דיוויד פינצ'ר, אולי הבמאי המבריק ביותר של "הוליווד החדשה" החדשה – חבורה הכוללת גם את סטיבן סודברג, דיוויד או ראסל ואלכסנדר פיין – יצר כמה מהסרטים המשפיעים ביותר של שלושת העשורים האחרונים, כולל סרטו זוכה האוסקר "הרשת החברתית".

אף על פי שסרטיו שונים זה מזה מבחינת הנושאים שלהם, כולם מציגים פרספקטיבה חדה וממוקדת וּוירטואוזיות מסחררת, בין שמדובר בסרט אימה על רוצח סדרתי ("שבעה חטאים", 1995), באדפטציות ספרותיות ("הסיפור המופלא של בנג'מין באטן", 2008, עם בראד פיט, הסרט המסחרי ביותר שלו) או במותחנים העוסקים בעבר ("זודיאק", 2003) או בהווה ("החדר", 2001, עם ג'ודי פוסטר).

דיוויד פינצ'ר (צילום: Joel Ryan/Invision/AP)

"מאנק" הוא הסרט הראשון שביים פינצ'ר מאז "נעלמת" מ-2014, המותחן המצמרר שהפך ללהיט בכיכובם של בן אפלק ורוזמונד פייק.

הסרט מציג תיעוד מבריק של המרוץ של התסריטאי הרמן מנקייביץ' (גארי אולדמן) לסיים את כתיבת התסריט עבור גאון צעיר בשם אורסון ולס (טום ברק), שיצר את סרט הביכורים שלו, "האזרח קיין", בהשראת סיפור חייו של איל העיתונות ויליאם רנדולף הרסט – סרט שנחשב ליצירה הקולנועית האמריקאית הטובה ביותר של כל הזמנים.

פינצ'ר צילם את "מאנק" (על שם כינויו של הרמן) בחוות קמפר קאמפבל בוויקטורוויל, קליפורניה, שם התסריטאי בילה חודשים בעבודה על הטיוטה הראשונה של התסריט, שנחשב לאחד הטובים ביותר שנכתבו אי פעם. מנקייביץ', שהיה ידוע בהוליווד כשתיין כבד, התנזר באותה תקופה, בשל המדיניות הנוקשה שהונהגה בחווה נגד שתיית אלכוהול.

הרמן מסר לוולס תסריט של 300 עמודים, תחת הכותרת "אמריקאי", אבל היה עליו לערוך אותו בצורה משמעותית; הוא עמל רבות על שינויו בהתאם לתוספות ולתיקונים של ולס, והצליח לצמצם אותו ל-156 עמודים שניתן היה לעבוד איתם.

אבל השאלה מי באמת כתב את "האזרח קיין" נותרה תלויה ועומדת במשך עשורים, ומעולם לא קיבלה מענה מספק.

מנקייביץ', שניהל מאבק נגד ולס, דרש קרדיט על כתיבת התסריט, וקיבל אותו לבסוף מאולפני RKO, שעמדו מאחורי הסרט. בקרדיט הרשמי נכתב: "תסריט מאת הרמן ג' מנקייביץ' ואורסון וולס".

"האזרח קיין", שיצא ב-1941, היה מועמד לתשעה פרסי אוסקר, ובאופן אירוני זכה רק באחד, עבור התסריט המקורי הטוב ביותר – פסלון שמנקייביץ' שמח לחלוק בו, אבל פחות ממנו ולס, השאפתן הנצחי, שטען כי הוא זה ש"חיבר" את הסרט.

"האזרח קיין", שיצא ב-1941, היה מועמד לתשעה פרסי אוסקר, ובאופן אירוני זכה רק באחד, עבור התסריט המקורי הטוב ביותר – פסלון שמנקייביץ' שמח לחלוק בו, אבל פחות ממנו ולס, השאפתן הנצחי, שטען כי הוא זה ש"חיבר" את הסרט

הסרט "מאנק" מלא ביקורת על מערכת האולפנים של הוליווד, מצולם בשחור-לבן, ונוצר כך שייראה, יישמע וירגיש כמו סרט שנעשה בשנות ה-30. במילים אחרות, לא בדיוק החומרים שמהם עשויים החלומות המסחריים של הוליווד. "זו לא תוכנית עסקית חכמה במיוחד ליצור מכתב אהבה ("מאנק") לסרט אחר ("האזרח קיין"), אבל אם היינו עושים רק מה שחכם, היו רק סרטי מארוול, 'מלחמת הכוכבים' ו'פארק היורה'", מסביר פינצ'ר.

"מאנק" יעלה לצפייה בנטפליקס – בדומה לסדרות הטלוויזיה "מיינד האנטר" ו"בית הקלפים", גם הן בבימויו של פינצ'ר. לדברי הבמאי, הוא נהנה לעבוד עם נטפליקס מפני ש"הם מורידים את כל הלחץ מלספק הכנסות גדולות בסוף השבוע הראשון". "מאנק" יעלה לצפייה ב-4 בדצמבר, בעיצומה של עונת האוסקר.

כרזת הסרט "מאנק" (צילום: Netflix)

"כשחזרתי מהצילומים של 'מיינד האנטר' אמרתי לעצמי, ניהלתי את העסק בצורה איומה כי אין לנו עונה שלישית, מה שאומר שייקח עוד שנתיים עד שיהיו לנו חומרים. וחוץ מזה, אני מותש. אבל נטפליקס, במקום להגיד 'לעזאזל, יש לך חוזה, אתה צריך לצאת עכשיו', הם אמרו, 'ובכן, יש משהו יותר קטן שהיית מעדיף לעשות במקום לצלם עוד עשר שעות של 'מיינד האנטר'?' אז אמרתי, ובכן, תשמעו, יש משהו שתמיד רציתי לעשות, ואני לא יודע אם תהיו מעוניינים.

"אז נתתי להם את התסריט, והם אמרו שהם אוהבים את זה, ורוצים לעשות את זה. אמרתי להם, 'ובכן, זה מונו, זה שחור-לבן', והם ענו, 'נו, ראית את 'רומא'?' וככה זה קרה".

פינצ'ר מקונן על כך שסרטי הוליווד מוגדרים היום על פי ההכנסות בקופות: "הסיבה היחידה שאנחנו מקיימים את השיחה הזאת היא חוסר הדמיון של המנהלים שהשפיעו על ציפיות הקהל באופן התנהגותי.

"יש למעשה רק שתי עונות לסרטים: יש 'קיץ קליל' ויש 'חורף מיוסר'. אתה עושה את הסרט שלך בשביל אחת משתי עונות. ואם אתה מפספס, אתה נופל לתוך אחת משתי העונות האחרות, שהן שממה". כשהוא מבין שאולי היה בוטה מדי, פינצ'ר אומר ברגע של התבוננות עצמית: "אני לא באמת סתם דפוק מותש, אני דפוק מותש שמצוי בעניינים".

"יש למעשה רק שתי עונות לסרטים: יש 'קיץ קליל' ויש 'חורף מיוסר'. אתה עושה את הסרט שלך בשביל אחת משתי עונות. ואם אתה מפספס, אתה נופל לתוך אחת משתי העונות האחרות, שהן שממה"

פינצ'ר חושב שגארי אולדמן היה "השחקן הנכון" לגלם את המחזאי הניו יורקי בעל יצר ההרס העצמי, מבקר התיאטרון שהפך לתסריטאי, שהיה חכם מדי בשביל הוליווד. "כדי להחיות את אותו מבקר חברתי חריף וכותב אלכוהוליסט ידוע, נזקקתי לשחקן מגוון שיוכל להחיות את העולם סביבו באותו הרגע, ובאופן שבו הוא זכור עכשיו, בניגוד לאופן שבו הוא נראה עכשיו".

הרמן מנקייביץ' (צילום: ויקיפדיה)

הסרט האפיזודי הדחוס, העוקב אחר ההצטלבות בין אמנות, מסחר ופוליטיקה בהוליווד של עידן השפל הגדול, כולל צוות גדול של שחקנים. פינצ'ר יצר סרט יפהפה מבחינה אסתטית, יצירה קולנועית מסוגננת – תענוג לעיניים ולאוזניים בשחזור עידן שחלף.

"הרבה מהדברים שמאנק עשה בחייו, ומופיעים בסרט שלנו, נכתבו על ידי אנשים שהעריכו אותם על ערך הזעזוע ועל החריפות שבהם. המשימה שלנו הייתה למצוא את השנינוֹת וההברקות וההערות האגביות שמנקייביץ' היה אחראי להן, ולסדר אותן לאורך העלילה כך שהן יקופלו לתוך סופלה אחד טעים".

בשחזור הולדתו של "האזרח קיין", שזכה להלל על המבנה העלילתי החדשני שלו, המבוסס על נקודות מבט מתחלפות, "מאנק" מסרב לבחור צד או לקבוע את מידת אחריותו של כל אחד מהגאונים לתסריט.

"המטרה שלנו הייתה ליצור סדרת קטעים שמשקפים את המבנה האנכרוני והפלאשבקי הכבד של 'האזרח קיין'", פינצ'ר מסביר ומזכיר סצנה אחת שבה איש תיאטרון מלומד אחר מניו יורק, ג'ון האוסמן (בגילומו של סם טרוטון), אומר, בעודו בוחן את קצב ההתקדמות האיטי של הטיוטה הראשונה: "בליל של אפיזודות פטפטניות, אוסף של מקטעים שקופצים בזמן כמו שעועית מקסיקנית קופצת".

הרמן מנקייביץ' (מימין) ואורסון וולס (צילום: Everett Collection)

יש סצנת מפתח שבה התסריטאי, שסובל מהנגאובר, מתנודד אל תוך סט צילום של אולפני MGM. לואי בי מאייר, מנהל האולפנים הרודני הידוע, שואל, "מי זה האיש הזה?", ואירווינג ת'לברג, ראש ההפקה של האולפנים, משיב בביטול: "סתם תסריטאי אחד".

החקירה הפורנזית של פינצ'ר על הרמן מנקייביץ' שואפת לשקם את המוניטין של התסריטאי שזכה להתעלמות, תוך כדי מבט ביקורתי על הוליווד של שנות ה-30, כאשר התאגדות התסריטאים האמריקאית הייתה בחיתוליה.

החקירה הפורנזית של פינצ'ר על הרמן מנקייביץ' שואפת לשקם את המוניטין של התסריטאי שזכה להתעלמות, תוך כדי מבט ביקורתי על הוליווד של שנות ה-30, כאשר התאגדות התסריטאים הייתה בחיתוליה

פינצ'ר החליט לפתוח את הסרט עם "מאנק במדבר, כשרגלו שבורה בעקבות תאונת דרכים, בחברת קצרנית בריטית (לילי קולינס) ואחות גרמנייה (מוניקה גרוסמן). הוא מקבל הגבלות נוקשות על צריכת אלכוהול ונאמר לו שיש לו 90 יום – ועדיף 60 – לסיים את התסריט".

העלילה קופצת אז עשור אחורה, לימיו המוקדמים של מאנק כראש צוות התסריטאים באולפני פאראמאונט, שם הוא גייס כישרונות ניו יורקיים מוערכים כמו בן הכט, צ'רלס מקארתור, סי ג'יי פרלמן וג'ורג' סי קאופמן. הוא שולח מברק לחבריו בחוף המזרחי: "בואו מיד. אפשר לעשות כאן מיליונים, והמתחרים היחידים שלכם הם אידיוטים".

אנחנו רואים כמה חבר'ה חריפים מתפשרים בתעשייה שאין להם הרבה כבוד כלפיה. הקלדנית בישיבות הלא פרודוקטיביות שלהם בחדר התסריטאים יושבת חשופת חזה, עם מדבקות על הפטמות.

גרי אולדמן בתפקיד הרמן מנקייביץ' בסרט "מאנק" (צילום: Netflix)

פינצ'ר מסביר: "כידוע, מאנק למעשה חתם על הסכם לשלם לאנשים האלה כדי שיעברו לשם. ואז, כמו שהמחקר העלה, הוא מעולם לא באמת סיפק את התשלום. אבל מאנק היה סוג של חידה. הוא היה אחד שעמד על שלו מול בעלי הסמכות אבל גם חשב שכל מה שהוא וחבריו עושים הוא די שטותי ומטופש, ועדיין הרגיש שתפקיד התסריטאי ראוי ליותר הערכה. זה היה ידוע שיחסיו עם התאגדות התסריטאים היו מעורערים".

האנרגיה של סצנות האולפנים האלה מזכירה את עבודתו של אהרון סורקין, תסריטאי "הרשת החברתית" שביים פינצ'ר, בקצב המהיר של הדיאלוגים. פלאשבקים נרחבים מציגים את הסלידה הגוברת של מאנק כלפי מנהלי הוליווד וכל מה שהם מייצגים. "אם אני אגיע פעם לכיסא החשמלי, הייתי רוצה שהוא ישב בחיקי", אומר מאנק על לואי בי מאייר.

"מאנק היה סוג של חידה. הוא היה אחד שעמד על שלו מול בעלי הסמכות אבל גם חשב שכל מה שהוא וחבריו עושים הוא די שטותי ומטופש, ועדיין הרגיש שתפקיד התסריטאי ראוי ליותר הערכה"

פינצ'ר מרחיב: "לא עניין אותי מי עשה מה, או מה הוכח או לא. ניסיתי להגיע לליבת הרעיון, לסחף שנוצר ביחסים בין תסריטאים ובמאים. אתה נכנס לשותפות עם תסריטאי כדי לעבד את העבודה שלו לתלת-ממד, כך שאפשר יהיה לצלם את זה בדו-ממד ולהראות לאנשים אחרים, ואתה צריך להתמודד עם תחושות חוסר הביטחון שלו.

"אתה לא יכול לצפות ב'מאנק' ולומר, 'זה סרט על תביעה, או על התדיינות משפטית. לא, זה על תסריטאי שנכנס למשהו ומצא את עצמו מעורב במצב שהוא מעולם לא היה בו בעבר. הוא עבד עבור האיש שלקח לעצמו את כל האחריות וגם את כל הקרדיט, ואלה היו באמת רק שניהם שקיבלו את ההחלטות.

גרי אולדמן בתפקיד הרמן מנקייביץ' בסרט "מאנק" (צילום: Netflix)

"עניין אותי לדבר על בחור שהיה מקצוען, שרחש בוז מתועד היטב לתעשייה שעבורה הוא עבד. רציתי להראות איך ההיכרות עם הגאון רב העוצמה אורסון ולס סללה עבורו דרך חדשה באמצעות עבודה קשה והשראה. עניין אותי התהליך שבו מאנק, בחור שעד אז ראה את חייו ככותב בדיחות על מהגרים או על בעלי שררה, מצא סוג של גאולה, תחושה של כבוד עצמי".

הסרט מסתיים הרבה לפני התהליך שבו האוסמן, ולס ומנקייביץ' המשיכו לעבוד חמישה שבועות נוספים כדי לקצר את התסריט. פינצ'ר מסביר: "זה לא נועד לומר שוולס לא עיצב את הסרט שלו. לוולס הייתה היד האחרונה בחיבור התסריט, הוא לקח אותו והפך אותו למשהו דינאמי שיהיה אפשר להראות לצופים ושיגרום להם הנאה מרבית".

אבל הוא מתעקש: "לא עניין אותי לעשות בוררות לאחר המוות. 'מאנק' הוא לא הפרכת המעמד של ולס או הגבהת התרומה של מנקייביץ'. אני חושב שהאמת נמצאת ככל הנראה איפשהו באמצע".

"לא עניין אותי לעשות בוררות לאחר המוות. 'מאנק' הוא לא הפרכת המעמד של ולס או הגבהת התרומה של מנקייביץ'. אני חושב שהאמת נמצאת ככל הנראה איפשהו באמצע"

הרעיון הזה של סרטים דו-משמעיים בעלי סוף פתוח מבוסס על הפילוסופיה הרחבה יותר של פינצ'ר: "אני לא חושב שסרטים קיימים כדי לענות על שאלות. אני חושב שסרטים טובים צריכים לשאול את השאלות הנכונות, ואז להשאיר לקהל להרהר בזה ולבחור לעצמו את התשובה. אני ממש מקווה שהסרט שלנו עושה את זה".

אורוסון ולס (במרכז) במהלך צילומי "האזרח קיין" (צילום: Masheter Movie Archive/Alamy)

את התסריט ל"מאנק" כתב ג'ק פינצ'ר, אביו של הבמאי, שמסרטן ב-2003. אך פינצ'ר הבן אינו מדבר בסנטימנטליות על מימוש התסריט של אביו המנוח.

"אני חייב להודות שכשאבא שלי העלה את הרעיון הזה לראשונה, חשבתי, 'למי אכפת מזה? זה מיושן מדי'". אבל הוא השתכנע כאשר אביו החל לעצב את זה למבט ממוקד יותר על בחור מסובך ומורכב, אדם שהייתה לו התעוזה לומר, בזמן שעבד על התסריט של "הקוסם מארץ עוץ", שקנזס צריכה להיות בשחור-לבן וארץ עוץ צריכה להיות בצבע, ואז הוא עזב את הפרויקט.

"כל מי שראה אי פעם את 'הקוסם מארץ עוץ' בגיל חמש או שש, אומר, 'ואו, צבע!', זה כל כך יפה. אז אותו בחור, מאנק, הוא זה שאמר לת'לברג, יש לך מצלמות ויש לך את כל כוח העבודה ואת כל המומחיות שאתה צריך, לך תעשה סרט על זה. והוא עשה. אז הנדנדה הזאת, של הנה משהו שאף אחד לא יודע שעשיתי, אבל אני יכול להתגאות בו, והנה משהו שאף אחד לא יודע שעשיתי, שגורם לי להרגיש קצת מלוכלך, זה מה שרצינו להמחיז.

ג'ק פינצ'ר

"רוב הציטוטים של מאנק בסרט הם דברים ידועים שהוא אמר. המחקר שלנו אישש שכאשר דיוויד או סלזניק (המפיק של "חלף עם הרוח") אמר 'אנחנו צריכים להביא אנשים אל אולמות הקולנוע, איך נעשה את זה?', מאנק השיב בעקיצה: 'תקרין סרטים ברחובות'. כל אלה הם דברים שמאנק אמר ועשה, אבל כמובן סידרנו אותם קצת אחרת למטרות דרמה.

"אני לא במאי שמפתח מעורבות נפשית ורגשית בעבודה שלו. לא הזמנתי את התסריט, רק נתתי לאבא שלי את הרעיון. הוא כתב גרסה של זה, שהוא החזיר לי אותה ולא הרגשתי שהיא עובדת. הוא הלך ואז חזר עם גרסה אחרת, שהרגשתי שהיא כמעט עובדת. זרקנו כל מיני דברים ביחד, ובסופו של דבר ב-1997 הצלחנו להגיע למשהו טוב. היה קשה לנו עם זה שלא הצלחנו לסיים ולהניע את זה.

"כשדיוויד או סלזניק (המפיק של "חלף עם הרוח") אמר 'אנחנו צריכים להביא אנשים אל אולמות הקולנוע, איך נעשה את זה?', מאנק השיב בעקיצה: 'תקרין סרטים ברחובות'"

"אני לא מרגיש שמשימת החיים שלי הייתה להביא להמונים את התסריט היחיד שלו שלא הופק. תמיד אהבתי את הסיפור, והערכתי את ההסתכלות של אבא שלי עליו ואת המילים שהוא נתן לי. הוא גם החדיר בי מגיל מאוד צעיר כבוד והערכה אמיתיים למילה הכתובה ולאלה שעושים את זה בצורה יפה ועוצמתית.

"אני אוהב את אבא שלי, והוא הנחיל לי את האהבה ל'אזרח קיין' ולכל הפנים והמוחות החריפים והכישרונות האדירים שמאחוריו. אז זאת הייתה סיבה מספקת בשבילי לעשות את 'מאנק'. כמובן, היה נחמד להוריד את זה מהלב, כי עבדנו די קשה כדי להגיע לנקודה שבה יכולנו להציג את זה למנהלי אולפנים, והיה ממש משמח לשמוע מישהו אומר, 'אנחנו אוהבים את הפרויקט שלכם'".

"מאנק", שבוחן את השאיפות שעמדו מאחורי סרט הבכורה של ולס ואת האמצעים הסגנוניים האמיצים שהפכו אותו לאבן דרך, הוא חלומם של אוהבי קולנוע. הפסקול בעל הטונליות המשתנה, שיצרו המלחינים טרנט רזנור ואטיקוס רוס (שזכו באוסקר על "הרשת החברתית"), נע בין ברנרד הרמן (המלחין המקורי של "האזרח קיין") לתזמורות הג'ז הגדולות של התקופה.

מבחינה ויזואלית ניכרת ב"מאנק" העבודה המשותפת של פינצ'ר והצלם של "מיינד האנטר", אריק מסרשמידט, במחווה לשותף נוסף של ולס ל"אזרח קיין", צלם הקולנוע גרג טולנד. תאווה לעיניים היא גם תרומתם של המעצב האמנותי דונלד גראהם בורט ושל מעצבת התלבושות טריש סמרוויל, ששחזרו את הזוהר של קליפורניה בשנות ה-30 ובתחילת שנות ה-40 בכישרון מושלם. קטעי הביניים המדהימים של סן סימיון מציגים את ההשראה לארמון זאנאדו ב"אזרח קיין".

במבט לאחור על סרטו המהולל ביותר על ידי המבקרים, פינצ'ר אומר: "כשאמרתי ש'הרשת החברתית' הייתה 'האזרח קיין' של סרטי ג'ון יוז, זה היה יותר על סוג הסרטים שג'ון יוז עשה, ומי שהם נעשו בשבילם, והיחסים השבריריים בין מבוגרים צעירים. זה היה פחות על 'האזרח קיין' ויותר על ג'ון יוז.

"האם רציתי להפוך את 'מאנק' ל'אזרח קיין' של סרטי 'האזרח קיין'? לא, זה לא היה העניין. חשבתי שמאנק היה איש מאוד מצחיק ומאוד עצוב, ומעל הכול מאוד אנושי. חשבתי שמסע בתקופת הזמן הזאת בחייו הוא מאלף ביותר – ומבדר".

האזרח קיין