתם שהם רק בני אדם והשמש לא זורחת להם מהמקום שמרפד את מושב האסלה.

ראו את ארה"ב: טעו פעם אחת טעות גורלית – ולא חזרו עליה שנית. הראו בצורה החדה והתקיפה ביותר את הדלת לנשיא היוצא דונלד טראמפ. בלשון בוטה יותר: בעטו אותו החוצה. כי אצלם המדינה חשובה, לא המנהיג

אסור לוותר, אסור להתייאש. יש לאסוף את הכוחות ולהמשיך במלחמה על הבית, כי אין לנו בית אחר ואם לא נילחם על עתיד המדינה, המדינה תתפוגג ותיעלם כלא הייתה, ויום אחד נקום למשטר מלוכני מלא ורשמי שימנע מאיתנו להתבטא ולחיות את חיינו בשלווה ובנחת.

יאיר בן־חור הוא עורך ספרות, עורך לשון, נקדן, עורך שירה ומשורר. פרסם עד כה חמישה ספרי שירה פרי עטו וספר מאמרים פילוסופיים, וערך וניקד מאות ספרים אחרים.