המערכה שניהל צבא אזרביז'אן נגד ארמניה על השליטה במרחב נגורנו־קרבאך, טומנת בחובה לקחים שכדאי לישראל להפנים, כי היא עלולה להזדקק להם במערכה בלבנון.

החודש פרסם ד"ר עוזי רובין, שבעבר עמד בראש פרויקט ה"חץ" במשרד הביטחון, מחקר שכותרתו: "מלחמת נגורנו־קרבאך השנייה ושדה הקרב העתידי" (הוצאת מרכז בגין־סאדאת למחקרים אסטרטגיים, 2020), שניתח את המערכה ואת לקחיה. במחקר טען רובין כי המערכה הייתה אבן דרך בתולדות המלחמות, שכן בה, לראשונה, היו כלי הטיס הבלתי מאוישים (כטב"מים), הגורם שבעזרתו ניצחה אזרביז'אן במלחמה.

במחקר שניתח את מלחמת נגורנו־קרבאך השנייה ואת לקחיה, טען ד"ר רובין כי המערכה הייתה אבן דרך בתולדות המלחמות, שכן בה, לראשונה, היו כלי הטיס הבלתי מאוישים, הגורם שבעזרתו ניצחה אזרביז'אן במלחמה

רובין, מהמומחים הגדולים בישראל לתחום הטילים, הוא חסיד ותיק של הפעלת אש מנגד. במאמר קודם, ביוני האחרון, הוא טען כי הכלל לפיו "טילים ורקטות לא מנצחים מלחמות" הפך כיום לאנכרוניסטי, וכי לטילים מתקדמים יש יכולת הרס שאינה נופלת מזו של מטוסי הפצצה, ומכאן שבכוחם להכריע מלחמות. זוהי טענה חסרה, במקרה הטוב, שכן הפעלת אש מנגד, ללא מהלכי תמרון משמעותיים, מעולם לא הצליחה להביא להכרעה. למרות זאת הוא נותר דבק בעמדתו. עתה דומה שנוספו לארסנל האמצעים והטיעונים שבהם הוא תומך גם הכטב"מים.

החלטה נועזת שהשתלמה

נגורנו־קרבאך הוא מרחב טריטוריאלי שהיווה במשך שנים סלע מחלוקת בין ארמניה לאזרביז'אן, שכלל גם התנגשויות אלימות. משהחליטו האזרים כי ברצונם לנהל מערכה צבאית בכדי להחיל ריבונות על השטח, הם קיבלו החלטה נועזת על בניין הכוח הצבאי. האזרים השקיעו ברכש צי כטב"מים ובהקמת מערך טילים בליסטיים מדויקים.

אזרביז‘אן רכשה מישראל "כטב"מים משוטטים" מסוג הארופ, שהינם "כטב"מים מתאבדים", הצוללים על מטרותיהם בדומה לטיל. בנוסף, שלושה חודשים לפני המלחמה, רכשה אזרביז‘אן מתורכיה כטב"מים חמושים מסוג באיראקטאר TB2.

הצבא האזרי תכנן תחילה להשתלט על אזורי השפלה בדרום ולאחר מכן לנוע צפונה במעלה השטח ההררי לעבר מעבר ההרים היחיד המחבר בין נגורנו־קרבאך לבין ארמניה (מסדרון לאצ'ין), ובכך לנתק את המרחב ממנה. כשהחלה המערכה החלה ב־23 בספטמבר מימש הצבא את התכנית, אחת לאחת.

אזרביז‘אן רכשה מישראל "כטב"מים משוטטים" מסוג הארופ, שהינם "כטב"מים מתאבדים", הצוללים על מטרותיהם בדומה לטיל. 3 חודשים לפני המלחמה, רכשה גם מטורקיה כטב"מים חמושים מסוג באיראקטאר TB2

"התקדמות צבא אזרביז‘אן בציר התקיפה העיקרי הייתה איטית למדי, ובשבוע הראשון של המלחמה הצליחו יחידותיו להתקדם כ־20 ק"מ בלבד, כנראה עקב התנגדות ארמנית עזה, ונדרשו לו ארבעה שבועות על מנת לכבוש את איזור השפלה הדרומי עד גבולה הבינלאומי של ארמניה ולפנות משם צפונה לעבר מסדרון לאצ'ין" (עמוד 8).

רק לקראת סוף השבוע החמישי ללחימה היו כוחות היבשה האזרים קרובים למעבר ההרים, "ובשבוע האחרון של המלחמה פילסו הכוחות המיוחדים של אזרביז‘אן את דרכם במעלה ההרים וכבשו את העיר האסטרטגית שושה, השולטת על צומת הדרכים העיקרי של נגורנו־קרבאך. נראה שהארמנים לחמו בעיקשות מתוך קווי הגנה מבוצרים שהוכנו מראש, אך לא היה ביכולתם לעמוד בפני היתרון המספרי של צבא אזרביז‘אן והמתקפה האווירית המוחצת שלו" (עמוד 8).

ראשית, השמיד הצבא האזרי באמצעות מתקפה משולבת של כטב"מים ולוחמה אלקטרונית את מערך ההגנה האווירית הארמני. לאחר מכן הופעלו הכטב"מים כנגד כוחות השריון והארטילריה והשמידו לפחות 185 טנקים, 89 כלי רכב משוריינים, 182 תותחים, 73 משגרי רקטות, 451 משאיות. 26 סוללות הגנה אווירית ניידות ו־14 מכ"מים של הצבא הארמני.

משהגיעו כוחות היבשה האזרים לטווח תותחים ממסדרון לאצ'ין וירו אש מרגמות אל העיר המרכזית של האזור, סטפאנאקרט, נאלצה ארמניה להסכים להפסקת אש משפילה, שתנאיה הוכתבו בידי רוסיה. בהסכם שנכנס לתוקפו ב־10 בנובמבר, הוכרה ריבונות אזרביז‘אן על שטחי נגורונו־קרבאך. בניגוד לעימותים צבאיים רבים בחמישים השנים האחרונות, הסתיימה המערכה בזמן קצר יחסית ובניצחונה המובהק של אזרביז‘אן.

ארמניה נאלצה להסכים להפסקת אש משפילה, שתנאיה הוכתבו בידי רוסיה, והוכרה ריבונות אזרביז‘אן על שטחי נגורנו־קרבאך. בניגוד לעימותים צבאיים רבים ב־50 השנים האחרונות, הסתיימה המערכה במהירות ובניצחונה המובהק של אזרביז‘אן

מהם הלקחים הנכונים מהמערכה?

מאחר ומדובר באירועים שזה עתה התרחשו, כתב רובין בצדק, מוטב להיות זהיר במסקנות, אך המערכה סיפקה

"הצצה לשדה הקרב העתידי שבו ישלטו בכיפה קרוב לוודאי מערכות בלתי מאוישות ו'מלחמות קוסמים' אלקטרוניות. מלחמה זו הוכיחה שוב כי עליונות אווירית הינה תנאי הכרחי לנצחון בקרב היבשה, אך חשפה צורה חדשה של לחימה שהיא חסכונית יותר במשאבים ובאבדות" (עמוד 15).

הגורם העיקרי לניצחון האזרי המרשים, טען רובין, לא היה התמרון הקרקעי. העובדה שלצבא היבשה האזרי נדרשו ארבעה שבועות להתקדמות של כ־100 ק"מ עד לגבול הארמני ושישה שבועות לכיבוש העיר שושה הרחוקה כ־80 ק"מ בלבד מנקודת היציאה של המתקפה האזרית, מלמדת שאין מדובר במלחמת בזק אלא בקרב שחיקה איטי מול התנגדות ארמנית עזה. ומכאן שההכרעה, לתפיסתו, נבעה מהמערכה האווירית המתוחכמת להפליא של חיל האוויר האזרי.

הטענה שאמצעי לחימה חדשים שהופעלו כהלכה מהווים שינוי בדברי ימי המלחמות – אינה דבר חדש, ויש טכנולוגיות שאכן שינו את פני המלחמה. אבק השריפה הביא בימי הביניים לכך שהמבצרים איבדו מערכם, ומכונת הירייה שהופיעה במלחמת האזרחים האמריקנית אפשרה לכוחות הלוחמים לקטול המוני חיילים בשדה הקרב. במלחמת העולם הראשונה הטנק, המטוס והצוללת שינו לחלוטין את הדרך שבה לוחמים, באופן שמומש במלואו בעיקר במלחמת העולם השנייה. בווייטנאם בישר המסוק על יכולתם של הכוחות להיות ניידים וגמישים מבעבר, ובמלחמת המפרץ הראשונה היו אלה הלוויינים, הטילים המונחים ומטוסי החמקן ששינו את פני המערכה.

בהחלט יתכן שהכטב"מים, שהופעלו באופן משמעותי במלחמות מאז מלחמת לבנון הראשונה, הם שינוי נוסף שכזה. אולם כל השינויים הללו, כפי שהוכח גם במערכה בנגורונו־קרבאך, לא מצאו דרך להחליף את התמרון.

בהחלט יתכן שהכטב"מים, שהופעלו באופן משמעותי במלחמות מאז מלחמת לבנון ה־1, הם שינוי שכזה. אולם שינויים אלו, כפי שהוכח גם במערכה בנגורונו־קרבאך, לא מצאו דרך להחליף את התמרון

הניצחון במלחמה בין אזרביז‘אן לארמניה היה תוצר ישיר של ההישגים על הקרקע, הגם שאלו התאפשרו בזכות סיוע אווירי (לא מאויש). אין להפחית מחשיבות המערכה האווירית להצלחת המערכה שניהלו האזרים, אך במערכה שתכליתה כיבוש שטח אי־אפשר לבטל את תרומתם המכרעת של כוחות היבשה. הלקח המתבקש, עבור צבאות שמנסים ללמוד מניסיונם של אחרים, הוא דווקא הצורך בלימוד מעמיק של הגורמים שעיכבו את הכוחות המתמרנים, כדי שלא להיקלע לקרב נסיגה והשהייה ממושך.

באשר לעליונות האווירית הרי שהיא יתרון חשוב, אבל היא לא מובטחת, ולעיתים יש צורך לפעול גם כשהיא אינה מוחלטת. במאמר שפרסם בגיליון האחרון של כתב העת הצה"לי "בין הקטבים" (אוקטובר, 2020), כתב ראש להק אוויר לשעבר, תא"ל (מיל.) אמנון עין־דר, כי העליונות האווירית הישראלית במרחב (שמבוססת גם על צי כטב"מים גדול ומתקדם), הפכה מאותגרת בשנים האחרונות. נדרשת, כתב עין־דר, טייס קרב בעברו, "הבנה שנידרש להיאבק על העליונות" (עמוד 60), והיא אינה מובנת מאליה יותר.

חזבאללה נערך על בסיס חסרונותיו

את הלקחים מהמערכה בנגורונו־קרבאך לומדים לא רק בצבאות המערב. גם באיראן ובחזבאללה בחנו את המערכה הזו מקרוב. כבר לאחר מלחמת לבנון השנייה הובן בחזבאללה כי לא יוכל לפגוש את העליונות הישראלית באוויר וביבשה בכוחות בעלי עוצמה דומה, והפתרון שבחר היה דומה לזה שבו נקט בשעתו נשיא מצרים, אנואר סאדאת, כשתכנן את המערכה ב־1973 בהתאם לחסרונות צבאו.

סאדאת ידע שלא יהיו בידו מטוסי קרב וטנקים (וטייסים ושריונרים) שיוכלו להשתוות לאלו שהיו בידי צה"ל, וגיבש מענים לעליונות הישראלית באוויר וביבשה באמצעות מערכות נ"מ וחוליות ציידי טנקים מצוידות בטילי נ"ט מסוג סאגר. קדם לו בכך הרמטכ"ל משה דיין שתכנן את מלחמת סיני ב־1956 על בסיס מה שצה"ל אינו יכול לעשות ולא בהתאם ליכולותיו.

את לקחי נגורונו־קרבאך לומדים לא רק בצבאות המערב אלא גם באיראן ובחזבאללה. כבר לאחר מלחמת לבנון ה־2 הובן בחזבאללה כי לא יוכל לפגוש את העליונות הישראלית באוויר וביבשה בכוחות דומים בעוצמתם

חזבאללה מצדו הקים בלבנון מתחמים מבוצרים בשטח הררי, בדומה לאלו שהקימו הארמנים, שאמורים לעכב ולרתק אליהם את כוחות צה"ל, במקרה של תמרון לשטח לבנון, ולהפוך את מה שצה"ל מקווה שתהיה מערכה קצרה ויעילה למלחמה ארוכה ומדממת.

לאחרונה פורסם המזכר "המערכה הבאה בצפון" (המכון למחקרי ביטחון לאומי, 2020), שכתבו סא"ל (מיל.) אורנה מזרחי, יוצאת המטה לביטחון לאומי, תא"ל (מיל.) אודי דקל, ראש החטיבה לתכנון אסטרטגי בצה"ל לשעבר ומנהל המכון, ותא"ל (מיל.) יובל בזק, יוצא חטיבת גולני המשמש כרמ"ט עוצבת הגליל.

במזכר נכתב שכיום יש בידי חזבאללה, לצד ארסנל גדול של רקטות לא מדויקות, גם

"כמה עשרות טילים בעלי יכולת דיוק גבוהה ועשרות רבות של כטב"מים, וצפוי שבשנים הקרובות יימשכו מאמצי חזבאללה ואיראן להגדיל מספר זה" (עמוד 15).

במערכה הבאה סביר שחזבאללה יפעיל יכולות אלו וישאף לנהל קרב שחיקה, בדומה לזה שניהלו האזרים כנגד הארמנים.

המזכר כולל שורת המלצות שיבטיחו היערכות טובה יותר למערכה בצפון. בתחום הצבאי, המליצו השלושה כי:בכדי להשמיד את מרב כוחו הצבאי האיכותי של חזבאללה, על צה"ל לקדם את

"מאמץ איסוף מטרות ופיתוח יכולות להפעלת אש רב־ממדית ומדויקת להגנה ולהתקפה באוויר וביבשה" (עמוד 65).

התמרון היבשתי, כתבו המחברים, הוא "כלי הגנתי למניעת חדירה של כוחות אויב לשטח ישראל ובד בבד להסרת האיום על העורף, וכן כלי התקפי למיצוי ההישגים – הכרעת כוחו הצבאי של האויב ופגיעה ביכולותיו כדי שיידרש לו שיקום ממושך – ולסיום המלחמה. לפיכך נדרש להיערך לאפשרות הפעלתו, ובה בעת לא להתייחס אליו כאל כורח המציאות ולבחון את קידומו בהתאם לנסיבות. לאור זאת מומלץ להיערך לתמרון קצר, מוגבל ועוצמתי, שיוביל לתוצאות הרצויות בלי להאריך את משך הלחימה" (עמוד 66).

אזרביז‘אן ראתה בכיבוש מרחב נגורונו־קרבאך אינטרס חיוני, והיתה מחויבת למערכה עד לסיומה המוצלח, גם כשהפכה ממושכת ועל אף האבדות. לישראל לעומתה אין עניין או רצון לכבוש שטח לבנוני או לנהל מערכה ממושכת, בעת שהעורף נתון תחת אש.

חזבאללה הקים בלבנון מתחמים מבוצרים בשטח הררי, בדומה לאלו שהקימו הארמנים, כדי לעכב ולרתק את כוחות צה"ל במקרה תמרון לשטח לבנון, ולהפוך סיכוי למערכה קצרה ויעילה במלחמה ארוכה ומדממת

לכן התמרון, כשיופעל, חייב להיעשות לצד הפעלת כוח אווירי מוחץ הכולל מטוסים וכטב"מים, שיפגעו (כפי שעשו זאת האזרים) בכוחו הצבאי של האויב, ובעיקר להיות, כמאמר הרמטכ"ל לשעבר חיים בר־לב, חזק מהיר ואלגנטי.

גל פרל פינקל, מפעיל הבלוג "על הכוונת", בלוג מדיני-ביטחוני על חזון, אסטרטגיה ופרקטיקה. בין היתר עבד כאנליסט בחברת מחקרי שוק ומודיעין עסקי. בעבר שירת בצנחנים ועבד במשרד ראש הממשלה. בעל תואר שני בדיפלומטיה וביטחון מטעם אוניברסיטת תל אביב. במחקריו עוסק בצה"ל, מערך המילואים, דוקטרינות ואסטרטגיות צבאיות.

את יום רביעי ההוא בערב לא תכננו להעביר בצפייה בחדשות מוושינגטון. ציטוט מנאום שנשא מנהיג הרוב בסנאט, מיץ' מק'קונל, אחד מתומכיו הגדולים והעיקשים של טראמפ, שהודה סוף סוף בהפסד הרפובליקני בבחירות, הביא אותנו למסך כדי לצפות בו ובצ'אק שומר, מנהיג המיעוט (לעוד מספר ימים), מנסים להביא את הקונגרס האמריקאי לאחדות שלא נראתה מאז נובמבר 2016.

את יום רביעי בערב ההוא לא תכננו להעביר מול החדשות מוושינגטון. ציטוט מנאום מנהיג הרוב בסנאט, מיץ' מק'קונל, מתומכי טראמפ הגדולים והעיקשים, שהודה סוף סוף בהפסד הרפובליקני בבחירות, הביא אותנו למסך

כמה שניות לאחר מכן צפינו בשידור חי בהמון אדם דוחף כמה שוטרים ומתפרץ לבניין הקפיטול דרך הדלת הענקית בחזיתו. פיד השידור מהסנאט ומבית הנבחרים הופסק בפתאומיות, ובמקומו התחילו הערוצים לשדר תמונות ששלחו אנשים ששוהים בתוך המבנה – מתפרעים שנכנסו לליבו של בניין הקפיטול, חלקם מחזיקים בנשק, בזמן שסגן הנשיא וראשי שני הבתים מוברחים למקום מוגן. לא ישנו כל כך טוב באותו לילה.

בשעות ובימים מאז אפשר להבחין בשני מחנות שמתחלקים כמעט לפי הקו המפלגתי: מחנה אחד רוצה לנהל משפט נגד טראמפ בימיו האחרונים כנשיא ולוודא שכל מי שלקח חלק בהסתה שהובילה לכך, פוליטיקאי או אזרח, ישלם מחיר כבד.

המחנה השני, לעומתו, טוען שהדחתו של טראמפ בימים האחרונים של כהונתו, הליכים משמעתיים נגד מחוקקים שתמכו בניסיון ההפיכה האלים הזה והעמדה לדין של המתפרעים (שלא התביישו להצטלם ולספק עדויות קבילות לבתי המשפט), רק יעודדו את השסע ויפגעו בממשל הנכנס וביכולתו לתפקד. הם טוענים של"מפגינים" לא הייתה כוונה לפגוע באיש והם רק הביעו את זעמם ה"מוצדק" על "הבחירות שנגנבו מהם".

ובארצנו הקטנטונת? ראש הממשלה, שעומד לצידו של טראמפ בכל דבר ועניין, ניצל את ההזדמנות כדי לייצר את הקשר הלא קיים בין פורעים שפורצים לפרלמנט ובין הפגנות רועשות וכועסות נגדו, נגד התנהלותו ונגד מדיניותו (היי, גם להחליט לפי האינטרס האישי שלך זאת מדיניות!). מסביבתו יצאה ידיעה אודות הסכנה שנשקפה לחייהם של הזוג נתניהו ממפגינים כועסים שרצו לעבר מחסום שנמצא הרחק מהמעון והיא שודרה כעובדה מבלי לתהות מדוע המידע הזה שוחרר באיחור, ובמקביל להתרחשויות בארצות הברית.

שופרותיו של בלפור טענו שלמפגינים יש כוונה לרצוח את נתניהו, ומחסומים נוספים שהוצבו הרחק מדלת המעון עוטרו בקונצרטינות מאיימות כדי להבהיר לציבור – תסתכלו, תסתכלו איך מי שמפגינים בבלפור עם שלטי "לך" הם כמו המתפרעים בוושינגטון, עם חולצות של "מחנה אושוויץ – עבודה היא חירות".

מחסומים נוספים שהוצבו הרחק מדלת המעון עוטרו בקונצרטינות מאיימות כדי להבהיר לציבור – תראו איך מפגיני בלפור עם שלטי "לך" הם כמו המתפרעים בוושינגטון, עם חולצות "מחנה אושוויץ – עבודה היא חירות"

אבל האמת, שאנחנו לא צריכים להשוות את ניסיון ההפיכה בוושינגטון להפגנות בבלפור. ההתפרעויות שראינו בשידור חי השבוע בדמוקרטיה החזקה בעולם הן קו שבר שמקביל, כנראה, לקו השבר הכואב ביותר של ישראל מאז מלחמת יום הכיפורים – רצח רבין.

ממרחק של 25 שנים, קל לאישי ציבור ועיתונאים להכחיש את כל האירועים שקדמו לרצח רבין – הם ינסו לטפול אותם על "קומץ" של "עשבים שוטים", או להגיד שלפוליטיקאים לא הייתה יד בדבר. עמית סגל, שהיה חלק מפאנל נוער שהתראיין ב"ערב חדש" יום לאחר הרצח, ממשיך לטעון שהרצח תפס אותו בהפתעה. שאף אחד בציבור אליו הוא משתייך, ציבור שממנו יצא הרוצח ומשתפי הפעולה שלו, לא ידע מה הולך לקרות.

זה נורא מוזר, כי סגל ואני חולקים לא רק שם פרטי וגיל, אלא שנינו היינו נערים עם תודעה פוליטית מפותחת.

בניגוד לדבריו, אני זוכר את החשמל הזה באוויר, כמו שמרגישים כשרואים עננים שחורים מוארים בברקים מגיעים מהים והרוח מתגברת והברומטר מראה על ירידה חדה בלחץ האוויר. אתה יודע שתבוא סערה, ולכן אתה לא מופתע כשאתה נרטב עד לשד עצמותיך.

אז קרתה הטעות הגדולה. הדור שלי טעה, כולנו טעינו. חשבנו שהדבר הנכון הוא להקשיב לדמעות התנין של סגל הילד וחבריו, לקריאות "ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו" של גווארדיית המתנחלים. שכחנו פתאום את ההפגנות שבהן קראו "בדם ואש את רבין נגרש" או את בן-גביר שאמר למצלמת הטלוויזיה "הגענו אל הרכב שלו, נגיע גם לרבין". באמת שהכוונה שלנו הייתה טובה – רצינו לאחות את הקרע העצום הזה ופחדנו מכך שהוא יעמיק עד שלא יהיה אפשר לאחות אותו והוא יביא לסופה של מדינת ישראל.

אבל במבט לאחור – טעינו. טעינו בכך שבשם האחדות המזוייפת נתנו למסיתים להמשיך להסית, נתנו להם לקבוע את הכללים, לדרוש מאיתנו שנקבל את חוסר הסובלנות שלהם בשם הסובלנות ולהתעלם מכל מה שהביא את יגאל עמיר לירות שלושה כדורים בגב של ראש הממשלה ומהאנשים שעמדו מאחוריו ולחשו באוזנו (מטאפורית): "תלחץ על ההדק!".

בניגוד לדברי סגל, אני זוכר את החשמל באוויר, שמרגישים כשרואים עננים שחורים מוארים בברקים מגיעים מהים והרוח מתגברת. אתה יודע שתבוא סערה, ולכן אתה לא מופתע כשאתה נרטב עד לשד עצמותיך

25 שנה אחרי, אנחנו רואים את פירותיה של הטעות הזאת בדמות ראש ממשלה שמסית נגד מתנגדיו הפוליטיים באמצעות שקרים ומביא לאלימות פיזית ומילולית של תומכיו נגד מתנגדיו. 25 שנה אחרי, החשמל הזה, של אסון שעומד להתרחש, נמצא שוב באוויר.

ברור לי שהנשיא הנבחר ביידן לא יקרא את דברי, אבל בכל זאת אני רוצה להגיד לו דבר חשוב: כבוד הנשיא, הפיוס לא יגיע באמצעות ויתור על עקרונות של שיוויון, לא באמצעות הכלה של חוסר סובלנות ושנאה ולא באמצעות התכופפות וכניעה לאלימות. אל תעשו את הטעות שאנחנו עשינו ב-1995, כי אחרת בעוד ארבע שנים טראמפ או אחד ממשתפי הפעולה שלו ישובו לבית הלבן, ואז כבר יהיה מאוחר מדי.

עמית לב-ברינקר, יליד 1982 ותל אביבי, נשוי ללוק ואב לראובן (השחור) ונחמה (הטריקולורית), הייטקיסט ביום ואקטיביסט בלילה, אבל לא אחרי 21:30

משבר הקורונה הציף מספר סוגיות חשובות הנוגעות למערכת החינוך, אך אם נתעלם מהתהליכים הפוליטיים המתקיימים בצילן, אנחנו עתידים לחזות בשינוי מהותי של המערכת, שאינו זוכה לדיון הציבורי הראוי לו. סוגיות אלו נוגעות לא רק לתפקידה הקריטי של המערכת בתהליך הקניית ידע והחינוך, אלא גם לאיזון הקריטי שהיא מאפשרת בשגרת החיים הכלכלית והחברתית בישראל.

משבר הקורונה הציף סוגיות חשובות הנוגעות למערכת החינוך, אך לא רק לתפקידה הקריטי בתהליך הקניית ידע והחינוך, אלא גם לאיזון הקריטי שהיא מאפשרת בשגרת החיים הכלכלית והחברתית בישראל

השבתתה של מערכת החינוך בעקבות משבר הקורונה לא רק פגעה במסלול החינוכי, בתחושת הביטחון וביכולת הלמידה של תלמידי המערכת, אלא גם ביכולתם של הורים רבים לשוב אל מקום עבודתם במהלך אסטרטגיית היציאה, כל עוד אין לילדיהם האפשרות לחזור אל בתי הספר.

בנוסף, הרצון העז של גורמים שונים, ובראשם השלטון המקומי וועדי ההורים, להוציא את השליטה בחינוך ילדיהם ממערכת ממשלתית מרכזית ולהעבירה לניהול הרשויות המקומיות – גרם לניצול משבר הקורונה כדי לשנות את מערכת החינוך מהיסוד.

בהשוואה שעשה פורום ארלוזורוב בין התנהלות ממשלת ישראל אל מול התנהלותן של ממשלות במדינות אחרות בעולם, עולה כי אחד הכשלים המרכזיים בניהול המשבר במערכת החינוך נשען על חוסר היכולת לייצר קונצנזוס בנוגע לממדי התחלואה בקרב ילדים. מגמה זו העמיקה בשבועות האחרונים, כאשר שר החינוך מציג נתונים הפוכים מאלו המוצגים מטעם משרד הבריאות.

כך, למרות הסגירה המהירה מאוד של המערכת שבוצעה בזמן הסגר הראשון, ישראל התעכבה בצורה משמעותית ביישום המגבלות אל מול נתוני התחלואה, והפעילה את מערכת החינוך למשך כמעט חודשיים (לא רצופים) במהלך שיאו של גל התחלואה השני. כעת, בשיאו של גל התחלואה השלישי (או הרביעי, תלוי איך סופרים), מעמיקים עוד יותר השסעים ואי ההסכמה בין משרדי החינוך והבריאות בכל בנוגע לפתיחתה או סגירתה של המערכת. חשוב לזכור כי בכל רגע בו מקבלי ההחלטות מתווכחים על המתווה הנכון, מיליוני תלמידי ותלמידות ישראל נמצאים במצב של אי ודאות בלתי נסבל.

המורכבות של מערכת החינוך על 60 מיליארד שקליה התקציביים, הפכה אותה לטרף קל בחודשים האחרונים בכל הנוגע להעמקת האוטונומיה הבית הספרית. שלילת סמכויותיו הריכוזיות של משרד החינוך והפיכתו לברז תקציבי לא מפוקח הם התגשמות חלום למנהלי בתי ספר רבים בישראל.

מורכבות מערכת החינוך על 60 מיליארד שקליה התקציביים, הפכה אותה לטרף קל באשר להעמקת האוטונומיה הבית הספרית. שלילת סמכויותיו הריכוזיות של משרד החינוך והפיכתו לברז תקציבי לא מפוקח, קורצים למנהלי בתיה"ס רבים

למרות זאת, דווקא התקופה המורכבת הזו הדגישה את מרכזיותה של מערכת החינוך בחיינו, ועל כן עלינו ללמוד מהשנה הזו ולייעל את המערכת, לא להפריט אותה. למרות שאין יחסי ציבור טובים למונח הריכוזיות, המצב ההיברידי בו נמצאת המערכת, בו חלקה מופרט וחלקה ריכוזי, רק פוגע בה.

הדרישה לעצמאות ניהולית, תקציבית ופדגוגית של בתי ספר בישראל אינה דרישה חדשה, אך משבר הקורונה, מסתבר, ליבה את האש מתחת לרגליהם של מנהלי בתי ספר והוליד מאבק מחודש לביזור סמכויות.

הרציונל נשען על ההנחה כי "השטח" (יהיה מונח מופשט זה אשר יהיה) מבין ויודע את כלל צרכיו ואין צורך במנגנון ריכוזי, איטי וביורוקרטי בכדי להוליד חינוך טוב ואיכותי לילדי ישראל. גם אם הנחה זו נכונה, והיא לא, הרי שהרצון לנצל את משבר הקורונה כדי לשנות מהיסוד את מערכת החינוך הוא בעייתי.  המהלך הנכון יותר הוא שיפור ערוצי התקשורת בין השטח לבין משרד החינוך, ולא הפקעת סמכויות מידי המדינה.

במקום לתת עוד כוח לא מפוקח לבתי ספר, אשר רק יעמיק את אי השוויון המשווע הקיים גם ככה במערכת החינוך, יש לעודד תהליך קבלת החלטות הוליסטי יותר, המקרב את השטח לשלטון ולא מרחיק אותו.

טוב יעשה משרד החינוך כולו אם יכניס לתוך תהליכי קבלת ההחלטות גם אנשי שטח. באופן זה, המדיניות תייצג נאמנה יותר את האינטרסים המקומיים, ובה בעת תיקח בחשבון סוגיות רחבות יותר אשר לא פעם מתעלמים מהן מתוך הרצון להתמקד במצוינות לימודית גרידא. המהירות בה מקבלי ההחלטות שוקלים הפרטה של שירותי החינוך במדינה מעידה יותר מכל על פזיזות מקבלי ההחלטות בהקשר זה.

השורה התחתונה אם כן, ברורה למדי. משרד החינוך צריך רפורמה, אך הפרטה, ביזור ואוטונומיה אינן הנחלה אליה הוא משווע. ריכוזיות הפכה למילת גנאי בשנים האחרונות, אז ריכוז נכון, אשר משלב אנשי מקצוע רלוונטיים ומייצר מדיניות הוליסטית יותר, היא היא הרפורמה אותה משרד החינוך צריך.

במקום לתת עוד כוח לא מפוקח לבתיה"ס אשר רק יעמיק את אי השוויון המשווע הקיים גם ככה במערכת החינוך, יש לעודד תהליך קבלת החלטות הוליסטי יותר, המקרב את השטח לשלטון ולא מרחיק אותו

הדרישות למתן סמכויות רחבות לבתי ספר צריכה להיענות בפריסת ידיים רחבה של משרד החינוך ובקריאת "ברוכים הבאים". רק ככה, משרד החינוך צריך להשתנות לאור המשבר הנוכחי.

טל חסדאי-ריפא הוא חוקר בכיר בפורום ארלוזרוב. טל הוא דוקטורנט במחלקה לפוליטיקה וממשל באוניברסיטת בן-גוריון בנגב. בן 31, נשוי, אבא טרי. נע על התפר שבין אופטימיות להרמת ידיים, אבל מאמין גדול שראוי שיהיה כאן יותר טוב.