מנהלות ומנהלים, עם סיומן הזמני של המלחמות, אני מוצא לנכון לכתוב אליכם בעניין השאלה: מה ראוי לעשות בחלק האחרון של שנת הלימודים תשפ"ו ויהיה ראוי להמשיכו בשנת הלימודים תשפ"ז?

אני סבור בכל מאודי, שאין אפשרות להמשיך ב"עסקים כרגיל". ב-4 בינואר 2023, לפני שלוש ורבע שנים, החלה המהפכה המשטרית בישראל, תשעה חודשים לאחר מכן התרחשה "השבת השחורה" ואחריה מלחמת חרבות ברזל שנמשכה שנתיים וחצי, ואחריה מלחמת לבנון ומלחמת איראן. לא שפוי!

אני מודע להימצאותו של שר חינוך – בלי מושג ממשי לגבי התחום שעליו הוא מופקד – שמנסה להעביר אלינו את המסר שהכול בשליטה. אבל אנחנו יודעים ששום דבר אינו בשליטה, ושזהו מסר פוליטי שהשר הצייתן מעביר ל"בוס".

בשל המצב הייחודי שאנחנו נתונים בו החל מן החג השני שסיימנו עתה, של הפסקת-אש לשבועיים, עליכם לעשות דברים אחרת מ"כרגיל". זאת בכדי לתת למדינה הזאת סיכוי להשתקם באמצעות הדור הצעיר, אם וכאשר יתחלף השלטון בבחירות הקרובות.

ובכן, מה נדרש?

בנסיבות שבהן שרויה המדינה ושרויה מערכת החינוך, עלינו למעט בהעברת "חומר" ולהרבות בחינוך לחשיבה, ערכים ורגשות. המטרה המרכזית לגבי הכיתה בתחום האינטלקטואלי, היא לאפשר לתלמידים להיות מעורבים בְתוכן הלמידה. אנחנו רוצים שהתלמידים יהיו פעילים באופן אינטלקטואלי, ולא חסרי-דעה פסיביים, שמקבלים מרות צייתנית של מורה או של ספר לימוד.

בנסיבות שבהן שרויה המדינה ושרויה מערכת החינוך, עלינו למעט בהעברת "חומר" ולהרבות בחינוך לחשיבה, ערכים ורגשות

בשלושת העשורים האחרונים קיבל הרעיון של למידה לצורך חשיבה והבנה קדימות רבה. השקפה זו רואה בלמידה המסורתית – הפרונטאלית והמשננת, שבבסיסה העברת מידע מן המורה לתלמידים, וזכירתו – למידה חסרת עניין, נטולת סקרנות ובמידה רבה חסרת תועלת.

השקפה זו קיבלה אצלנו דחיפה לפני עשור בהצהרתו של שר החינוך שי פירון בדבר הצורך ב"למידה משמעותית". את דבריהם של הוגי חינוך רבים ניתן לסכם כך: "בימינו אלה, עם ה-AI בקצה, החינוך צריך להתמקד בדרכי חשיבה, ובמיוחד בחשיבה יצירתית, חשיבה ביקורתית, פתרון בעיות וביכולת לקבל החלטות באופן תבוני.

"בעבר חתרו אל סטנדרטיזציה וקבלת מוסכמות, ואילו היום נדרשים כושר המצאה והתאמה אישית של חוויות חינוכיות. במקביל נדרש חינוך לערכים של שלום, אהבת הבריות ושיתופי-פעולה".

בישראל של 2026 הדברים הללו נדרשים במיוחד, והשאלה הגדולה היא – כיצד מקדמים אותם? אז כך: אסטרטגיה בעלת מעמד מיוחד לפיתוח החשיבה היא תחום שאילת שאלות, או "כיצד לשאול שאלות טובות בכיתה?". שאילת שאלות על ידי התלמידים נמצאה במחקרים שונים כתורמת להתפתחותם הקוגניטיבית.

שאילת שאלות על ידי הלומד מהווה אחד התנאים העשויים לקדם אותו לרמה גבוהה בכל תחומי הלמידה. שאלה טובה מפירה את האיזון הפנימי בכך שהיא מטרידה, יוצרת חוסר מנוחה וגורמת לתחושה של חוסר-שלמות.

כיוון שחיפוש אחר תשובות הוא הבסיס לכל הידע האנושי, שאלות הן הבסיס לכל חקירה ולמידה, מיומנות הדורשת הפעלת תפקודים קוגניטיביים גבוהים. על ידי שאילת שאלות, הילד פעיל יותר בתהליכים של חשיבה יצירתית וביקורתית, הסקת מסקנות, ניסוח טיעונים והנמקה.

כיוון שחיפוש אחר תשובות הוא הבסיס לכל הידע האנושי, שאלות הן הבסיס לכל חקירה ולמידה, מיומנות הדורשת הפעלת תפקודים קוגניטיביים גבוהים

לכאורה השאלה מבקשת לעצמה תשובה; זוהי לכאורה תכלית השאלה והיא מהווה צינור בדרך אל התשובה. לכאורה אין טעם לשאול אם אין כוונה להתקדם לקראת תשובה. זה נכון לגבי האופן שבו פועלת מרבית הלמידה: המורה שואל.ת והתלמידים משיבים. הכול קצר, מהיר וגדוש.

אבל המאמר הנוכחי לא עוסק בתשובות. הוא רואה צורך דחוף לקדם תחילה שאלות טובות בַתהליך החינוכי. הדחיפות הרבה לעסוק בשאלות, כפי שאני רואה זאת, טמונה במקום השכוח והנמוך שבו הן נמצאות עד כה. כאמור, מורים מכירים מעט את הנושא ותלמידים אינם מכירים אותו כלל.

ועתה חזרה אל המציאות הלאומית בישראל בשלוש השנים האחרונות, המחייבת אותנו לעסוק בכיתה בין השאר בשאלות הבאות (ורצוי כמובן שהתלמידים הם שיציגו אותן): מה שלומנו? מה תכלית המלחמות שאנחנו נתונים בהן זמן כה רב והאם עלינו להסכים ל"מלחמת נצח"?

איך קורה שאדם אחד מוביל את ההתנהלות הלאומית וכל הסובבים אותו – אבל כולם! – מצייתים להחלטותיו ללא הרהור וערעור? האם "אני אישית" תומך בציות עיוור לאדם אחר, או שעלי לחשוב בדרכי-שלי על האתגרים הניצבים בפני? מה אמורה להיות מערכת הערכים המרכזית שמנחה אותנו בחיינו האישיים והלאומיים?

האם "אני אישית" תומך בציות עיוור לאדם אחר, או שעלי לחשוב בדרכי-שלי על האתגרים הניצבים בפני? מה אמורה להיות מערכת הערכים המרכזית שמנחה אותנו בחיינו האישיים והלאומיים?

האם אנחנו יכולים להבין את המציאות שסביבנו מבלי שנעסוק בתחום המגונה-לכאורה הקרוי פוליטיקה? האם יש דברים שחשוב שכל אחד יעשה אותם בכוחו-שלו ואולי יחד עם אחרים? ובציון השאלות הללו הותרנו מאחור עוד שאלות רבות שהכיתה תצטרך להעלותן.

אתם המנהלות והמנהלים חייבים לשאול את עצמכם שאלה קרדינלית, האם תלכו בשאריות תשפ"ו והמשך בתשפ"ז בנתיב המוצג כאן, או למצער תשאלו את עצמכם – האמנם יש חלופה בית ספרית לחשיבה ביקורתית שראשיתה בשאלות? התחילו להכשיר את המורות והמורים!

ד"ר אברהם פרנק נולד בקיבוץ גן שמואל ב-1945, והוא חבר בו עד היום. מ-1972 עד 2007 עסק בחינוך פורמלי, מחצית התקופה כמנהל תיכון. ב-2008 עשה דוקטורט על מנהלי בתי ספר, הפך לפעיל חברתי בנושא החינוך, וכתב מספר ספרים ולא מעט מאמרים על המערכת. החל מ-2018 פעיל גם בנושא הקיימות; זהו בעיניו האתגר הראשי העומד בפני האנושות.