הכתובת הייתה על הקיר. ניתן היה לצפות את הסוף המר של מערכת החינוך כבר שנים אחורה. כולנו, המבוגרים האחראיים, עמדנו וצפינו בזה מתרחש. מערכת החינוך הציבורית במדינת ישראל הפכה להיות מדכאת, משעממת, אפורה, מלאה באלימות מכל סוג ובמקרים רבים היא איננה מערכת חינוכית, אלא שמרטפות לילדים שהוריהם צריכים להתפרנס. בייביסיטר, שגם הוא לא תמיד מוצלח במיוחד.

מערכת החינוך הציבורית במדינת ישראל הפכה להיות מדכאת, משעממת, אפורה, מלאה באלימות מכל סוג ובמקרים רבים היא אינה מערכת חינוכית, אלא שמרטפות לילדים שהוריהם צריכים להתפרנס

הירשמו עכשיו לניוזלטר היומי

מאז ומעולם מערכת החינוך, ככל מערכת ציבורית אחרת, לא הייתה דינמית וגמישה ולא התאימה את עצמה לרוח התקופה. דווקא בתקופת משבר הקורונה היה רגע של תקווה, ניצוץ שכבה די מהר. לראות מערכת כל כך מסואבת וגדולה מתאימה את עצמה לפנדמיה, מנסה להתגמש ולהיות יצירתית זה היה רגע מכונן. לאכזבתנו, מערכת החינוך נכשלת בענק פעם אחר פעם וממשיכה בגסיסתה.

התוצאה מתפוצצת לנו בפרצוף בימים אלו, בדמות אלימות מסיבית ואינטנסיבית שאף אחד כמעט לא מצליח להשתלט עליה. לא הצוותים החינוכיים, לא ההורים ולא הילדים. הכאוס מורגש בכל פינה.

הטובים במיוחד מצליחים ומנצחים את המצב, בבית ספר מסוים, בגן מסוים, הכל בזכות חוזקה אישית של איש חינוך, יכולת ניהול או לב ענק במיוחד, אבל הרוב הגדול נמחץ תחת הטרגדיה. הרוב הגדול גוסס ומפרפר בניסיונות אחרונים לחיות, על חשבון כולם, על חשבון אנשי החינוך הנהדרים שמנסים עד כלות, מנהלי בתי הספר שהעומס עליהם הוא בלתי סביר, ההורים שנדחקים לפינה במציאות מסחררת ומורכבת אליה הם הגיעו בגלל ולא בזכות מדינת ישראל.

אבל המפסידים הגדולים הם כמובן הילדים של כולנו, דור העתיד שנזנח בשנתיים האחרונות למסכים, לאלימות, לבדידות, להתמכרויות ואין מבוגר אחראי שיוציא אותו מהמקום האפל הזה.

הפרוגנוזה קשה. אנו רואים את המערכת מתפרקת לנו מהבסיס. מוסדות החינוך אינם נותנים עוד חינוך, כוח האדם מתדלדל ואין ביקוש לעבוד בתחום. אם נסתכל לרגע חמש שנים קדימה – אין מי שייתן מענה לדור הבא, אין מי שיהיה שם בשבילנו. אף אחד לא רוצה להיות שם.

אבל המפסידים הגדולים הם כמובן הילדים של כולנו, דור העתיד שנזנח בשנתיים האחרונות למסכים, לאלימות, לבדידות, להתמכרויות, ואין מבוגר אחראי שיוציא אותו מהמקום האפל

מעמד המקצוע של כל סוגי הצוותים החינוכיים בישראל, הוא מהנמוכים בעולם. זו עובדה. אפשר לדבר על שליחות כססמה, אבל הדיון עקר. גם השליח הטוב והראוי ביותר, נגמר תחת העדר הערכה מכל סוג, תחת חוסר יכולת לתפקד, העדר הכשרה, רמיסה תמידית. המגינים של המערכת אינם עוד. המערכת עומדת כרגע עירומה מול כולנו, חסרת הגנה, בלי מערכת חיסונית, בלי יכולת, בלי בסיס אבל באופן מפתיע עם תקציב ענק.

אנו קוראים בימים אלו על סגירת גנים בשל העדר כוח אדם ומזדעזעים. אנו לא קוראים על כל אותם מאות אלפי ילדים בישראל שנמצאים עם צוותים שלא הוכשרו מעולם בתחום. צוותים שכועסים על ילדים שברח להם במכנסיים, שמענישים ילדים בשיטות מיושנות ומזיקות, שיושבים עם סלולרי במשך שעות במקום להשגיח על היקר לנו מכל, כי כך נראית מערכת שאף אחד לא רוצה לעבוד בה. כך נראה ארגון שאין לו את הנכס היקר מכול, כוח אדם.

מחסור ידוע מראש: מתחילת השנה נסגרים לסירוגין מאות גני ילדים משום שיש מחסור בגננות וסייעות ואין מחליפות. המשבר הזה לא מפתיע איש – כל הגורמים התריעו בשנים האחרונות בפני משרדי החינוך והאוצר שאין מספיק כוח אדם לכל הרפורמות בגיל הרך, אבל דבר לא נעשהhttps://t.co/GriCCOocAA pic.twitter.com/gDCgUj2Ezq

— ידיעות אחרונות (@YediotAhronot) November 9, 2021

הילדים מתרגלים לרמת חיים נמוכה, לשעמום, לאלימות, לשגרה אפורה ואין להם מושג שהיה יכול להיות אחרת. הם לא מבינים שהם לא מקבלים ממדינת ישראל את השירות הכי בסיסי שמגיע להם. אין מי שיקשיב להם, אין מי שיראה אותם, אין מי שיטפל בהם כשצריך, אין מי שייעץ ויתווך, כי פשוט אין.

אין יועצות, אין פסיכולוגים, אין מורים, אין מחנכים, אין גננות, אין סייעות, אין סייעות רפואיות, אין מטפלים פארא רפואיים. אין ואין ואין ואין שום סיכוי לצאת מזה בלי תרופת פלא. בלי נס רפואי. כי החולה גוסס על ערש דווי במצב קשה מאוד.

מאות אלפי ילדים נמצאים עם צוותים שלא הוכשרו בתחום. עובדים הכועסים על ילדים שברח להם, שמענישים בשיטות מיושנות. כך נראית מערכת שאף אחד לא רוצה לעבוד בה

ובמקום לעבוד למציאת תרופת הפלא יושבים כולם ומחפשים אשמים, מי גרם לזה ולמה, מי אשם יותר ממי, מתכתשים, מוציאים אגרסיות, אבל לא מתקדמים להבראה. אולי הגיע הזמן להקשיב לחולה, להבין מה הוא צריך, מה יקל עליו, להקשיב למשפחה הסובבת אותו, להקשיב לרופאים הצמודים שלו, אולי הגיע הזמן להקשיב? פשוט להקשיב? ואז לפעול בהתאם.

מדינת ישראל ממשיכה לחוקק חוקים שאין לה שום יכולת ליישם, חוקים שנעשים ללא חשיבה עד הסוף. מכניסים לתוך המערכת אלפי ילדים בני 3 ופחות ואין למערכת שום יכולת להתמודד איתם. משלבים ילדים של חינוך מיוחד, בלי סייעות בלי תקציבים, בלי סלים תואמים שיאפשרו את השילוב הנפלא הזה. גומרים את המערכת, את הצוותים, את ההורים ובעיקר את הילדים. ועד שסוף סוף מאפשרים רפורמה לסייעת שנייה, אז גם אותה אין יכולת ליישם כי אין סייעות, אז איך תהיינה סייעות שניות?

דבר אחד בטוח, עם תקציב כזה גדול אפשר לצאת לתכנית הבראה ולייצר את תרופת הפלא. חייבים לצאת לתכנית כזאת. אמיתית. פרקטית. דינמית וגמישה. מה בסך הכל צריך כשיש תקציב ואין מחסור?

לשפר משמעותית את תנאי הצוותים כולם, לשנות את הביקושים למקצועות, לשנות את מערכות הלימודים, לאפשר למנהלים והצוותים את החופש בבחירת התכנים, להפחית במקצועות ליבה וציונים בלתי נגמרים, לאפשר לילדים לחשוב, ליזום, לשחק, להמציא. להתעמל כל יום והרבה, ללמוד את מה שמעניין לנו, לעבוד בקבוצות, לגוון את קבוצות השווים ואולי אפילו לתת להם לרקוד חלילה, כל אחד בסגנונו ובקצב החופשי שלו. לדבר איתם ולהקשיב להם, לעזאזל, להקשיב להם. לדאוג שיהיו פי 3 יועצות, מטפלים, פסיכולוגים. לא צריך עוד שעות, עוד הצטיינות, עוד מדליה. די.

מדינת ישראל ממשיכה לחוקק חוקים שאין לה שום יכולת ליישם, חוקים שנעשים ללא חשיבה עד הסוף. עד שסוף סוף מאפשרים רפורמה לסייעת שנייה, גם אותה אין יכולת ליישם כי אין סייעות, אז איך תהיינה סייעות שניות?

הילדים שלנו נרמסים לכולנו תחת פרפורי הגסיסה האלה. אין להם עתיד נורמלי, אין להם כישורים חברתיים וחוסן נפשי לנצח את המחלה הזאת לבד. נכון, לחלק יש סיכוי. החזק ינצח כמו תמיד. המסר ימשיך להיות כזה על חשבון שוליים רחבים מאוד של ילדים חלשים, מוחלשים, בודדים.

הילדים שלנו ימשיכו לחשוב על סיום חייהם, כי רע להם. רע להם. הם לא מאושרים כמו שילדים צריכים להיות. וכאילו כל זה לא מספיק, בתוך הסחרור הזה עוד מוסיפים עליהם לחץ של מדדים, מבחנים, מיפויים, ציונים, המרוץ אחר ההצטיינות שגומר את נפשם סופית.

החולה רגע לפני מוות, בגסיסה ארוכה וכואבת, מאותת לכולנו להתעורר, עוד יש סיכוי להציל אותו. למדינת ישראל יש חובה לאומית לעצור הכל, לשנות את סדרי העדיפויות, לקבל החלטות משמעותיות ולייצר לילדים שלנו סביבה חינוכית תומכת, רגשית חברתית ונפשית. סביבה מסקרנת, שבה ניתן להגשים חלומות, ליצור, לעשות, לכתוב. סביבה מוגנת עם אוזן קשבת.

כל ילד זכאי וראוי שיראו אותו, כל ילד ראוי לתשומת לב, כל ילד וילדה במדינת ישראל חייבים לקבל את המגיע להם, זקוקים לאבני יסוד, לדלק, להזנה בסיסית, כדי לגדול להיות המבוגרים שהיינו רוצים שהם יהיו, המבוגרים שהיינו רוצים שיקבלו עבורנו את ההחלטות בעוד 50  שנים.

סיגל שפיץ טולדנו היא אמא ל-4 מגבעתיים, נשואה לחיים, רו"ח עצמאית בתחום הביקורת והבקרה הפנימית, ניהול סיכונים ואבטחת מידע. מרצה לביקורת במסלול האקדמי של המכללה למנהל. בוגרת תואר שני MBA עם תזה מחקרית בתחום הפרטיות. בעלת תעודת הוראה. פעילה חברתית בעיקר בתחום החינוך, משמשת כיו"ר ועד ההורים של גבעתיים, יו"ר ועד הגנים הארצי וראש צוות מוגנות של הנהגת ההורים הארצית. משמשת גם כיו"ר ועדת הביקורת של עמותת תודעה העוסקת בפגיעה וניצול מיני.