סדר היום העמוס של הממשלה בישיבתה השבוע כלל כמה נושאים העומדים במרכז החדשות – בכלל זאת הקמתה של ועדת חקירה ממשלתית בעניין הצוללות והחלטות מיידיות בנוגע לטיפול בגל הנוכחי של מגפת הקורונה. על סדר היום עמדו גם מגוון שאלות פחות בולטות – אך לא פחות שנויות במחלוקת – כמו אישור ההרכב החדש של ועדת השמות הממשלתית.

זו הייתה הפעם השנייה בתוך כמה שבועות שהנושא הזה עולה על סדר היום, לאחר תקופה של יותר משנתיים שבמהלכה לא נעשה כל מאמץ להחליף את החברים שהתפטרו או הלכו לעולמם ולרענן את שורות הוועדה.

אף על פי שהיא פועלת הרחק מתחת לרדאר הציבורי, הרכב ועדת השמות הממשלתית, כמו החלטותיה, מהווה מקור למחלוקת מתמשכת מאז קום המדינה. הרגישות המיוחדת סביב מתן שמות ליישובים ולמקומות גאוגרפיים אינה מפתיעה: מדובר במאבק סמוי ברובו אך רווי יצרים, על ההיסטוריה, הזהות, הבעלות, הזיכרון והתודעה הקולקטיבית של תושבי הארץ.

הוויכוח סביב שמות תמיד היה חלק בלתי נפרד, גם אם מוצנע, של הסכסוך הישראלי-ערבי. הוא גם הפך לשיקוף חי של אופייה המשתנה של החברה הישראלית. הכוונה למנות ועדת שמות חדשה ללא ייצוג הולם של חלקים משמעותיים מהאוכלוסייה – ובעיקר הציבור הערבי – לא יכלה אלא להפוך לעוד סלע מחלוקת בחברה הישראלית המפולגת עמוקות.

במובנים רבים, נושא זה הפך למיקרוקוסמוס של הסכסוך. פתיחתה של ועדת השמות הממשלתית בפני נציגי מגוון הקבוצות בישראל יכולה להוות צעד ראשון ומשמעותי ביותר ביצירת תחושה של שייכות ושיתוף בקרב כל תושבי הארץ.

פתיחתה של ועדת השמות הממשלתית בפני נציגי מגוון הקבוצות בישראל יכולה להוות צעד ראשון ומשמעותי ביותר ביצירת תחושה של שייכות ושיתוף בקרב כל תושבי הארץ

השלט לירושלים בעברית, אנגלית וערבית – בסוגריים בערבית מופיע שמה הערבי המקורי, אל קודס (צילום: יוסי זמיר/פלאש90)

מתן שמות עבריים למקומות ולאתרים היסטוריים תמיד היה חלק בלתי נפרד מהפרויקט הציוני. ב-1925, הקרן הקיימת לישראל הקימה את "ועדת שמות היישובים ליד קק"ל", שתפקידה היה להעניק שמות עבריים לכל היישובים החדשים. עד 1948 היא הוסיפה 400 שמות כאלה.

מיד לאחר קום המדינה מונתה ועדה מיוחדת למציאת שמות עבריים שיחליפו את השמות הערביים של יישובי הנגב. בתוך שנים אחדות היא סיפקה רשימה מורחבת של 600 שמות.

לבסוף, ב-1951, הממשלה החליטה למזג את שני הגופים הללו ולהסדיר את מעמדם על ידי הקמת ועדת השמות הממשלתית, שהוסמכה לקבוע שמות לכל היישובים והנקודות במפת ישראל, ולהחליף "שמות ערביים שהיו קיימים עד 1948 לשמות עבריים".

זה לא היה צעד שרירותי. דוד בן-גוריון הסביר מפורשות ב-1951 כי מטרתה של הוועדה החדשה היא "להרחיק את השמות הערביים מטעמים מדיניים. כשם שאין אנו מכירים בבעלותם הפוליטית של הערבים על הארץ, כך אין אנו מכירים בבעלותם הרוחנית ובשמותיהם".

דוד בן-גוריון הסביר כי מטרתה של הוועדה היא "להרחיק את השמות הערביים מטעמים מדיניים. כשם שאין אנו מכירים בבעלותם הפוליטית של הערבים על הארץ, כך אין אנו מכירים בבעלותם הרוחנית ובשמותיהם"

משימתה המפורשת של הוועדה לא הייתה, אם כן, היסטורית ותרבותית בלבד; היא גם הייתה פוליטית במודע. העלמת השמות הערביים נתפסה כאמצעי להדחקת נחלתם בארץ, למחיקת המורשת שלהם, ואם אפשר, לסילוק נוכחותם.

ראש המשלה ושר הביטחון דוד בן-גוריון בלשכתו בקרייה בתל אביב, 1.9.1949 (צילום: לע"מ)

כדי להדגיש נקודה זאת, במסגרת הסמכות המקורית שניתנה לוועדת השמות גם נקבע כי החלטותיה יחייבו את הממשלה ואת מוסדותיה.

מאז 1951 הוועדה, שהרכבה אמור להתחדש מדי חמש שנים אבל רבים מחבריה שירתו (ועדיין משרתים) בה עשרות שנים, הייתה אחראית למתן שמות עבריים לאלפים על אלפים של נקודות גאוגרפיות (בכלל זאת נהרות, נחלים, הרים, פארקים, כבישים בינעירוניים, מחלפים, אתרי זיכרון, גשרים, גבעות ועמקים), אתרים היסטוריים (כולל אטרקציות תיירותיות) ויישובים חדשים ואף קיימים.

עבודתה השיטתית של הוועדה שינתה את שמותיהם של 9,000 מקומות על מפת ישראל הרשמית, אם כי לעתים השאיפה לעברת שמות מסוימים נדחתה לטובת הנצחת דמויות מההיסטוריה הקרובה (דוגמת כפר טרומן, וממש לאחרונה רמת טראמפ) או אירועים היסטוריים חשובים (שמו של קיבוץ לוחמי הגטאות אושר לאחר ויכוחים ממושכים, אף שהמילה "גטו" הוגדרה כמילה זרה).

הרכבה של ועדת השמות תמיד היה קשור קשר הדוק למטרותיה. חבריה מונו מתוך רשימה נבחרת של מומחים יהודים בולטים מתחומי הגאוגרפיה, ההיסטוריה, הארכאולוגיה, המקרא, הפילולוגיה והלשון העברית.

הרכבה של הוועדה תמיד היה קשור קשר הדוק למטרותיה. חבריה מונו מתוך רשימה נבחרת של מומחים יהודים מתחומי הגאוגרפיה, ההיסטוריה, הארכאולוגיה, המקרא, הפילולוגיה והלשון העברית

במשך שנים רבות הוועדה נשלטה על ידי גברים, גם כאשר נשים קיבלו בולטות בתחומי מדעי הרוח שהינם כה מרכזיים לעבודתה. רק בעשור האחרון נוספו לשורותיה יותר נשים. ועם הייצוג המורחב הזה, לראשונה מאז הקמתה מוקדשת כעת תשומת לב רבה יותר להנצחתן של נשים (להוציא את גולדה מאיר וכמה דמויות מקראיות, מעט מאוד מקומות קרויים על שמותיהן).

בנימין נתניהו בטקס הנחת אבן הפינה של רמת טראמפ בגולן, ב-16 ביוני 2019 (צילום: דוד כהן/פלאש90)

עדיין בולטים בהיעדרם נציגיהם של חלקים מרכזיים בחברה הישראלית. מתוך 28 השמות שהוצגו בפני הממשלה בישיבתה השבוע, 23 הם נציגי ציבור (החמישה הנוספים יושבים בוועדה מתוקף תפקידם כנציגיהם של גופי מפתח, כגון משרדי ממשלה, הקרן הקיימת לישראל ורשות הטבע והגנים).

עד לפני שבועיים, חלק הארי של הרשימה הורכב מחברים הקשורים לימין הפוליטי. רק בעקבות מחאותיהן של מרצ ומפלגת העבודה התווספו אליה כמה שמות הנוטים לשמאל, כגון ישי שריד וד"ר יופי תירוש.

עד לפני שבועיים, חלק הארי של הרשימה הורכב מחברים הקשורים לימין הפוליטי. רק בעקבות מחאותיהן של מרצ ומפלגת העבודה התווספו אליה כמה שמות הנוטים לשמאל, כגון ישי שריד וד"ר יופי תירוש

ביטוי בולט יותר לאופייה של הוועדה הוא הכללתו של דרוזי אחד בלבד ברשימה, ועד השבוע, אף לא ערבי אחד (מן הראוי שלחברה הערבית, שמהווה 20% מאוכלוסייתה של ישראל, יהיו בוועדה לפחות חמישה נציגים, אם לא יותר). השר לשיתוף פעולה אזורי, עיסאווי פריג' ממרצ, הגיש התנגדות בתקווה לשינוי נוסף בהרכב הוועדה.

ללא חברים ערבים היה ברור שיהיה כמעט בלתי אפשרי להשיג אפילו התחשבות מזערית ברצון לשמור על שמות וקונוטציות מרכזיים למורשתם. הדבר נכון גם לנציגיהן של קבוצות אחרות – כגון המזרחים וישראלים ממוצא אתיופי. הקשר הקרוב בין ייצוג לבין שמירה על שמות השגורים בפי מגוון קבוצות באוכלוסייה (יחד עם כל הנלווה לכך) אינו נתון בספק.

באופן בלתי נמנע, התוצאות נכון להיום משקפות את ההרכב המעוות של הוועדה ואת המטרות האתנוצנטריות המוצהרות של פרויקט ועדת השמות הממשלתית. הן גם גרמו לאנומליות מעניינות (ולעתים משעשעות), שכן עד שנחקק חוק יסוד הלאום ב-2018, גם עברית וגם ערבית היו השפות הרשמיות במדינה, ועד היום כל שלטי הדרכים נכתבים על-פי חוק בשלוש מערכות כתב (עברית, ערבית ואנגלית).

שכונת טלביה בירושלים – השלט מציין את שם השכונה בכל גרסאותיו (צילום: מתוך הבלוג של משה קורן, Sub Stance)

ב-2019 משרד התחבורה, בהנחייתה של ועדת השמות הממשלתית, פרסם רשימה מקיפה של כל שמות המקומות בשלוש השפות. לכמה שמות עבריים של יישובים ערביים, כגון יפו, אין תעתיק בערבית.

עבור דוברי האנגלית, שמות אחרים הושחתו כמעט לבלי הכר (Hadasa במקום Hadassah; Tziyon במקום Zion; Sinay במקום Sinai; Jezreel הפך ל-Yizra'el; ו- Yeriho פעמים רבות מחליף את Jericho). נצרת זכתה לחסד ונותרה בשמה האנגלי Nazareth, אולם שמה של נצרת עילית (כיום נוף הגליל) מופיע בתעתיק, Natsrat Ilit.

כל מי שמטייל בארץ מתקשה פעמים רבות לזהות היכן הוא נמצא. למרות מיטב מאמציהם של ועדת השמות ויצרני השלטים, מקומות רבים עדיין נקראים בשמותיהם (הערביים) המקוריים (צומת מסמיה, למשל, וכן השכונות טלביה וקטמון בירושלים).

למרות מיטב מאמציהם של ועדת השמות ויצרני השלטים, מקומות רבים עדיין נקראים בשמותיהם (הערביים) המקוריים (צומת מסמיה, למשל, וכן טלביה וקטמון בירושלים)

אכן, חיסולם של יותר מ-400 כפרים ואתרים ערביים אחרים מלווה במטען פוליטי כבד ביותר. לדוגמה, פרטיו המדויקים של הרס טנטורה (כפר דייגים מדרום לחיפה המוכר כיום בשם חוף דור), גירוש רוב תושביה והרג אחרים במהלך מלחמת העצמאות עומדים כעת במרכזה של מחלוקת היסטורית ניכרת.

המקרה הספציפי הזה – שחוזר על עצמו במקומות רבים – מצטרף להשלכות הפוליטיות של האימוץ הרשמי של "יהודה ושומרון" לעומת הגדה המערבית (הקשור לירדן), השטחים הפלסטיניים הכבושים, השטחים הכבושים, או פשוט השטחים.

שלט ליד קריית ארבע (צילום: הדס פרוש/פלאש90)

רשימת השמות הצורמים הללו היא עצומה: החל משייח' ג'ראח או קבר שמעון הצדיק ועד הר הבית ואל-חרם א-שריף. הקרב על השמות הפך להרחבה מילולית של הסכסוך המתמשך בין ערבים ויהודים על השליטה בארץ.

כאשר כל כך הרבה אנרגיה ותשוקה מושקעות בשמות, כמעט כל הווייתן של קבוצות שונות – ופעמים רבות מתחרות – סובבת סביב זהותו של מי ששולט במתן השמות וקובע אותם. נדמה כאילו הכול טמון בשם.

כאשר כל כך הרבה אנרגיה ותשוקה מושקעות בשמות, כמעט כל הווייתן של קבוצות שונות – ופעמים רבות מתחרות – סובבת סביב זהותו של מי ששולט במתן השמות וקובע אותם. נדמה כאילו הכול טמון בשם

אולם זה לא חייב להיות כך. הרכבתה של ועדת שמות חדשה יכולה להתחיל לשנות את משחק סכום האפס הזה.

הרחבת הייצוג בה עשויה להוות – כפי שהחליטה הממשלה השבוע עם הוספת שני נציגים מהחברה הערבית בעקבות פנייתו של השר פריג' – צעד ראשון חיוני לקראת הכרה הדדית המבוססת על מודעות לפסיפס ההיסטורי, הדתי והתרבותי העשיר והמגוון של תושבי הארץ הזאת וקבלת השמות השונים שבהם הם מכנים את סביבתם.