הכתובת הייתה על הקיר. ניתן היה לצפות את הסוף המר של מערכת החינוך כבר שנים אחורה. כולנו, המבוגרים האחראיים, עמדנו וצפינו בזה מתרחש. מערכת החינוך הציבורית במדינת ישראל הפכה להיות מדכאת, משעממת, אפורה, מלאה באלימות מכל סוג ובמקרים רבים היא איננה מערכת חינוכית, אלא שמרטפות לילדים שהוריהם צריכים להתפרנס. בייביסיטר, שגם הוא לא תמיד מוצלח במיוחד.
מערכת החינוך הציבורית במדינת ישראל הפכה להיות מדכאת, משעממת, אפורה, מלאה באלימות מכל סוג ובמקרים רבים היא אינה מערכת חינוכית, אלא שמרטפות לילדים שהוריהם צריכים להתפרנס
סיגל שפיץ טולדנו היא אמא ל-4 מגבעתיים, נשואה לחיים, רו"ח עצמאית בתחום הביקורת והבקרה הפנימית, ניהול סיכונים ואבטחת מידע. מרצה לביקורת במסלול האקדמי של המכללה למנהל. בוגרת תואר שני MBA עם תזה מחקרית בתחום הפרטיות. בעלת תעודת הוראה. פעילה חברתית בעיקר בתחום החינוך, משמשת כיו"ר ועד ההורים של גבעתיים, יו"ר ועד הגנים הארצי וראש צוות מוגנות של הנהגת ההורים הארצית. משמשת גם כיו"ר ועדת הביקורת של עמותת תודעה העוסקת בפגיעה וניצול מיני.
פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
בשם אלוהים הרחמן והרחום
לאחרונה נתקלתי בדבריו של הרב שלמה אבינר, הקושרים את כל המוסלמים ואת כל הערבים לחמאס. מכאן נבע הצורך להעמיד דברים על דיוקם ולשפוך אור על הנקודות שעלו מדבריו.
שיח' מוחמד שריף עודה הוא ראש העדה האחמדית בישראל, מחמד פועל רבות על מנת לשמור על מרקם החיים בין האוכלוסיות בארץ ומרבה לארח כנסים לכלל אנשי הדת והתושבים.
קשה להגזים בחשיבות היוזמה לבנות לעזה נמל. על אף ההתחלה הצנועה – בינתיים מדובר ברציף צף בצפון עזה – היא עשויה להתפתח לבניית נמל של ממש, שיסיר אחת ולתמיד מישראל את נטל "המצור", יאפשר לעזתים חופש תנועה ויפתח להם אופקי מסחר וכלכלה.
אלא מה – מדובר נכבדות בכך שהגורם אשר יבנה את נמל עזה – זאת קטאר. אומנם בהקשר המיידי מדובר בנמל אמריקאי במימון של האמירויות לצורכי סיוע הומניטרי בלבד, אך אם אכן תהיה זאת המתכונת גם להמשך – אפשר לומר כבר מייד, כי זה עשוי להיות צעד ראשון לנטרול אונר"א מן הסיוע. כמו כן, זה יכול להוביל להקמת גוף בינלאומי וערבי של בעלות בריתנו שיחליף את אונר"א ואולי אפילו יאותת על שובה של סעודיה לעזה, שאותה עזבה אחרי שגילתה שישראל מעדיפה את קטאר על פניה. סעודיה וקטאר לא יכולות לדור בכפיפה אחת, מסיבות שנפרט בהזדמנות אחרת.
פנחס ענברי הוא חוקר בכיר של מזרח התיכון, עיתונאי, סופר, תסריטאי ומשורר. שימש שנים רבות חוקר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה. חיבר ספרי עיון על בבעיה הפלסטינית. הרומנים שחיבר יחד עם אשתו אביבה הם: "על גב סופה" - על אתגרי הקהילות הנוצריות בגליל המערבי בימי המנדט הבריטי מול האסלאם הרדיקלי ומעמד האישה, ו"שומר השאול" עוסק בשחיתות הישראלית.
כתבינו מדווחים כבר חודשיים שנשארו 2 גדודים במחנות המרכז, ועוד 4 גדודי חמאס ברפיח. שאלה: מדוע צה"ל, בהנחיית הדרג המדיני המאוחד לחירום, לא מפרק את 2 הגדודים במחנות המרכז? הרי מדרום כבר פורקו גדודי חאן יונס ומצפון כבר פורקו גדודי עזה בעיר ובצפון הרצועה. במערב יש ים. אז למה?
ובכן, ההיגיון האמיתי אומר, שכנראה קבוצת חטופים גדולה מוחזקת שם במחנות המרכז. לכן צה"ל לא יסכן אותם לפני שיהיה ברור אם יש או אין עסקה לשחרורם.
לכאורה הרי נערכים מבצעים חטיבתיים בביה"ח שיפא ובבתי החולים בחאן יונס. אז מה הבעיה עם 2 גדודי מחנות המרכז? ואם זו הסיבה, למה רה"מ ממשיך בנאומי הזחיחות על ניצחון מוחלט וכניסה לרפיח? מדובר כנראה בשקר מוחלט ובתעמולה בזויה על גבם של משפחות החטופים.
לקראת פעולה ברפיח – אותה מאיים, מבטיח ו"מנחה" בנימין נתניהו כבר חודשיים, צה"ל שחרר ממילואים אלפי חיילים והותיר רק 3 חטיבות ברצועה. בתחילת המלחמה היו שם כ-20 חטיבות. זה הגיוני?
איתי לנדסברג נבו הוא אזרח המודאג מעומק השחיתות השלטונית, חושש לגורל הדמוקרטיה ומזועזע מהגזענות והאלימות בחברה הישראלית. לשעבר עורך "מבט שני" ומנהל מחלקת תעודה בערוץ הראשון (2002-2017). בן קיבוץ תל יוסף וממקימי הפורום למען אנשי המילואים ( 1995-2017) . כיום במאי, עורך תוכן ומפיק עצמאי.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
אני רוצה לדעת מי בא עם הרעיון המתועב של "מכסות" גיוס. הגיוס הוא חובה פרסונלית של האזרח, לא של אירגונים. או שיש או שאין הצדקה לגיוס של האזרח – מה פתאום להעביר את הסלקציה לישיבות או גופים סקטוריאליים אחרים שיחליטו על פי שיקוליהם את מי לשלוח לגיוס? האזרחים אינם ליטרת בשר שרב כלשהו יחליט האם ישלח אל הצבא. מכסות גיוס מנרמלות את היחס של מנהיגי הציבור החרדי אל הציבור שלהם כצאן חסר בינה שיעשה מה שיגידו לו – את זה בדיוק יש לפרק ולהפוך את הציבור החרדי מעדר לאנשים.
רוצים מכסות? בבקשה. 400 עילויים בתורה שיקבלו מעמד מקביל לספורטאי מצטיין. כל אחד יכול להגיש מועמדות, הרבנים יכולים להגיש המלצות, ומערכת הביטחון תאשר פרטנית את האנשים.
כל השאר – מלש"בים.
הגיע הזמן לומר את דעתך
רוצים להגיב? הצטרפו לזמן ישראל רוצים לפרסם פוסט? הצטרפו לזמן ישראל רוצים לפרסם פוסט ולהגיב לכתבות? הצטרפו לזמן ישראל רוצים שנשמור לכם את הלייקים שעשיתם? הצטרפו לזמן ישראל
- לכל תגובה ופוסט עמוד בזמן ישראל שניתן לשתף ישירות ברשתות החברתיות ולשלוח באימייל
- עמוד הפרופיל הפומבי שלך ירכז את כל התגובות שפרסמת בזמן ישראל
- אפשרות להגיש פוסטים לפרסום בזמן ישראל
- אפשרות להגיב לכתבות בזמן ישראל
- קבלו את המהדורה היומית ישירות לתיבת האימייל שלכם
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
כמו אגרוף בבטן מדויק ועצוב.
לכותבת התגובה דורית חזן – כנראה שאנחנו לא גרים באותו עולם.. אנחנו מוותרים על כיתה קטנה ודוחסים 35? זה אחת המלחמות שלנו הרשות היא זו שדוחסת כדי לחסוך והמקסימום של מ. החינוך הפך למינימום גם. אנחנו ממש לא מבקשים שיעבדו חינם או לא יתמקצעו להפך! אנחנו צריכים לדאוג לתנאי הגננות? יש לכם את ארגון העובדים הכי חזק במדינה! אנחנו דואגים בראש ובראשונה לילדים! אנחנו תמיד משתפי פעולה למענם!
דורית חזן, למה את אומרת שההורים מעדיפים 35 ילדים בכיתה? זה ממש לא נכון. לא מכירה הורה אחד שמעוניין שיהיו מעל 28-30 ילדים בכיתה / גן.
הורים רבים מעוניינים שהצוותים החינוכיים יהיו מקצועים. אף אחד לא מעוניין בבייביסיטר.
כשאנחנו ההורים שולחים את הילדים שלנו למסגרות אנחנו מצפים שמי שאיתם – מורות או גננות – יהיו אחרי הכשרה מקיפה, שיהנו להגיע למקום העבודה שלהם. שימשיכו לקבל לכל אורך העבודה שלהם כלים כיצד להתמודד עם סיטואציות שונות.
ההורים רוצים לסמוך על הצוותים החינוכיים, לא ללכת כנגדם!
את מציגה את ההורים באור שלילי מאוד, בעוד סיגל הציגה את המערכת כשלילית לעובדיה ולתלמידיה.
את זו שהולכת נגד.
סיגל. הלב נשבר. באמת. כל מילה שכתבת מדויקת.
ודורית היקרה, הסירי דאגה מליבך. ההורים אחראים על הילדים שלהם יותר מכל אחד אחר. אנחנו אוהבים את הילדים שלנו בכל איבר ואיבר בגוף שלנו – הם החיים שלנו. אנחנו דואגים להם, אנחנו אחראיים עליהם ואנחנו כואבים על המעט שהם זוכים לקבל במסגרת מערכת החינוך. את צודקת שצריך להקטין כיתות, להתמקצע, להעלות דרישות קבלה למקצוע, לצמצם חופשים ולהעלות שכר, ועוד. כל אלה דברים שההורים מקדמים ונלחמים, ואלה דברים שסיגל באופן אישי נלחמת עליהם יום-יום, לצד שאר הדברים שהיא כתבה עליהם. אני בטוחה שכולם ישמחו לשלב כוחות ולעבוד ביחד.
סיגל יקרה – חסר לי בכתבה מידת האחריות של ההורים, שהרי הם המעגל הראשון להקנות חינוך, ערכים והרגלים.
אני מסכימה איתך לחלוטין שיש לעשות טיפול שורש, והכתובת בהחלט על הקיר. ברם להורים יש אחריות מאוד גדולה על איך שהמערכת נראית.
אם אתם מוותרים על כיתה קטנה ומעדיפים לדחוס 35 ילדים.
אם אתם מוותרים על התמקצעות של כל צוות הגן.
אם אתם מבקשים שהגננת תעבוד בהתנדבות ולא דואגים שתקבל את כל האמצעים והתנאים לקיים את עבודתה בתגמול, מתוך הבנה שזו הפרנסה שלה.
אין לי אלא לשאול – איפה האחריות שלכם?
אני כאמא, כסבתא וכגננת נלחמת כבר למעלה מעשור על התנאים של הילדים והגננות במדינת ישראל. ההצלחה שלי תלויה לא מעט בשת"פ שלכם ההורים.
וכשזה קרה הצלחנו להביא את הסייעת השנייה. [לא שזה מושלם, אבל הרע במיעוטו]. כמו תמיד מזמינה אותכם לעבוד בשת"פ כי ביחד נצליח יותר.