המלחמה הוציאה אותנו מהבמה הקדמית המלוטשת אל המפגש האנושי החשוף. עכשיו, כשחוזרים לשגרה כפויה, כדאי שנשאל את עצמנו מה באמת למדנו על תקשורת ועל היכולת להיות פשוט נוכחים.

*  *  *

כמעט בן רגע הגיעה הפסקת אש. הרחובות מתמלאים, הילדים חוזרים למסגרות, היומנים חוזרים להתמלא בפגישות, ואנו נדרשים לעבור מ־0 ל־100. או שאולי זה בכלל מ־100 ל־0. ומי יודע מתי שוב נידרש להאיץ או לבלום שוב.

המעבר החד הזה הוא אחד האתגרים הבינאישיים המורכבים ביותר, המדגיש את הפער בין האופן שבו אנו מציגים את עצמנו (תדמית) מול התחושות הפנימיות והאמיתיות שלנו (אני).

קשה מאוד  "להדליק" שגרה בלחיצת כפתור – לא כי אנו חלשים, אלא כי המוח והגוף האנושי פועלים לפי עקרונות של וויסות רגשי והומאוסטזיס: אחרי תקופה של איום מתמשך, המערכת העצבית נשארת דרוכה והחזרה לאיזון היא תהליך הדרגתי, לא החלטה רגעית.

במצבים כאלה, הלחץ לשדר חוסן ושליטה עלול להתנגש עם רגשות הפגיעות, החרדה או העייפות. הפער בין "הפרסונה", המערכת התפקודית שאנו בונים כדי להסתגל לדרישות החברה, ה"פרצוף" המקצועי והחברתי שאנו מציגים לעולם כדי להתקבל ולהצליח, ובין "האני הפנימי", עלול להקשות על תקשורת אותנטית עם עצמנו ועם הסביבה.

הפער בין "הפרסונה", המערכת התפקודית שאנו בונים כדי להסתגל לדרישות החברה וה"פרצוף" המקצועי והחברתי שאנו מציגים לעולם, לבין "האני הפנימי", עלול להקשות על תקשורת אותנטית עם עצמנו ועם הסביבה

בעידן המודרני, הרשתות החברתיות הפכו לזירה המרכזית לעיצוב הפרסונה ורושם ראשוני. שם, אנו אוצרים בקפידה תדמית חסינה, אסתטית ומלוטשת ולעיתים מרוטשת, המרוחקת שנות אור מהמורכבות והפגיעות של עולמנו הפנימי.

אך במרחב של המקלט המשותף, הכללים שונים. שם יש לנו בדיוק 7 שניות. לא להתרעה, אלא לזמן המשוער שלוקח לנו לגבש רושם ראשוני על אדם אחר. 

ב-7 השניות הראשונות, מי שעובדת בשיא המרץ היא האמיגדלה – מרכז הרגש וההישרדות. היא סורקת את האדם שמולנו ושואלת שתי שאלות הישרדותיות: "האם הוא חבר או אויב?" (אמינות) ו"האם הוא חזק או חלש?" (סטטוס/מסוגלות). התשובות לשאלות האלו מתקבלות לפני שהאדם הספיק לומר את שמו.

במרחב הקטן הזה, בו הצטופפנו בכל שעות היום, הגוף והקול בוגדים בפרסונה המתוכננת: רעד קל בטונציה, תנועות גוף עצבניות או חוסר שקט חושפים את אותם החלקים באישיות שלנו, שהעדפנו להסתיר מאחורי הפילטרים של אינסטגרם.  בבחינת "הצל שלי ואני".

במצבים של חוסר ודאות רגשית, המוח מעניק משקל של 93% למרכיבים הבלתי-מילוליים (שפת גוף וטון) ורק 7% למילים עצמן. משמע, ברושם ראשוני אנו מסתכלים בקנקן בלבד

את הבסיס המדעי להבנת הרעיון של יצירת רושם ראשוני הזה הניח פרופ' אלברט מרביאן מאוניברסיטת UCLA, שבמחקריו פורצי הדרך הגדיר את 'מודל 7-38-55'.

מרביאן הוכיח שבמצבים של חוסר ודאות רגשית, המוח שלנו מעניק משקל של 93% למרכיבים הבלתי-מילוליים (שפת גוף וטונציה) ורק 7% למילים עצמן. משמע, ברושם ראשוני אנו מסתכלים בקנקן בלבד, לא 'מקשיבים' לתוכן, אלא 'סורקים' את המשתמע מהאדם שמולנו.

במצבים של חוסר ודאות רגשית תהליך זה פועל ביתר שאת, ורוב המסר עובר דרך מה שלא נאמר – שפת הגוף והטון, וכשהגוף עדיין "במלחמה",  גם אם פיקוד העורף הכריז אחרת, גם המסר הכי רגוע עלול להיתפס אחרת.

דמיינו אדם שחוזר הביתה לאחר שבועיים של לחימה או שהייה ממושכת במרחב מוגן. הוא מתיישב לארוחת ערב, וברמה המילולית (ה-7%) הוא מנסה להרגיע את משפחתו ואומר: "הכל בסדר עכשיו, אפשר לחזור לשגרה".

אלא שבעוד המילים שלו משדרות שקט, הגוף שלו עדיין "במלחמה". הטונציה שלו חדה וקצרה, שרירי הלסת שלו מתוחים, והוא יושב בקצה הכיסא – דרוך לזינוק בכל רגע.

הסובבים אותו, ובעיקר ילדים, לא יקשיבו למסר המרגיע. המוח שלהם יקלוט את ה-93% הנותרים – את חוסר ההלימה בין המילים לבין הגוף הדרוך. אם הגוף לא קיבל את ה"מזכר" שהמלחמה נגמרה, אף מילה רגועה לא תצליח לשקם את תחושת הביטחון שהתערער.

אם הגוף לא קיבל את ה"מזכר" שהמלחמה נגמרה, אף מילה רגועה לא תצליח לשקם את תחושת הביטחון שהתערער

בהקשר דומה, הסוציולוג ארווינג גופמן טען שהחיים החברתיים שלנו מחולקים לשניים – הבמה הקדמית והבמה האחורית. הבמה הקדמית היא כל המקומות בהם אנחנו מציגים את עצמנו ברמת משחק גבוהה דוגמת עבודה ואירועים חברתיים ושאר מסגרות בהן לובשים את ה"מסיכה" המקצועית.

הרמה האחורית, כוללת את המקומות בהם רמת המשחק שלנו יורדת. שם אנחנו מרגישים נוח יותר, משחררים את החגורה, אוכלים גלידה ישר מהמיכל מול "נטפליקס" ומסתפקים במסיכת לחות מאבוקדו על הפרצוף.

אך מה קורה כשהמעבר בין "במה אחורית" ל"במה קדמית" לא הדרגתי, אלא קופץ בבת אחת? האם יש "הפסקת אש" מנטלית? הרי הגוף עדיין לא קיבל את העדכון כי "האירוע הסתיים", וכאן נוצר הפער.

אנחנו מגיעים לעבודה, פגישה, לשיעור, להרצאה, כששפת הגוף עדיין משדרת דריכות: כתפיים מורמות, טונציה חדה יותר, קשב מוגבר לכל צליל שנשמע כמו התרעה או אזעקה. משמע, המעבר החד הזה מהבמה האחורית לקדמית וחלילה הוא לא רק אתגר לוגיסטי. הוא אתגר עצבי, רגשי ותקשורתי.

אי הלימה זו מתבטאת גם ב"מיקרו-רגעים" של הבעות פנים חולפות ובלתי רצוניות המופיעות לשבריר שנייה (בין חצי שניה לארבע שניות או פחות), המגלות רגשות אמיתיים שהאדם מנסה להסתיר.

אם ברשתות החברתיות אנחנו בוחרים את הפריים המושלם, הרי שבשעת לחץ, הפנים שלנו מגיבות בסינכרון עם המערכת הלימבית (מרכז הרגש במוח).

בזמן אזעקה, האמא מחייכת לילד שלה כדי להרגיעו ולשדר לו "שהכל תחת שליטה" אבל העיניים שלה מתרחבות לרווחה (סימן ביולוגי של פחד). מכאן, הילד, שקולט את חוסר ההלימה בין החיוך לעיניים, לא בהכרח נרגע מהחיוך אלא נצמד אליה חזק יותר.

החזרה המהירה והכפויה לשגרה יוצרת פער לא מדובר בין הקצב החיצוני לבין מה שקורה בפנים: גם אם כלפי חוץ אנחנו מחייכים ומתפקדים "כרגיל", מיקרו־הבעות מסגירות את הסיפור האמיתי

כך גם החזרה המהירה והכפויה לשגרה יוצרת פער לא מדובר בין הקצב החיצוני לבין מה שקורה בפנים: גם אם כלפי חוץ אנחנו מחייכים ומתפקדים "כרגיל", מיקרו־הבעות מסגירות את הסיפור האמיתי בכיווץ קל של הגבות או בחיוך שלא לגמרי מגיע עד הסוף.

כך נוצר דיסוננס בין ה"הכול בסדר" המצופה לבין מה שעדיין לא הספיק להירגע, המשפיע על התקשורת הבינאישית: פחות סבלנות, תגובות חדות יותר ונטייה לפרש מצבים באופן שלילי. זו לא בעיה של אופי או גישה, אלא  תגובה אנושית למעבר מהיר מדי בין מצבי קיצון.

אבל רגע לפני שנעטה שוב את המסכות שלנו, ייתכן שיש כאן הזדמנות נדירה ללמידה על עצמנו, על הסביבה ועל המשמעות האמיתית של תקשורת בינאישית גם במצבי דחק.  

ייתכן שדווקא במפגש הבלתי אמצעי במרחבים מוגנים ציבוריים, התקשורת הבינאישית הפכה מ"תצוגת תכלית" מתוכננת לדיאלוג אנושי חשוף.

זהו הרגע שבו חלקנו גילו כי היכולת ליצור חיבור אמיתי לא נשענת על התדמית שבנינו או על סמלי הסטטוס שלנו, אלא על האותנטיות שבני אדם חולקים במרחב משותף, הושטת כוס מים קרים או סתם ניד ראש מזדהה.

ייתכן שדווקא במפגש הבלתי אמצעי במרחבים מוגנים ציבוריים, התקשורת הבינאישית הפכה מ"תצוגת תכלית" מתוכננת לדיאלוג אנושי חשוף, שלא נשען על התדמית שבנינו או על סמלי הסטטוס שלנו

נוכחות אמיתית וביטחון כחלק מתקשורת בינאישית לא מגיעים מ"טכניקה" של משחק, אלא מהיכולת להיות שלמים עם הרגע שבו המסיכה יורדת ומרגישים בנוח לגלות פגיעות. כאן נכנסת האחריות התקשורתית שלנו. לא לשלמות אלא לנוכחות. הבחירה לווסת את עצמנו לצד ההבנה לכך שאנחנו עדיין בתהליך.

כי אולי יותר מתמיד, אנשים לא מחפשים את "השחקן המושלם" מהבמה הקדמית אלא את האדם שמצליח להיות נוכח גם כשהקרקע עוד לא יציבה. ייתכן וזה השיעור שהמצב הנוכחי יכול ללמד אותנו: לא לפחד להסיר את המסיכה והפרסונה, ולקחת אחריות על התקשורת הבינאישית שלנו.

וכמובן, לא משנה מה יקרה בסבב הבא, חלילה אל תתפסו לשכנה מדירה א'7 את הכיסא הלבן של "כתר". זו כבר פתיחת חזית אחרת לגמרי.

ד"ר רויטל שרעבי כהן מתמחה בתקשורת המונים, תרבות פופולרית, ותקשורת בינאישית- ומרצה בחוג לממשל, תקשורת ודיפלומטיה, בחוג לפסיכולוגיה ובחוג לתקשורת צילומית במרכז האקדמי הרב תחומי, ירושלים וכן במחלקה לסוציולוגיה, למדע המדינה ולתקשורת באוניברסיטה הפתוחה.