"אילו רק יכולתי ללחוץ על כפתור הזוי ואוטופי שירסן קצת את גילויי השנאה והטינופים, ינמיך את להבות העוינות", כתבתי בפתחו של סיבוב הבחירות החמישי, ביולי אשתקד. ואף ציטטתי את חיים חפר מתוך "שיר הצהובים" ששרה להקת התרנגולים המהוללת אי-אז בשנות השישים של המאה הקודמת:

"דבר אחד עוד לא אבד חנו
החשק המוזר הזה לשנוא
לשנוא הרבה חזק וטוב,
לשנוא עד שתהיה צהוב".

הירשמו עכשיו לניוזלטר היומי

ציטטתי אז גם את דברי חיים גורי על "תרבות המשטמה" כלשונו. על עוצמת השנאה ההדדית, התהומית, לפרקים כמעט עיוורת בין שמאל לימין – ולהיפך. לפי גורי, "הכול השתנה ללא היכר. רק השנאה, כמו המנגינה, תמיד נשארת".

חיים גורי דיבר על "תרבות המשטמה". על עוצמת השנאה ההדדית, התהומית, לפרקים כמעט עיוורת בין שמאל לימין – ולהיפך. לפי גורי, "הכול השתנה ללא היכר. רק השנאה, כמו המנגינה, תמיד נשארת"

אלא שחיים וחיים כתבו כך לפני "ששת הימים". לפני שהוויכוחים סביב "הכיבוש" תפסו את מרכז הבמה. וכיום איך אפשר להימנע מזעם, מקרעים ושסעים בעם, בעימות עם חסידים פנאטיים של שיבה ל"נחלת אבות" והתיישבות בכל חלקי ארץ-ישראל השלמה.

הלוא גדולים וחכמים ממני כבר הוכיחו והבהירו שלא תיתכן דמוקרטיה ליברלית עם כיבוש, עם אפרטהייד, עם אתנוצנטריות ואפליית אזרחים ערבים. שהכיבוש משחית והרסני גם מבחינת החברה הישראלית. אמנם הסכסוך עם הפלסטינים נראה עכשיו בלתי פתיר, אבל נשארת השאלה: איך לנהל את הסכסוך בלי להכניס להם אצבע בעין, בלי לשפוך שמן על המדורה.

*  *  *

ואז שוב מגיע יום ירושלים עם מצעד הדגלים בעיר הקודש. שוב אותם דיבורים על "העיר שחוברה לה יחדיו" ו"החג המאחד את כולם". המצעד המתריס נראה כתזכורת – מי כאן בעל הבית.

"זה היום שבו כ-40 אחוזים מתושבי הבירה מודרים מחיי היומיום שלהם. המוני רוכלים פינו את דוכניהם לטובת המצעד. תושבי המקום נדחקו אל מאחורי מחסומים", דיווח אורי לוי בערוץ כאן 11 למחרת המצעד. הפעם דווח שמצעד עבר בשלום. אבל הכול כמובן יחסי. בכתבה נשמעו גם קריאות עולצות כמו "מוות לערבים", "שיישרף לכם הכפר", "כל הערבים זונות". הושלכו בקבוקים ואבנים, המשטרה עצרה שמונה מעורבים באלימות.

הפעם דווח שמצעד עבר בשלום. אבל הכול כמובן יחסי. בכתבה נשמעו גם קריאות עולצות כמו "מוות לערבים", "שיישרף לכם הכפר", "כל הערבים זונות". הושלכו בקבוקים ואבנים, המשטרה עצרה 8 מעורבים באלימות

"מי לא שמח בגאוות ירושלים?" צהל צעיר חובש כיפה. ועיתונאי ימני, נועם פתחי, שצעד עם הדגלים, השתתף למחרת בפאנל המתדיינים בערוץ כאן 11. הוא קבע נחרצות: "בתקשורת מתנהל מסע הסתה. יש איזושהי אנטי לאומיות שמאפיינת כ-90 אחוזים מהתקשורת. היא מתרכזת רק באירועים האלימים, הספורדיים. המצעד הזה צריך להיות חג!".

"כפי שירושלים מאוחדת (בדיחה בת 56 שנים) כך יום ירושלים הוא חג ואבני הכותל הן 'ליבו הפועם של עם ישראל'", הגיב טוקבקיסט על טורו הקבוע של ישראל הראל ב"הארץ" שפורסם למחרת המצעד.

הראל הוא מוותיקי גוש אמונים ומי שהיה היו"ר הראשון של מועצת יש"ע. רשימתו גררה עשרות תגובות, כולן נזעמות. גם אני חשתי זעם גואה ומציף. צר לי שלא אוכל להזדהות עם דברי המשפטן שוחר הפשרות יובל אלבשן. הוא קבע השבוע ש"הציבוריות הישראלית מתעבת פוליטיקה של שנאה".

"ולירושלים עירך באחדות תשוב" – זאת כותרת המאמר מאת ישראל הראל. הוא חוזר אל "האירוע הכביר" כלשונו של איחוד ירושלים ומזכיר איך אליטות תרבותיות חילוניות אף הן חשו התעלות והקדישו לאיחוד את מיטב היצירות המוזיקליות, הספרותיות, האמנותיות. אבל לפי הראל "עד מהרה שככה אווירת הפסגות. אזלה האנרגיה לזרמים האידיאולוגיים והפוליטיים שהעצימו את ההתעלות…כיום החוגגים, רובם ככולם, הם בני הציונות הדתית".

ישראל הראל מתעלם, כמובן, מעובדות ידועות. לא בגלל "אובדן אנרגיה" חדלה התעלותן של אליטות תרבותיות חילוניות, אלא בעקבות ההתפכחות. בין המתפכחים היו גם אישים שנודעו כחסידים מובהקים של חזון "ארץ ישראל השלמה". וביניהם המשורר חיים גורי, איש ידיעת הארץ עזריה אלון. הם שינו כיוון לאחר שתפסו את אימי הכיבוש ונזקיו.

ישראל הראל מתעלם, כמובן, מעובדות ידועות. לא בגלל "אובדן אנרגיה" חדלה התעלותן של אליטות תרבותיות חילוניות, אלא בעקבות ההתפכחות. בין המתפכחים היו גם אישים שנודעו כחסידי חזון "א"י השלמה"

אותה אופוריה ראשונית שקדמה להתפכחות אכן סחפה תחילה חילונים ואנשי שמאל רבים וטובים. התחושה הניסית שהציפה את רובנו נראית כיום מובנת למי שחווה את הטלטלה הגדולה של קיץ 1967.

המעבר החד מימי "ההמתנה" המסויטים שקדמו לפרוץ הקרבות, עם אימת ההשמדה – לניצחון הבזק. סיוטי הקרבות שחוו הגברים והשמות המוכרים, הרבים מנשוא שבמסגרות השחורות – לצד השמחה הגדולה באלו שחזרו. וכן, גם החזרה הכה מרגשת אל ירושלים והכותל ואל חבלי ארץ תנ"כיים.

כל זה יחד היה רב מהכיל. עדיין היה קשה להתפנות למחשבות מרחיקות לכת על הכיבוש והשלכותיו. המפלגות טרם התוו תוכניות ברורות בנוגע ל"שטחים" – הכבושים או ה"משוחררים". לוחמים עדיין לא תרגמו את סערת רגשותיהם לעמדות פוליטיות מגובשות.

ביטויי התפעמות עם החזרה אל הכותל ןאל חבלי ארץ תנ"כיים חלחלו אפילו לקובץ הנודע "שיח לוחמים" שיצא לאור כחצי שנה לאחר המלחמה ותויג לימים כ"ספר שמאלני". לצידם הובעו תחושות ניכור כלפי אדמות קדושות ואבנים. הקובץ מכיל שיחות של כ-140 לוחמים קיבוצניקים. עורכיו אמנם הסתייגו מהאופוריה ששטפה את הארץ אבל מיעטו לגעת באופן ישיר ומפורש בבעייתיות של שלטון כיבוש.

אותה אופוריה ראשונית שקדמה להתפכחות אכן סחפה תחילה חילונים ואנשי שמאל רבים וטובים. התחושה הניסית שהציפה את רובנו נראית כיום מובנת למי שחווה את הטלטלה הגדולה של קיץ 1967

עדות מוחשית ואופיינית לאותו תהליך התפכחות כלולה באחד ממוספי "שבעה לילות" האחרונים של "ידיעות אחרונות" מסוף השבוע שעבר. הכתב רז שכניק שוחח עם השחקנית שושיק שני, אלמנתו של הזמר אריק לביא, ועם שתי בנותיו על הסיפורים שמאחורי שירים ידועים של הזמר. וביניהם השיר "שוב לא נלך, רחל" שחיבר החידונאי שמוליק רוזן ב-1967. אפי נצר הלחין. השיר פונה אל רחל אמנו הקבורה לפי המסורת בבית-לחם.

נועה, הבת, אמרה: "זהו שיר של חגיגות הניצחון ואבא שר את זה בזמן האופוריה. אחר-כך, כשהתבררו המחירים של הכיבוש, אבא לא הסכים לבצע את השיר בהופעות. הוא הסביר שהוא לא מזדהה עם המילים, עם ההכרחיות של ארץ-ישראל השלמה".

וכך שר אריק לביא בימי שיא האופוריה:

"ראי רחל, ראי
ראי ריבון עולם
ראי רחל, ראי
הם שבו אל גבולם

ראי רוחות אייר נושאות טורי פלדה
גם בנימין עמנו פה, וגם יוסף
כוכב בית-לחם מנצנץ ברעדה
גם החלוץ עמנו וגם המאסף

ראי רחל, ראי…

מנעי קולך רחל, מנעי קולך מבכי
כולנו פה רחל, עם התרמיל על שכם
שוב לא נלך, רחל, ואת שוב לא תלכי
שוב לא נלך רחל מני שדמות בית-לחם

ראי רחל, ראי…"

ומה אמר מאיר שלו ז"ל על עיר הקודש ירושלים? הוא כתב במדורו הקסום שפורסם ברציפות ב"ידיעות אחרונות" במשך יותר משלושים שנים:

"ירושלים היא הזהות המזוקקת ביותר של ארצנו. תולדותיה, דימומיה וטירופה. היא מיני ישראל האמיתית שמחזיקה בכפיפה אחת את כל מרכיביה האנושיים, ההיסטוריים והנופיים של ישראל. בעצם, חוץ ממים וחוץ מחקלאות. כי האדמה של ירושלים מתאימה יותר לגידול מקומות קדושים".

שלומית טנא היא עיתונאית לשעבר (ב"על המשמר" ובהמשך ב"ידיעות אחרונות")..יוצאת קיבוץ. ב-1981 החלה בסיקור עיתונאי שוטף של הקיבוצים.